פורום שונרא

תאריך 02/01/2011 12:20:26
מאת ש ר ה
נושא (*****)

בלילה האחרון לחייה של עינת מיכאלי לבית רוזנמן, ערב מותה בתאונת דרכים, היא חלמה חלום מפורט וברור מאוד, שגרם לה להתעורר באמצע ואחר כך להמשיך ולחלום כמעט מאותה נקודה שבה הפסיקה.

 
היא נרדמה כשהיא חושבת על שמלה סגולה כלשהי. זה תמיד היה מרגיע לה את המחשבות ומחליק אותה במדרון. עינת אהבה מאוד בגדים והיתה די מכורה לשופינג. היא לא עסקה בתחום, אולי מפני שנרתעה מפני השימוש באריגים סינתטיים, אבל היה לה כישרון להתלבש, וככל שהתבגרה, התרככו חומות האיסורים ולארונה החלו מסתננים גם בגדים שאינם עשויים מאה אחוז כותנה. הדמיון שלה היה ניצת, כשהיתה חושבת על צבעים ומרקמי בד ואיך האריג נופל ואיך הוא נצמד ואיך הוא נשפך ואיך מסתלסל ומשתלב במרקמים אחרים חלקלקים ומחוספסים, רכים ונוקשים ובצבעים קרובים ובוהקים ואטומים ושקופים ורחוקים ומעורפלים.

היא ישבה בגינה שמול הספריה הציבורית והבניין הגבוה של העירייה. המקום הזכיר את גני לוקסמבורג בפאריס, רק יותר קטן. "איזה יופי, מים, פרחים, צבעים, קטיפה, סאטן, תחרה ומשי," חשבה . "אבל יש אנשים שאין להם מה לאכול ולשתות. זה לא קצת ...?"

היא לא מצאה את המילה. אחר כך, כשהתעוררה וזכרה את החלום, חשבה שהמילה היתה צריכה להיות "דקדנטי", אבל זו לא המילה שחמקה ממנה בחלום. זו היתה מילה עם משמעות אחרת בשפה אחרת, שנשמעה כמו שפת הענקים במסעות גוליבר, שפה גסה ורועמת, שפת ברובדינגנאג.

כבר זמן מה ניסתה, ללא הצלחה, לקרוא ספר. עיניה נמשכו כל הזמן לבריכה העגולה ולמזרקה הצבעונית (זו היתה שעת יום ולכן היא לא נראתה צבעונית, אבל בשעות הערב, כשהופעלו הפנסים, זרחו בה כל צבעי הקשת) ולשיחי הוורדים.

 
אם צעירה, שרדפה אחרי ילדונת באוברול סגול וקוקיות, חלפה בריצה מולה. הילדה הדפה במהירות ובצווחות צחוק את מכונית ה"בינבה" שלה. האם עצמה נראתה כמעט נערה, אבל היה לה איזה כובד על המותניים.

 

איזה מין כובד על העיניים

תעשה לי צל

רק לישון, לישון לישון

רק לישון

תחת השמש

 

השיר הישן של מאיר אריאל ושלום חנוך התקנצרט לה באוזן. עינת זימרה בהנאה ולא נבוכה כלל מכך שהיא לא זוכרת את כל המילים ושהיא יושבת בגינה ציבורית ושאנשים יכולים לראות אותה. לבד מהאם ובתה לא היה שם איש בשעה הזו של היום, חוץ מזה לא שומעים אותה בכלל על רקע הביצוע של אושיק לוי וחוץ מזה היתה לה תחושה של שחרור מוחלט, מרדני ובועט. חלפה בה מחשבה שהאם הצעירה קוראת  את מחשבותיה ושהיא חושבת שעינת לועגת למותניה העבים.  "על הזין שלי" חשבה עינת והמשיכה לשיר.

 

"איזה ספר את קוראת?" שאלה הילדה הקטנה, ועינת התעוררה.

היא הבינה כי אם היתה ערנית יותר היתה מבינה שהיא חולמת, כיוון שבחלומות מתקשים להפעיל את האונה הימנית. פתאום ידעה כי מחוגי השעון הגדול שעל בניין העירייה צוירו על קיר הבניין. "זה בטח היה ענק מברובדינגנאג" צחקקה "הגבר היחיד בחלום." והלכה להכין לעצמה כוס שוקו לילית שוקולדית ודקדנטית.

 

"רוצה שאקריא לך?"

הילדה הנהנה. כבר לא היתה קטנה כל כך, אבל ילדים אוהבים שמספרים להם סיפורים גם לאחר שהם גדלים ולומדים לקרוא בעצמם. עינת התחילה לספר על מלך ומלכה ומכשפה רעה ופייה טובה ואיזשהו סבך מפותל, משיי  ולא ברור שהלך והסתבך ושאב את המספרת והמאזינה אל קוריו.

 

"אולי נעשה הפסקה?" שאלה עינת. "רוצה שנלך להאכיל את הדגים?"

"אני צריכה לבקש רשות." אמרה הילדה ורצה לכיוון הבריכה. האם עמדה שם בגבה אליהן.

"אמא אמרה שכבר מזמן הייתי צריכה ללכת לישון." אמרה כשחזרה מתנשפת ואדומת לחיים, ועינת חשה לפתע בסכנה איומה המרחפת על ראשה של הילדה, ובו זמנית חשה בחריפות כי היא חולמת, זאת למרות שהצליחה לקרוא בספר ולמרות שהביטה בשעון על בית העירייה וראתה את מחוג הדקות זז.
"את נשארת כאן אתי." אמרה ואחזה בכוח בידה של הילדה.

"בסדר." אמרה הילדה "אבל את מכאיבה לי."

 

עינת התעוררה. ציפורני ידה הימנית התחפרו בשורש כף ידה השמאלית,

 

 

כוס השוקו הלילית כבר היתה מונחת קרה בכיור. שאריות של משקע שוקולד עכור הכתימו את הקרמיקה הלבנה. שגרת הבוקר נטולת החסד האיטי של התעוררות הלילה סחפה את עינת לעשרים כפיפות בטן נס קפה וצעיף תכלת וחולצה סגולה בהירה וקרקוש מפתחות בדלת ושחרור האזעקה מהאוטו.

 

היא אחזה בהגה כמו שלמדה לפני שנים – שמאל על השעה עשר, ימין על השעה שתיים. התנועה היתה כבדה. היא פתחה את הרדיו וסגרה אותו בחוסר עניין, הביטה במראה הצדדית ואחר כך בידיה האוחזות בהגה.

"פצעת את עצמך, יא פסיכית." אמרה לעצמה ברוח טובה וחייכה. סימני הציפורניים ניכרו היטב בידה השמאלית, אבל היא ידעה שהכל בסדר.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
   
מפת העץ
ליד שפך הגעתון, אוקטובר 1984 מיזנטרופ מדוכא 02/01/2011 13:06:51 
(*****) ש ר ה 02/01/2011 12:20:26  אתה כאן
 "התקנצרט לה באוזן" ד נ י 02/01/2011 17:58:46 
 מה החשיבות מיזנטרופ מדוכא 02/01/2011 19:47:13 
 כן ברק 02/01/2011 20:06:24 
 (*****) הרה 02/01/2011 20:07:57 
 כתיבה מרתקת משאירה דברים 02/01/2011 20:18:27 
 תיקון טעות ש ר ה 02/01/2011 20:34:21 
 *** *** .r.y 03/01/2011 07:36:11 
 כתוב מצויין ומטריד, כרגיל. :) א ס ת י 03/01/2011 15:43:58  
 בימבה רוח 03/01/2011 23:26:03 
 אחח, איזו הקלה:) .r.y 04/01/2011 06:57:45 
 בוקר טוב רבקה רוח 04/01/2011 08:58:33 
 ערב טוב רוח. תודה :). .r.y 04/01/2011 18:02:55  
 תודה על הדיון ש ר ה 05/01/2011 11:01:25 
 תודה על התודה .r.y 05/01/2011 15:26:56 
 תודה, אבל לא תודה ש ר ה 05/01/2011 17:57:11 
 תודה תודה, .r.y 05/01/2011 18:55:50 
 שרה כנסי שניה בבקשה א ס ת י 05/01/2011 08:23:09 
 בדרך כלל ש ר ה 05/01/2011 11:08:32 
 תודה על התגובות ש ר ה 05/01/2011 11:10:15  
 שרה, שלחתי לך מייל לשם. :) א ס ת י 06/01/2011 19:05:35  
תמי (למיזם?) הרה 02/01/2011 11:03:06 
דפי נחיתה   /   בניית אתריםבניית אתרים   /   הקמת פורוםהקמת פורום