רדיו יוּבל   רשימת דיוור תנאי שימוש (קולמוסנט ©) הרשמה עזרה מקלדת יוּבל

תאריך 24/11/2007 10:47:20
מאת הנרי גלוקסמן
נושא מסיפורי הדוד הנרי / רקוויאם - הכנר

רקוויאם - הכנר
  
מסיפורי הדוד הנרי

הנרי צבי גלוקסמן
 

 
תל-אביב של שנות ה-50 התאפיינה בטיפוסים שונים, מעדות שונות ומגלויות שונות, שנראו כמי שלא מצאו את מקומם בעולמו של הקדוש ברוך הוא. העלייה ההמונית עוד הוסיפה לאי הבהירות. ערב רב של בני אדם ושפות. מגדל בבל בהתגלמותו.

עם הזמן, טיפוסים אלה יצרו קבוצות הומוגניות, כנאמר "עוף למינו ישכון". למי שזוכר, היה הפרלמנט של שדרות רוטשילד - מפגש חברתי, שבו דנו בנושאים שברומו של עולם, החל מפוליטיקה וכלה ברכילות. בקטע שבין ככר מגן דוד, בואכה שוק הכרמל ועד לשפת הים במורד רחוב אלנבי אפשר היה להבחין בטיפוסים מוזרים ש"מדדו את הרחוב", הלוך וחזור, מי באטיות מוגזמת, מי במהירות, ממלמלים לעצמם מלים בלתי ברורות או מניפים ידיים כמו בויכוח סוער – עם עצמם. היו שנכנסו לרחוב הירקון או התישבו על ספסל בגינה, שקראנו לה "גינת לונדון", חלקם ירדו ברחוב קינג ג´ורג´ עד לגן מאיר המפורסם.

הייתה קבוצה גדולה של יוצאי אצ"ל,  פליטי "אלטלנה", והיו שהתאגדו לפי חתך של מחנות ריכוז או עיירות. חובבי השח היו נפגשים במעלה רחוב הירקון שם הקימו לעצמם מועדון. יוצאי עירק התרכזו יותר סביב בנק "ברקליס" או בנק "מרכנתיל" ברחוב אלנבי או ישבו בקפה "שדרות". יוצאי סלוניקי ויוון ישבו על שרפרפים ברחוב יפו-תל-אביב בסביבות רחוב זבולון, והיו נכנסים מדי פעם לסניף בנק "דיסקונט" להסדיר אי-אילו עניינים. הפולנים, אלו שרצו לעבוד, התרכזו בחברתם של העגלונים בשוק לוינסקי, ואלו שעסקו במסחר, הברחות, זיופים וכדומה היו מגיעים  מאחורי הדואר המרכזי בפינת הרחובות אלנבי ויהודה הלוי.

שוק החלפנים של מטבע זר היה מרוכז ברחוב ליליאנבלום והיה בין-עדתי. כל מי שעבר שם היה נתקל בגברים במגבעות ששוליהן משוכים על עיניהם שהיו רוכנים לעברו כממתיקי סוד: "יש לך משהו? צריך משהו?", היו לוחשים, מבלי להזכיר חלילה את המלה המפורשת – דולרים או מרקים. בסמוך היה סניף של בנק "מזרחי", שהבטיח חסות לחובשי כיפות, שבמקרה של פשיטה משטרתית היו בדיוק "בדרך אל הבנק או מהבנק", והבנק היה מאשר ללא היסוס.  פעילי ההסתדרות היו יוצאים מבית מועצת הפועלים שברחוב ברנר וניגשים לקפה "עטרה" שבאלנבי, מול רחוב טשרניחובסקי, ופותחים שולחן. התימנים התרכזו ב"כרם התימנים" מאחורי קולנוע "אלנבי" ושוק הכרמל. ספסרי הבולים היו מתרכזים ליד חנות העיתונים של שניאור, הכדורסלן האגדי, ואילו מספר בתים למטה שכן בית הקפה שבו התרכזו כל אמני הבמה האידישאית, הרומנית ויתר השפות למיניהן.

סוחרי הבגדים התמקמו בסביבות "בית רומנו" במורד רחוב יפו-תל-אביב. הסרסורים והזונות – מכל מיני עדות – התרכזו ברחוב הירקון פינת אלנבי ובשפת הים. המפא"יניקים, שהפרוטה הייתה יותר מצויה בכיסם, היו נפגשים בבית המפלגה ברחוב הירקון (בקטע שבו נפסקה הופעתם של הזונות והסרסורים), ואת הישיבות ערכו במלון "דן" הסמוך. פעילי "חירות" נהגו להפגש בגן מאיר. מי שחיפש בחורה או שידוך היה פונה ל"בית החלוצות" ברחוב קינג ג´ורג´, שם היה מבחר גדול של נשים. על "כסית" אין צורך להרחיב את הדיבור והעליה המרוקאית טרם החלה. ואנחנו, דור ההמשך ועתיד המדינה, התרכזנו ליד חנות הגלידה של אדון ויטמן, ואם היינו קצת רעבים, היינו נכנסים לאכול פלפל בשוק בצלאל.

ואיך אפשר שלא להזכיר את מקום המפגש של היקים – אנשי העלייה הגרמנית? אלה נחלקו לשתי קבוצות. מי שהגיעו ארצה לפני מלחמת העולם השניה ברובם כבר הסתדרו בחיים, הקימו לעצמם בתי קפה קטנים באווירה ברלינאית, והיו נפגשים בבתים פרטיים לערבי קונצרטים ותרבות, מה שנקרא "הסלון התרבותי" או בקיצור "הסלון", כפי  שהיו רגילים בבית הישן והטוב. הקבוצה האחרת, אלה שעלו מגרמניה כפליטי שואה אחרי קום המדינה היו מעטים, ולרוב היו עומדים ומשוחחים ליד המדרגות של קולנוע "מוגרבי", שם עמד מוכר נקניקיות, שאגדות סיפרו שבעברו הרחוק היה זמר אופרה. היו קונים נקניקיה ולפעמים משוחחים עם המוכר על אופרה, בגרמנית, כמובן. חלקם הגדול לא מגולחים ולא מסופרים, רבים היו נכים, מעשנים בעצבנות, מתווכחים בקולי קולות – עם אחרים או עם עצמם, לרובם ככולם היו בעיות שיניים – חסרות או רקובות או מזהב.

בין אותם אנשים אומללים משכה את תשומת לבי דמותו של אדם אחד, שנראה יוצא דופן בין כל  הטיפוסים יוצאי הדופן שעמדו שם. גבוה משכמו ומעלה מכל השאר, זקוף, רזה מאוד, בעל תווי פנים אריים, רעמת שיער סבוכה, מכסיפה, היוותה מסגרת לפני האינטלקטואל שלו. תמיד לבוש מכנסיים שחורים וחולצה בוהקת בלובנה, תמיד נשא עמו נרתיק של כינור, תמיד נראה כממהר, אבל תמיד מצא זמן להתעכב ליד מוכר הנקניקיות. ראיתי אותו לפעמים מנגן בכינור בתזמורת בבתי הקפה שהחלו אז לצוץ בשפת הים. כשהייתי בוחן את דמותו, נראה לי עצוב, מהורהר, וגם כאשר ראיתי אותו מנגן הוא נראה לי שונה מיתר הנגנים, כגוליבר שהזדמן לקבוצה של ננסים. הם ניגנו והתנועעו כקלייזמרים שעושים שמח, ואילו הוא היה מנותק מהם, עומד במקומו, ורק ראשו וידיו זזים בקצב הנגינה, כאותו וירטואוז שמנגן את הסולו באולם קונצרטים מפואר. כיון שלא ידעתי את שמו,  טבעי היה שאכנה אותו "הכנר".

באחד הימים, כהרגלי, ניגשתי לאכול גלידה בחנותו של אדון ויטמן. תוך שאני מתמוגג על המעדן הקר נכנס לחנות הכנר. אדון ויטמן מסר לידיו שני מכלי גלידה גדולים וסוכם ביניהם, שכעבור כרבע שעה הוא יבוא לקחת עוד שני מכלים. כשחזר, אני, עם הלב הטוב והרחום, הצעתי לעזור לו עם שני המכלים הנוספים.

בהליכה מהירה ובשתיקה ירדנו לכיוון שפת הים, שם שכן בית קפה, והנחנו את המיכלים בתוך דוכן המכירה. קיבלתי מבעל בית הקפה מנת גלידה עבור טרחתי. חיוכו הרחב הפיח בי רוח-שטות והתבדחתי אתו שבתנועת הנוער היינו מתווכחים איזו גלידה טובה יותר – של ויטמן או שלו. לאחר שצחקנו קצת הזמינו אותי בעל בית הקפה והכנר להכנס לבית הקפה מתי שאני רוצה כי אני אורח רצוי. כך התידדתי עם הכנר, שהציג עצמו בפני בשם אלכסנדר,  והוא אפילו הזמין אותי אליו לדירתו כשאהיה בסביבה.

לאחר שהתחתנתי ועברתי לגור באזור רמת-גן פגשתי את הכנר סמוך לדירתו. ירדנו מספר מדרגות לא מבוטל ומצאתי עצמי בחדר גדול, שפעם שימש כמקלט והוכשר למגורים, כמובן על ידי בעל הבית היקה שהשכיר את המקום לכנר. שני דברים משכו מיד את עיני. על מספר מסמרים שהיו תקועים בקיר היו תלויים שני פרקים ושתי חליפות שחורות מהודרות. מול הספה ניצבה מערכת-מוזיקה משוכללת וערמות-ערמות של תקליטים שנראה בעליל שהם מטופלים במשנה זהירות היו מונחות על מדפים, על כסאות, על השולחן, על הרצפה. בכל מקום. על הקירות היו מדפים מלאי ספרים. מוזיקה, פילוסופיה, אמנות, ביוגרפיות וספרות קלאסית. בהתנצלות הזיז לעברי כורסה דהויה והציע לי קפה, שאותו הגיש לי בספל פלסטיק פשוט. מבטו עקב אחר מבטי וכשראה שאני מתעניין בתקליטים ובספרים, אורו עיניו. "קרא לי אלכס", אמר בחיוך.

ביקרתי אצלו עוד כחמש-שש פעמים, שכללו האזנה לספריית התקליטים שלו ושיחות מעמיקות אל תוך הלילה על נושאים שונים ומשונים, ובמהלכן סיפר לי את קורות חייו. 

אלכסנדר נולד תשעה חודשים בדיוק אחרי שמלחמת העולם הראשונה הסתיימה. גם אז היה בייבי-בום, בדומה לבייבי-בום של מלחמת העולם השנייה. החיילים שחזרו מהחזית החליטו שהם חייבים דור המשך מיידי כדי לפצות על הזמן הרב שלא היו בבית. הוא בן יחיד. כשהיה כבן שנה אביו התאבד לאחר שלא מצא את מקומו בחברה הגרמנית המתחדשת. אמו, שהייתה מוזיקאית מחוננת ואשת חברה, פתחה "סלון", לפי האופנה שהייתה נהוגה אז, שהפך לסלון  מוביל בברלין. וכך, בצעירותו, אלכסנדר חי באווירה תרבותית, שלט במספר שפות והחל ללמוד נגינה בכינור אצל טובי המורים של אותה התקופה. בשל שמיעתו האבסולוטית התגבר ללא קושי על היצירות הקשות ביותר והוכר כילד פלא. כשבגר, נכנס לעבוד כנגן מן המניין בתזמורת מכובדת, התקדם לתפקיד כנר ראשון והחל גם לעסוק בניצוח. בסלון הכיר אנשים שהתפרסמו באותו זמן, מוזיקאים, סופרים, פילוסופים. הוא זכר את התקופה הזאת כיפה בחייו. עד שהמפלגה הנאצית התבססה בשלטון.

הזכרון הממשי הראשון לאותה תקופה אפלה היה שעה שאמו לקחה אותו לפגוש את פרופסור חיים וייצמן במינכן. הכין קטע יפה לכינור כדי לנגן בפני האורח המכובד, אבל זה לא התאים למעמד, כי כולם היו מודאגים מעלייתה של המפלגה הנאצית. מתוך שיחות בסלון, שכבר היה מספיק בוגר לעמוד על משמעותן, הבין את ההתלבטויות לגבי הנאצים. היו שערכו השוואה בין גרמנים טובים לנאצים, שלדעת רוב באי הסלון הם רק אפיזודה חולפת. למרות זאת, חלק מידידיה של אמו החלו עונדים את אותן מדליות ישנות ועטורי גבורה ממלחמת העולם הראשונה בתקווה שהביריונים הנאצים לא יפגעו בהם. היו שיחות על רכוש, האם למכור או לאחסן אותו עד יעבור זעם. היו גם חששות לגבי תעסוקה ומעמד חברתי וכלכלי וזאת אחרי שהר קלמפרר סולק מהאוניברסיטה ולא עזרה לו האמונה שאשתו הגרמניה תציל את חייו.

אלכסנדר זכר היטב את המתאבדים, שרוברט ולטש, מבכירי ציוני גרמניה, נזף בהם על שלא נשאו בגאווה מופגנת את הטלאי הצהוב. בהדרגה התחילו להגיע בשורות איוב על התאבדותו של סטפן צוויג בברזיל, ארנסט טולר בניו יורק וארנסט ליסאואר בוינה. לא זכר מתי בדיוק התאבדו אך זכר את היום המר והנמהר שבו אלזה לסקר-שילר, המשוררת, הוכתה ברחוב עד זוב דם. מדי פעם היו מקבלים מכתב מוולטר בנימין, והכאב הגדול ביותר היה אחרי שהדודה חנה עזבה. כשהתעניינתי מי זאת דודה חנה, הסביר שמדובר בחנה ארנדט, פילוסופית ידועה.

לפני כן, חלק מצמרת המפלגה הנאצית היו מבקרים קבועים בביתם  אך כשהתגלה שהאם יהודיה החלו להדיר רגליהם מהסלון. הסלון החל להתרוקן כי חלק  מהיהודים פחדו לבוא, חלק כבר נאסרו, וחלק ברחו מגרמניה. מספר פקידים בכירים במפלגה הנאצית רמזו אף לאמו להסתלק מגרמניה. היא עלתה עם בנה על רכבת לשוויץ אך בגבול עצרו אותם. הוא הופרד מאמו והיא נעלמה לו לעד. משום מה הוא שוחרר, אך כשניסה לחזור לעבודתו בתזמורת חבריו הפנו לו את גבם. כעבור מספר ימים  גויס לצבא הגרמני והוצב בתזמורת. כשהתגלה שהוא יהודי – פשוט סולק משם בבושת פנים. חזר לביתו הגדול והריק, מכר אותו, כולל כל הרהיטים, המיר את הכסף למטבע שוויצרי, עבר לשוויץ והפקיד שם את הכסף בבנק.  לפרנסתו החל לנגן בתזמורת. הכל היה כעת בסדר, עד שבצמרת המפלגה הנאצית החליט מי שהחליט שיש להחזירו בהקדם לגרמניה.

כיצד משכנעים אדם לעזוב את שוויץ הנאוטרלית ולשוב לגרמניה הנאצית שממנה ברח? פשוט. נהגו עמו בערמה. הוא קיבל הודעה שאמו נמצאת בבית חולים בגרמניה ומבקשת שיגיע דחוף. כשעבר את הגבול לתוך גרמניה - נאסר.  לאחר זמן מה במאסר, כשתחת לחץ ועינויים חתם על כל הניירות המסדירים את העברת רכושו לגרמנים, כולל החשבונות בשוויץ, נשלח למחנה  עבודה על אדמת גרמניה.  מה שהוא לא ידע אז, שמנהל הבנק בשוויץ עשה יד אחת עם הגרמנים - הלשין עליו, וקיבל כתמורה חמישים אחוזים מהסכום.

במחנה העבודה שהה כשנה והועסק בעבודה פקידותית. לאחר כיבוש פולין על ידי הנאצים הועבר אחר כבוד למחנה השמדה. אלכסנדר הדגיש שהן במחנה העבודה וכן בדרך למחנה בפולין נהגו בו, יחסית, ביתר כבוד. ברכבת, שהובילה אותו לתוך פולין, הופרד מיתר היהודים שהוסעו בקרונות להובלת בהמות, ונסע בקרון של סחורות. בכל חניה היה מקבל מים לשתיה ומזון, כפי שקיבלו החיילים הגרמנים. במחנה ההשמדה חרטו על ידו מספר אישי תוך כוונה שיעבוד כל עוד יש לו כוח ולאחר מכן יושמד, לפי הנוהל, וכפי שעשו ליהודים האחרים, דבר שעדיין לא היה ידוע ברבים ובוודאי שלא היה ידוע לו. הוא התערבב בין כל היהודים, אך כעבור יומיים שמע את השומרים קוראים בשמו. מיד הובל לכיוון משכנו של מפקד המחנה כשהוא מזוהם, לא מגולח, בגדיו קרועים, ואינו יודע מה מצפה לו.

לפני שהוכנס למפקד נתנו לו להתרחץ ולהתגלח וקיבל בגדים נקיים. לשאלתי ענה, שבאותו הזמן הוא עדיין לא ידע מה קורה במחנה וכולם התיחסו למחנה כמחנה עבודה, אם כי כבר התחילו שמועות על הכנות להשמדה מתוכננת. המפקד  הזמין אותו לשבת, הגיש לו אוכל ושתיה ואמר לו שלפני המלחמה היה נוכח במספר קונצרטים שניגן והתרשם מאוד ולכן מעכשיו תפקידו במחנה יהיה מנהל מוזיקלי של תזמורת שיקים ויתן שעורי מוזיקה לילדי הגרמנים, לאחר שיביאו את המשפחות. כמו כן, החיילים הגרמנים ירכיבו מקהלה והוא ינצח עליה. "בזמנך הפנוי", הוסיף מפקד המחנה תוך טפיחה ידידותית על השכם, "תעבוד בשדה כמו כל היהודים. אתה הרי בחור צעיר ובריא ואנחנו זקוקים לך". בתום הפגישה הוא לא הוחזר לצריף שבו היה, אלא הועבר לצריף האח"מים, שבו שוכנו משתפי הפעולה וקאפו וכן הועד היהודי שהיה צריך להסדיר את חיי היום-יום במחנה.

על ארבע שנותיו במחנה ההשמדה סיפר שעברו עליו כבמעין חלום. שום תהיות, שום ספקות, עשה את העבודה כרובוט. גם כשהולבש במדי הצבא הרוסי, משחרר המחנה, והפך  לחלק מצוות הווי מוזיקלי בצבא הרוסי, לא הבין את העובר עליו. כל התהיות והמחשבות הגיעו אליו רק מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר, בבת-אחת, כאשר כבר היה בארץ.

לאחר ששוחרר מהצבא הרוסי חזר לברלין, ניסה להתקבל לעבודה במספר תזמורות ונדחה בגלל שלוש סיבות עקריות: הראשונה, שהיה יהודי. השניה, ששיתף פעולה עם הנאצים בכך שניגן במחנה הריכוז ושמש מנהל מוזיקלי למקהלה נאצית. השלישית – שהיה חייל בצבא הרוסי. בכל זאת עדיין נשארו לו חברים טובים מהתזמורות שבהן ניגן לפני המלחמה. הם המליצו עליו בפני תזמורות שונות בגרמניה ומחוצה לה. ניסה לנגן בתזמורת שוודית ובתזמורת הולנדית, והסתבר שחמש השנים שבהן לא התאמן יום יום בכינור ומדי פעם החליף כינורות, פגמו בכישוריו ובמיומנותו. לאחר שקמה מדינת ישראל עלה ארצה והפך לדמות מקובלת ואהודה בקרב אנשי העלייה הגרמנית, שאימצו אותו אליהם בשמחה.

רק אז התחיל פתאום להרגיש שחל בו שינוי מנטלי. הוא התחיל להתעורר מחלום השואה. וזה קרה בתחילת שנת 1952. העובדה שהיה רווק, עם עבר מפואר של מוזיקאי מחונן, כבן שלושים ושתים, גבר נאה ושרמנטי, גרמה שנשים החלו לחזר אחריו, מה שדי החמיא לו, אך שמר על מרחק תרבותי. יום אחד אשה צעירה ונאה הזמינה אותו לקונצרט. אחרי הקונצרט ניגש לאמנים, לחץ ידים, טפח על השכם, העיר הערות מקצועיות שנבעו משמיעתו האבסולוטית ומנסיונו האדיר והנגנים קיבלו את הערותיו בהבעת תודה. האשה שאתו התרשמה עוד יותר, עזרה עוז ושמה את ידה על זרועו.  לרגע קפא על מקומו, כי פרט לאמו וחברותיה שהיו מחבקות אותו ונושקות בחיבה על לחיו, אשה טרם נגעה בו באופן אינטימי. אך הנימוס מחייב והוא לא משך את ידו ממנה. כך ירדו במורד רחוב אלנבי לבית הקפה של ידידו. הצעירה, שהבחינה בקבלת הפנים החמה שבה התקבל החלה עוד יותר להצמד אליו.

כשהתישבו, הביט בצעירה המנסה למצוא  חן בעיניו אך לפתע לא ראה אותה יותר. לנגד עיניו הופיעה תמונה אחרת, מימים אחרים. נזכר במפקד פלוגת האבטחה של המחנה, שהיה אדם תרבותי ביותר, בעל השכלה רחבה, מצטט פרקים שלמים מהספרות הקלאסית הגרמנית ושורק קטעים שלמים של מוזיקה קלאסית. לעת ערב היה בוחר לו נערה יהודיה, דואג לרחוץ אותה ולהלבישה, סועד עמה ארוחת ערב לאור נרות, כשהגרמופון משמיע מוזיקה קלאסית. לאחר הארוחה היו נכנסים לחדר המיטות שלו כשהנערה מנסה בכל כוחה לרצות את הקצין הגרמני. לאחר שהגיע לסיפוקו היה מכה אותה באכזריות ואלכסנדר היה שומע את חיילי המשמר מתערבים על הדרך שאותה נערה תסיים את חייה. ההתערבויות היו האם לאחר מכן יזרוק אותה למכלאת הכלבים הרעבים כדי שיטרפו אותה חיים, או יעמיד אותה בשורה של המובלות לתאי הגזים, או פשוט יזרוק אותה לתוך המשרפה. החנחונים של ידידתו בבית הקפה הזכירו לו את חנחוניה של אותה נערה שנבחרה ללילה. אלכסנדר לא הבין כיצד אז, במחנה, הוא הביט על מעשיו של הקצין בשוויון-נפש, כעל משהו מובן מאליו. למחרת בבוקר לא היתה לו כל בעיה לסעוד ארוחת בוקר עם אותו הקצין, כשהם מאזינים יחד למוזיקה קלסית בגרמופון. אז לא היה מסוגל להבין, וגם היום לא הבין איך זה, שאנשים תרבותיים היו משסים כלבים ורוצחים בדם קר ובערב היו הופכים לתרבותיים. בבית הכלב היה רגוע, נחמד, שיחק עם הילדים. בבוקר כלב כזה היה משסע אנשים, כגרוע שבחיות צמאות הדם.

אלכסנדר ליווה את הבחורה לביתה והסתלק בחיפזון. אחרי מספר פגישות עם בחורות נוספות הפסיק כליל להתרועע עם נשים וגם בזמן שהיה מנגן בבתי הקפה שבשפת הים, כשהנגנים האחרים היו נענים לחיזוריהן של נשים, היה אורז את כינורו וחוזר לבדידות ולזכרונות. עד כדי כך התדרדר מצבו הנפשי,  שהחל לראות בכל אדם דוקטור ג´קל ומיסטר הייד. אט אט החלו חבריו מהעליה הגרמנית ויתר ידידיו להפסיק להזמין אותו לבתיהם או לפגישות אחר הצהריים בבתי קפה. תוך שנה נשאר בודד בעולם. שאלתיו לפשר דחייתו מהחברה. אלכסנדר ענה לי בכנות שבזמן שהוא פגש אותם ראה בהם אנשים תרבותיים לכל דבר. מנומסים, נוטים לעזור, בקיצור – אנשים טובים מן הישוב. ואז היה נזכר בשומרי המחנות, שגם הם היו תרבותיים, מנומסים, עוזרים, בדיוק כאנשים שנצבו בפניו, וחשב האם גם הם, בעבודתם, משסים כלבים בבני אנוש, שורפים אותם, מענים אותם ומתעללים בהם וברגע שחוזרים לביתם, איזה מתג סמוי הופך אותם למה שהם. במשך הזמן מחשבות אלה נכרו על פניו - גרמו לו לעוויתות שלא שלט בהן.

חבריו החלו לחשוש להפגש עמו אך מאחר שידעו את מה שעבר עליו, דאגו – כל אחד בדרכו – לעזור לו באופן סמוי בכספים, בגדים ומקומות עבודה מזדמנים. גם חבריו בחו"ל לא זנחו אותו. היו מעדכנים אותו בנעשה בתזמורות הגדולות, שולחים לו תקליטים עם יצירות קלסיות שהיה נוהג להגיב ולכתוב חוות דעת מקצועית עליהן. לפי השחיקה שהמחט של המערכת החדישה שלו – קוורטו – חידוש עולמי של אז, השאירה על התקליטים יכולתי לדעת אילו יצירות הוא מחבב ואילו לא. חבריו בתזמורת ברלין אספו עבורו את כל הכתבות מלפני מלחמת העולם, שבהם הוזכר, והגישו לו אותן באלבום מפואר.

באותה התקופה שקיימנו את השיחות בינינו הוצא להורג אדולף אייכמן, אחרי משפט מתוקשר ביותר. מטבע הדברים שוחחנו לא מעט על המשפט. אלכסנדר התרגש בעיקר מפגישתו המחודשת עם דודתו חנה ארנדט, שהגיעה לסקר את המשפט, כשהיא כבר מפורסמת בעולם כפילוסופית מובילה, וכן בזכות מספר רומנים מתוקשרים עם גברים מפורסמים. אלכסנדר התנגד לכל המשפט וטען שלא יתכן שקשרנו קשרים מדיניים וכלכליים עם גרמניה ואנו מקבלים מהם פיצויים, ומנגד – שלפנו מישהו משם ואנו מוציאים אותו להורג. לטענתו, לכאורה גם הוא שיתף פעולה, ולמה אותו לא מעמידים לדין? טענתו העקרית הייתה, שאייכמן הוא למעשה אדם טוב ולא שונה מכל גרמני מצוי. בחייו הפרטיים הוא איש משפחה מסור, בעל ערכים תרבותיים, ג´נטלמן, וכשמגיע לעבודתו הוא הופך להיות רוצח בדם קר. אם היה מדובר באדם אחד – ניחא. אך שכך נהגה אומה שלמה – יש לחפש סיבה לכך. לדעתו של אלכסנדר, הגרמנים פעלו מתוך איזה כוח עליון שעיוור את עיניהם של כל תושבי גרמניה הגרמנים. איזה כוח טרנסצנדנטלי שהוא לא הבין – ועדיין לא מבין – כיצד זה קרה. הבנתי שהוא מושפע מדעותיה של פראו ארנדט שבנתה תזה פילוסופית והטביעה את המושג "הבנליות של הרוע".

בעקבות הויכוחים סביב משפט אייכמן נפרדו דרכנו. יותר לא ביקרתי בביתו ולא ראיתי אותו, עד לפגישה אחת, מקרית. מיד אחרי מלחמת ששת הימים, אבי, שפתאום גילה אותי בשנת 1966 ועשה עליה, החל לפזר כסף עלי כפיצוי על נטישתו הפתאומית עוד בטרם נולדתי. הערתי לו על כך: "תפסיק לבזבז עלי כסף. שנינו לא עשירים". כשהוא צוחק אמר לי: "את הכסף הזה אני לוקח, בעצם, מהירושה המיועדת לך ולכן זה ממילא הכסף שלך, אז מה אכפת לי". כך מצאתי עצמי אתו במסעדה חדשה, מדוברת ומתוקשרת. כשהתישבנו, ראיתי את אלכסנדר לבוש בסמוקינג שהכרתי, ענוב עניבת פרפר וצועד בצעדים הרגילים שהייתי רגיל לראותו, שהזכירו לי את אותו הסולן שיורד מהבמה לקול תשואות ותרועות הקהל. חשבתי לעצמי, שכנראה ישנה תזמורת במסעדה כי במחירים שהם גובים יכלו להביא גם את תזמורת "הטיילת" של בוסטון.  ואז ראיתי על ידו מפית צחורה. מלצר.

התקרב לשולחננו וברך אותנו בגרמנית: "ערב טוב הר גלוקסמן". הצגתי בפניו את אבי. החליפו ברכות בגוף שלישי, כמובן, והוא שאל בנימוס באיזה אפריטיף נתחיל את הארוחה. התבלבלתי, כי בעניני שתיה הידע שלי מתחיל ומסתיים בגזוז חמוץ-מתוק מהקיוסק, או בקבוק דביק של מיץ תפוזים מהמכולת וביין קידוש. השארתי לו את ההחלטה. אחרי שהגיש את האפריטיף שבחר עבורנו ניגש שוב לשולחננו ושאל מה נזמין למנה ראשונה, שניה, ובעיקר ל"דזרט" כפי שהתבטא. הוא היה צריך להסביר לנו את משמעות המנות כי התפריט כולו היה כתוב בשפה נובורישית שלא הבנו בה דבר. הרי כל ההשכלה הקולינרית שלי גם מתחילה ומסתיימת בפיתה עירקית, עמבה, כמה שיחים מבשר לא מוגדר ומרק עם עוף מכובס לא העזתי לבקש שם. ואילו ההשכלה הקולינרית של אבי התחילה והסתיימה בשניצל, צ´יפס, אסדו, פיצה והמבורגר של מק´דונלד.

כשפנינו לצאת התנצלתי בפני אלכסנדר שזה קצת מוזר לי שהוא משרת אותי במסעדה. בג´נטלמניות האופיינית לו אמר "הכבוד, הר גלוקסמן, היה כולו שלי".  הבטתי בו והיתה לי הרגשה מוזרה שבמוחו המעונה הוא רואה את אבי ואותי כהופכים בעוד רגע לערפדים היוצאים לקנח את הסעודה במנת דם אדם.
 

 
   
מפת העץ
משקפת שדה / טור שבועי - דמוקרטיה בגרוש יורם המזרחי 27/11/2007 22:10:05 
מסיפורי הדוד הנרי / רקוויאם - הכנר הנרי גלוקסמן 24/11/2007 10:47:20  אתה כאן
  מאירה 25/11/2007 00:44:08 
 תגובה שקבלתי הנרי גלוקסמן 27/11/2007 23:22:38 
 תגובה שקבלתי הנרי גלוקסמן 27/11/2007 23:31:01 
 יפה ומרגש גלוקסמן! מאד יפה. רפי אשכנזי 28/11/2007 18:38:29  
קריקטורה שבועית / רן ארז מגלגל כדור tach 20/11/2007 14:58:22 
דפי נחיתה   /   בניית אתריםבניית אתרים   /   הקמת פורוםהקמת פורום