רדיו יוּבל   רשימת דיוור תנאי שימוש (קולמוסנט ©) הרשמה עזרה מקלדת יוּבל

תאריך 27/10/2007 09:40:38
מאת הנרי גלוקסמן
נושא מסיפורי הדוד הנרי / פרנסות - רקדן וזמר אופרה

פרנסות  - רקדן וזמר אופרה
  
מסיפורי הדוד הנרי

הנרי צבי גלוקסמן
 

 
תחילת שנות ה-60 ואני עוסק בפרנסות שונות ומשונות. זה מכבר הפסקתי לעבוד כמתרגל ריקודים בבתי הספר לריקודים של האדונים אנשל וסמי ובנו, מתכונן להתחתן ומנסה למצוא עבודה מסודרת.

בדרך לא דרך נשאלתי אם אני מוכן לעבוד חלקית, ואפילו חלקית מאוד, באופרה הישראלית. כל מה שידעתי אז על האופרה היה שאני חובב אופרה ושהאופרה הישראלית בצרות כלכליות, המשכורות זעומות מאוד או שכלל אין סיכוי לקבל משכורת וגם הרמה לא מי יודע מה. אבל מה, כשאתה עובד באופרה זה כבר עושה אותך לבעל רמה תרבותית ומעמדך החברתי נוסק. ובכלל, מסתובבות שם החתיכות המבוקשות ביותר בעיר.

המנהלת האגדית והכל יכולה, אדיס דה-פיליפ, שמסוגלת להזיז הרים ולטחנם זה בזה ולצידה בן זוגה, שמחה אבן-זוהר, שהוא האיש שעל המינהלה ונראה ומתנהג כמזכיר מועצת הפועלים בשכונת זרנוגה ברחובות, ניהלו את האופרה על אפם ועל חמתם של שלטונות המס, חברת החשמל, ועוד גופים שהאופרה הייתה חייבת להם כסף.  בכל זאת, למי שמאוד אוהב את הענף ורואה בו את עתידו – האופרה בתל-אביב הייתה נקודת זינוק לא קטנה, ואולי היחידה.

אחר צהריים אחד, אחרי יום עבודה, התייצבתי למבחנים. אלף – כרקדן, בית - כזמר עתידי, וגימל – כמתורגמן. קבעו שאני רוקד היטב, זמר אופרה אני כבר לא אהיה למרות שיש לי קול טנור מקסים ולבחינה הכנתי קטע חזנות בשם "ייבנה בית המקדש", ולכן אוכל לשיר רק במקהלה. איזה אושר! התקבלתי! מה שלא ידעתי הוא שכולם התקבלו כי האופרה אז לא הייתה מקום עבודה מושך ותמיד היה מחסור בכוח אדם בכל התחומים.

התפקיד הראשון שלי היה מתורגמן ומלווה לאמנים-אורחים. כך הכרתי זמר אופרה מתחיל, שצפו לו עתיד גדול, בשם פלסידו דומינגו, דובר ספרדית, ואני עדיין לא שכחתי את הספרדית שלי. כך הפכתי לבן בית באופרה. לשיר כמעט שלא שרתי במקהלה, למרות שהשתתפתי בשעורים לפיתוח קול, ואף השתתפתי באי-אילו חזרות לריקודים  ומשם נשרתי מהר מאוד. הנשירות לא היו בגלל אי כשרון, חלילה, לדעתי הצנועה, אלא כי הייתי צריך לבחור בין מקום עבודה מסודר, שבו עבדתי באותו זמן, בין פעילות פוליטית אינטנסיבית בערבים, וגם לשמש בן לוויה לכוכב המתחיל. למעשה, העולם התחיל כבר להכיר בכשרונו והוא הרגיש כי רומה מבחינה כספית. לדבריו, הבטיחו לו אלף לירות אנגליות כמשכורת. הבעיה הייתה רק שהוא הבין שמדובר במשכורת חודשית, ואילו גברת אדיס דה-פיליפ התכוונה למשכורת שנתית. איני יודע איך הויכוח ביניהם נגמר כי כעבור חצי שנה הרגשתי שמיציתי את עצמי וניתקתי כל קשר עם האופרה. את דומינגו הייתי פוגש מדי פעם, למרות שהוא כבר בנה לעצמו קשרים חברתיים ולא היה זקוק לי יותר בבחינת "שלום כיתה א´".

למרות שאני חובב אופרה, מאז ש"עבדתי" שם ההנאה מאופרה נהרסה לי לתמיד. מאז אני מתקשה לבקר בהופעות, ולא רק באופרה הישראלית, כי אם בכל בתי האופרה בעולם,  כי איני יכול להתנתק מכל הנעשה מעבר לקלעים.  במקום להתרכז  בהצגה הייתי מוטרד מהמחשבות על חשבונות החשמל שלא שולמו, על תחלופי כוח האדם התכופים, על המשכורות המולנות, על צו הפינוי שהיה תלוי כל פעם שלא שולמו חשבונות, על האהבות הקטנות והגדולות של המשתתפים, על אותו תאורן שנפגע מאיזו פרימדונה ומכוון זרקור רב עוצמה על פניה כך שכל האיפור שלה מתחיל ליזול, על אותו מנצח שיצא לו שם של קזנובה, שכל זמן הנגינה לא מוריד את עיניו מהרקדנית התורנית שנענתה לחיזוריו, ואילו זו שלא נענתה לחיזוריו – מוביל את התזמורת למה שאני מכנה "גורם לה לפלונטר ברגליים".  במחשבות כאלה קשה להנות מאופרה, בייחוד שכבר למעלה משנתיים אני יודע שצריך להוריד את המסך ולשלוח אותו לכביסה.

הניתוק מהאופרה עשה לי רק טוב, אם כי, למען האמת, לא ממש התנתקתי.  מדי פעם הייתי פוגש עובדים מהאופרה בכסית או ברוול או בבתי הקפה הקטנים הפרושים במורד רחוב אלנבי, מקולנוע מוגרבי בואכה לים. כל פגישה הייתה מתחילה בסידרת קללות רצינית על חשבון הזוג שמנהל את האופרה. אבל כמו בהצגות קלאסיות ידועות, המשרת אמנם מלין על אדוניו, ואפילו לפעמים יורק לתוך מזונו או מטפטף  שתן למשקה שלו, אך אוהב אותו ומכבדו וגם לא יעזוב את מקום עבודתו מרצונו החופשי. למרות "הבטן המלאה" שהייתה לכולם על גברת אדיס דה-פיליפ כולם אהבו אותה והיו מלאי הערכה על האופן שבו היא מנהלת את האופרה כנגד כל הסיכויים.

אתאר לכם מספר פגישות עם עובדי האופרה, בזמנים שונים ובמקומות שונים,  ואשתמש בשפתם, תוך צנזורה הכרחית.

המנהלת של רקדני הבלט, שהגיעה לאופרה הישראלית  הישר מה"בולשוי בלט" הידוע, והיו טבועים בה הרגלי עבודה והרגלי משמעת של הבולשוי, הייתה מזועזעת מן המתרחש, מחד, ונאמנה לתפקידה – מאידך. "אתה שואל מה הבעיות שלי?" חיוך מר התפשט על פניה היפות. אגיד לך: "זה לא כל כך פשוט להיות מנהלת. ממבט ראשון הבנות נראות שבריריות ועדינות והבנים יפים כמו אלים יווניים, אך תדע לך שכולם טיפוסים אגואיסטיים, מפונקים, נצלנים, כולם תמיד ממורמרים, תמיד לא טוב להם. קשה מאוד להחזיק ולהפעיל להקה כזאת. להיות רקדן זאת משימה קשה, מתישה, ואם מישהו עושה הפסקה קטנה קשה לו מאוד לחזור לכושר שהיה, אבל הם מרשים לעצמם לאחר או להיעדר מחזרות בכל מיני תרוצים שונים ומשונים. מצד שני, כשאני מגיעה לחזרות, אני פוגשת ליד הדלת תלמידים שלי, מלאי ציפייה ולהיטות, כאותם שיכורים ברוסיה שהמתינו לפתיחת  חנות המשקאות כדי לרכוש בקבוק וודקה. התמכרות טוטלית". ואני הערתי: "זה דומה למסוממים שממתינים למנת האדולן שלהם ליד תחנות החלוקה". היא הביטה ישר לתוך עיני וקבעה בטון בוטח: "ההמתנה לריקוד יותר קשה מהמתנה למנת סם".

"הקינאה בין הרקדניות קשה מאוד", המשיכה. "דבר ראשון שהן רוכשות לעצמן כשהן מתחילות ללמוד לרקוד זה גינונים של פרימה-בלרינה. הן מוכנות לפעמים להוציא זו לזו את העיניים או סתם לרצוח בגלל תפקיד כלשהו. כל פגיעה קטנה במעמדן גורמת להתפרצויות כעס. הן מסיתות אחת נגד השנייה, יוצרות קליקות, לא פעם גונבות זו לזו את בגדי הריקוד, פורמות תפרים כדי שהבגד יפתח באמצע הריקוד, מכניסות סיכות לנעלי היריבה, וכדאי להזהר לפני ההופעה מאיזה חפץ "מקרי" שנמצא בדרך לבמה  ועלול לפגוע ברגליים. ברור שכולם מקצרים לי את החיים".

"התופעה הקשה ביותר היא גנבת מאהבים או חברים", המשיכה בפאתוס. "כל תופעה כזאת גורמת לטרגדיות ולפגיעה באימונים ובחזרות. רקדנית, שרק אתמול הייתה מונפת באהבה בידי בן זוגה, אינה מוכנה למחרת לרקוד אתו, וכשזה קורה מספר שעות לפני ההופעה, זה מחייב שינוי כל הליהוק. תבין, בית האופרה הוא הבית הראשון של רקדני הבלט, לכן כל האהבות, השנאות, הנישואין, הגרושים, הפרדות, מתנהלים שם. כשאנו נוסעים להופעה, במלון הכל מתערבב לי.  בנים עם בנים, בנות עם בנות, וגם סתם יחסים בין גברים לנשים וכשמגיע טלפון ואני חייבת לקרוא לרקדן או רקדנית, אני לא יודעת באיזה חדר לחפש אותם. ברור שלמחרת כולם מגיעים עייפים לחזרות. ברוסיה זה לא יכול היה לקרות", הוסיפה בגעגועים, "שם יש משמעת". "בעניין אהבות מחוץ לסטודיו, לבנים יש יותר הצלחה. מלבד כאלה שיצרו זוגיות בין גברים, הבנים מצליחים להשיג לעצמם מאהבות מזדקנות או מאהבים מזדקנים, שתומכים בהם. ישנם גם כאלה שהתחתנו ופרשו".

"אצל הבנות המצב יותר קשה כי האימונים הקשים גורמים להן להזיע ואז הן מדיפות ריח רע וצריכות להשתמש בכל מיני בשמים, שלא מכסים על הריח הרע הנודף מהן. הבנות אמנם תופסות פה ושם מאהב, אך זה לא מחזיק זמן רב כי הדרישות של המאהב גדלות מדי יום ואז הבלרינה צריכה להחליט בין המאהב התומך לבין הריקוד".  המנהלת הביטה לעבר אשה צעירה בהיריון, שישבה בשולחן סמוך. "לא אחת הבנות שוכחות לקחת את הגלולה המפורסמת, ואז באמת יש צרות". היא ביקשה שאזמין עבורה כוסית משקה חריף והמשיכה במונולוג: "צרות גדולות יש לי עם אותם רקדנים ורקדניות ישראליים שלמדו בפריז או בלונדון. הם יודעים הכל טוב יותר. לעומתם, הרקדניות שהגיעו בעלייה הפולנית הן נהדרות. יש להן משמעת עצמית יוצאת מן הכלל, ממושמעות, יודעות לנהל את הקריירה שלהן, אם כי גם ביניהן יש הגונבות בגדים וחברים ומחבלות בתלבושות. ההבדל בינן לבין הישראליות הוא, שהן רואות בכך חלק בלתי נפרד מתרבות הרקדנים".

אחרי ששתתה את כוסית היין, הסתכלה בביקורתיות על גופה ולחשה: "אוי ואבוי, כמה קלוריות מכילה הכוסית הזאת!" וכמי שנתפסה בקלקלתה מיהרה להחזיר את השיחה אל הלהקה. "כן, כן, יש בלהקה בעיות גדולות של עודף משקל, למרות שהתפריט הוא בדרך כלל קבוע: קצת בשר, סלט, לבן, ושתי פרוסות דקות של לחם. בימים של הופעות  מקבלים חפיסה קטנה של שוקולד כאנרגיה.  כל מי שעלה קצת במשקל, התירוץ המקובל הוא ´אני אשרוף את הקילו המיותר מחר´.  ברור לי שזה רק תירוץ ואני מיד עוצרת את ההתקדמות שלו, מבטלת תפקידים, או אפילו דואגת לפטר. אבל, יש בעיה אחרת. הרבה רקדניות  מרעיבות עצמן ואז אני חוששת שתתמוטטנה על הבמה.  אני מקפידה שהן תאכלנה מספר שעות לפני ההופעה דייסה על בסיס מים, קצת סלט ודג, עשרה אגוזים בדיוק, פרי כלשהו, ושתי קוביות של שוקולד מריר. בסופו של דבר פיטרנו חלק מהן מאחר שתפסנו אותן אחרי האוכל נכנסות לשירותים ומקיאות".

המנהלת נאנחה, מבטה עבר מהכוסית הריקה אלי ובחזרה, השפילה את עיניה ושאלה בקול מבויש אם היא יכולה להזמין על חשבוני כוסית וודקה. הזמנתי בקבוק. נפרדנו כשאנו מבטיחים זה לזו להיפגש מדי פעם.

את מנצח התזמורת  נהגתי לפגוש בשעות הקטנות של הלילה כשהוא ממתין לראות בעיתוני הבוקר את הביקורת על ההופעה האחרונה. היה ממוצא צ´כי וכנראה שעבר את השואה כנגן באחד ממחנות ההשמדה, אך הכל היה בגדר השמועות ואי אפשר היה להוציא ממנו מלה על כך. גם אני לא העזתי לשאול, למרות שהסקרנות אכלה אותי. ישנם  נושאים שלא נוגעים בהם.  במקום זאת שאלתי אותו מה בעניין השמועות על ההצלחות המיניות שלו בקרב הנשים. הוא ביטל זאת כלאחר יד: "כמנצח, אני מרכז ההופעה. התזמורת אמנם מלווה את האמן, אך למעשה הרקדן הוא זה שרוקד לצליליה והזמר צריך להתאים את תחילת השירה שלו וסיומה לתזמורת. העיקר הוא  בתיאום בכניסה וביציאה ובשילוב בין האמן לתזמורת. כשמגיע זמר מפורסם הוא "מכופף" את התזמורת לריתמוס שלו ואין לי ברירה אלא להסכים לתנאים שלו. בזמרים מתחילים אני יכול להתעלל כרצוני, ביחוד בזמרות הנפוחות מחשיבות עצמית.  כשאני מחבב רקדנית בלט, אני מוביל את התזמורת לפי המקצב שלה, וכשאני רואה רקדנית מתחילה אני עוזר לה. אך כשישנה רקדנית שמתנהגת כפרימה דונה, אני מוביל את התזמורת בקצב שלי, לפי הפרטיטורה.  נגני התזמורת אינם טיפשים והם מבחינים מיד את מי אני מחבב ואת מי לא, לכן יצאו שמועות כאילו שיש לי יחסים מיניים אתן". ואז שאלתי שתי שאלות. הראשונה, האם התזמורת משתפת פעולה? תשובתו: "בדרך כלל כן, רק הפסנתרן עושה לי בעיות ויש לי ויכוחים אתו בקשר לטיבם של הרקדנים או הזמרים. הוא מלווה את הלהקה באימונים ובחזרות ומפתח רגשות אהדה כלפי רקדן זה או אחר, ואילו אני מסתכל על הלהקה כשלמות אחת, שחייבת להיות הומוגנית". השאלה השניה: האם נגני התזמורת הם עולים חדשים? על שאלה זו ענה לי בעצב כן: "התזמורת, ברובה, בנויה מכוכבים גדולים מהעולם שחשבו שכאן, בישראל, יכירו בגדולתם. ואני, מושיב אותם בקצה הבמה, על כסא חורק, כאחרוני אנשי התזמורת. כואב לי הלב, כי הם וירטואוזים אחד אחד. אני קורא לתזמורת שלי ´אולם המתנה של רכבת´. חלק יחזרו לנגן בחו"ל, חלק יעברו לפילהרמונית, וחלק יקימו קוורטטים. רק הפסנתרן משגע אותי. אף אחד לא רוצה אותו ואני מתפלל שישבור כמה אצבעות".

ברגע זה נכנס לבית הקפה הכנר הראשון, שחזר מהופעה בבית קפה בטיילת שעל שפת הים, לשם הלך מיד אחרי שסיים נגינתו באופרה. הרגשתי שקיימת אחווה גדולה בין שני הגברים, אחוות השרדות של מפסידנים. לא שאלתי שאלות מיותרות. קמתי ועזבתי.

באחד מבתי הקפה במורד הרחוב פגשתי את האיש, שתפקידו היה לנקות את האולם אחרי ההצגה. אחרי סיום עבודתו באופרה היה עובר לבית הקפה ומנקה גם אותו. שם היה גר בחדר צדדי כשהוא ממלא גם תפקיד של שומר לילה. בבוקר היה נוסע באוטובוס הראשון לשוק הסיטונאי והיה מנקה גם אותו, הפעם כעובד עיריית תל-אביב. כבן חמישים, בודד וערירי בעולם הזה, תמיד לבוש באותם בגדים פשוטים, תמיד אותו כובע קסקט לראשו, שתקן, חשדן, מנסה להבלע בצללים.  אחת לחודש היה נוסע למספרה שליד קולנוע "זוהר" ברחוב סלמה. מסתפר ומתגלח – עד לחודש הבא.

יום אחד התחיל לדבר אתי, להפתעתם הרבה של עובדי האופרה. הוא אמר: "אתה אדם טוב". ובזה הסתיימה השיחה. לא הבנתי את כוונת המשורר, ורק כעבור מספר ימים, כשביקרתי אצל ביג  ג´ון, ידידי, שעבד בניקיון בשוק הסיטונאי,  ראיתי את שניהם משוחחים. וכך התידדתי עמו אם כי החלפנו לא יותר מאשר תריסר מלים לכל כיוון.  יום אחד, לפנות בוקר, מצאתי עצמי יורד לבית הקפה הריק, ומוצא את המנקה חולט כוס קפה. הגיש גם לי אחת. לגמנו בדממה, כשהוא מעיף מבטו מדי פעם בשעון הגדול וחסר החן התלוי על קיר בית הקפה, ממתין לתחילת הפעלת התחבורה הציבורית. הגיש לי עוגה יבשה משאריות היום הקודם והתחיל את השיחה מאותו מקום שסיים בשיחתנו הראשונה. "אתה אדם טוב". הוא ידע שסידרתי לביג ג´ון את העבודה בשוק הסיטונאי וגם דיברתי עם האדון מורנו, שהוא מלך השוק, שלא יטרידו את ג´ון בגלל איבר מינו העצום. הוא מצא בביג ג´ון חבר טוב, שניהם עוזרים זה לזה בעבודה, ושניהם שותקים ביחד. כל אחד מהם שומר על פינתו ואינם מתערבים איש בענייני רעהו. הוא מודה לי מאוד על שהכנסתי את ביג ג´ון לעבודה כי כך יש לו חבר אחד בעולם. שאלתי על עברו. בלי אומר ודברים הפשיל את שרוולו והראה לי מספר, שהוטבע על זרועו במחנה ריכוז. לפתע נעשה דיבורו רהוט ושוטף, שגרם לי לעצור את השמתי. ושוב שמעתי את הסיפור, ששמעתי מאות פעמים מניצולים על משפחה, אשה וילדים שנשרפו בכבשנים.

באחת הפגישות שאלתי אותו על עבודתו באופרה. תגובתו הפתיעה אותי. מסתבר שהוא מתכתב עם קרובי משפחה ומתבייש במצבו. אך כשהוא כותב שהוא עובד באופרה זה כבר נשמע אחרת, מכובד יותר.

את תופרת התלבושות חיבבתי במיוחד. אשה גוצה, כפופה, מרכיבה מה שכינינו אז "משקפי צנצנת", דברנית ללא תקנה, אך כשניסיתי לסכם מה היא אמרה, הסתבר שלא אמרה כלום, כמו רבים מהמרצים שהכרתי בהמשך חיי והתעניתי בהרצאתם. אך ממנה לא התעניתי כי הייתה לה שפה מאוד ציורית ובדיבורה תמיד הייתה שמחת חיים. זה היה קורה בדרך כלל כשהייתה צריכה להתאים את מלאי הבגדים המדולל למידותיהם של הזמרים. היה מגיע טנור שמן, מיד הייתה פורמת את התפרים וכשהיה מגיע זמר אחר, מזה רעב, מיד הייתה מתאימה עליו את הבגדים, אך לא, חלילה, גוזרת את העודפים, כי אם מקפלת אותם פנימה – עד הפרימה הבאה. אצל הנשים המצב היה קשה יותר, כי רובן היו שמנות ובעלות חזה אדיר, תנאי הכרחי לתיבת התהודה שלהן, והייתה צריכה להרים את החזה הכבד והנפול ולשימו במקומו הטבעי. לא פעם לחשה לי באוזן: "זמר או רקדן בלט זה וזה ביקש ממני להכניס זוג גרביים מקופלים לתוך מכנסיו, שיחשבו שיש לו שמוק גדול".

הקופאי היה טיפוס מיוחד במינו. הייתה לו חשבוניה, כזו עם חרוזים צבעוניים מושחלים על חוט, שבעזרתה למדנו חשבון בבית הספר היסודי בזמנים עברו. "ההמצאה היא סינית ואם כך מתחילים ומגיעים כל כך רחוק, כנראה שזו התחלה טובה", כך היה עונה לנו בזמן ששאלנו מדוע אינו משתמש במכונת חישוב רגילה. היה ממוצא רומני, ועבד במשרה קבועה בבנק הפועלים.

יום אחד, כשנכנסתי לבנק, ניגשתי אליו להסדיר דבר מה. היות שהכתל המערבי היה עדיין אצל הירדנים, שם אותי על תקן הכותל והחל במונולוג. כל עוד היה מדובר בשעות העבודה הרגילות המונולוג המשיך, אך כשהגיעה שעת שתיית התה המסורתית, זה כבר היה יותר מדי והוא השתתק. וזה דבר הקופאי: "מה אתה חושב שאני עושה שם באופרה? קדחת אני מקבל. ומהישיבה הארוכה שם בקופה, בתא הצר הזה, גם קיבלתי מערידן (טחורים)". "אז מה בכל זאת אתה עושה שם?" תהיתי. "הבנק שלח אותי. אני מקבל כאן תוספת קבועה למשכורת על מה שאני עושה שם". והמשיך: "תראה, אתה עוד ילד בעסקים. הבנק מאוד מודאג ממה שקורה שם. הם רוצים להיות בטוחים שפדיון הכרטיסים הולך לחשבון האופרה בבנק ולא למקום אחר". ואני שואל: "יש הכנסות?" "יש קדחת", הוא עונה לי. "במקום משכורת, עובדי האופרה מקבלים כרטיסים ומוכרים אותם לכל דורש במחיר מופקע. את התמורה הם כמובן מכניסים לכיסם הפרטי. מקומות עבודה אחרים קונים כרטיסים בקניה מרוכזת, מה שמוזיל את מחירם ואת רמת הקהל, וכך יש אמנם קהל גדול אבל הכנסה קטנה. ואבוי לקהל. זה לא קלאסה".

כשהגיע כוס התה הקדושה זמני עבר ופניתי לדרכי. שכחתי בשביל מה בדיוק הגעתי אליו.

את התפאורן פגשתי רק כעבור חמש עשרה שנה. בעל חנות בשוק הפשפשים ביפו. הוא זיהה אותי. יליד גרמניה, שהגיע לארץ בעלייה הגרמנית של שנות ה-30, ובנפשו נשאר בגרמניה. "או, הו, אני זוכר היטב את השנתיים שעבדתי עבור פראו דה-פיליפ ואני חייב לה הרבה תודה כי בזכותה יש לי את החנות. אפשר לומר שהסתדרתי בחיים. שנים מבני עובדים אתי. אני מבקר רבות בגרמניה". כך התחדש הקשר שלי אתו ומדי פעם, כשהייתי מזדמן לשוק הפשפשים, הייתי עוצר אצלו לשיחה קלה. פעם ביקשתי ממנו, כמובן, אם זה לא קשה, ואם אין זו חדירה לפרטיות, ועוד הקדמות מסוג זה, שיספר לי את סיפור חייו.

התישבנו על שני כסאות מתקופת איזה לואי וארונות ושידות ומיטת אפיריון משמשים לנו כתפאורה והוא התחיל לספר. למעשה, לא היה לו מה לספר. סיפור בנלי ומוכר לרבים. "הילדות שלי הייתה רגילה. משפחה מתבוללת. למדתי בבית ספר נוצרי וכמובן  התפללתי בכנסיה. באופן טבעי התחתנתי עם נוצריה והלכתי ללמוד נגרות כשוליה בנגריה גדולה. כעבור זמן עברתי לעבוד בחנות רהיטים גדולה, שהתמחתה גם ברהיטים עתיקים ובשיפוצם. ואז עלו הנאצים לשלטון והחברים שלי דאגו להזכיר לי שאני יהודי, אבל הכל היה ברוח טובה, בבדיחות הדעת, אם כי הדבר גרם לי לאי נוחות. אשתי התלהבה מהתורה הנאצית ושלחה את הילדים שלנו ל"היטלר יוגנד". כמובן שלא יכולתי להסכים לכך, אך מה יכולתי לעשות? עזבתי את משפחתי ועליתי לארץ. כמו כל העולים התחלתי הכל מהתחלה, התחתנתי מחדש עם בחורה תימניה ילידת הארץ ונולדו לנו שלושה ילדים. במלחמת העולם השניה גויסתי לצבא הבריטי ושימשתי כחוקר שבויים גרמניים. האמת, כל הזמן פחדתי שמא אראה ביניהם את בני, אבל למזלי זה לא קרה. חיים רגילים בהחלט".

"במלחמת השחרור", המשיך, "הייתי אפסנאי וטיפלתי בציוד הצ´כי שהיה אז ברשות צה"ל. אתה רואה. חיים רגילים. אחר כך עבדתי כמתורגמן של חוברות טכניות שצורפו לציוד שהגיע מגרמניה במסגרת עסקות השילומים. כשהעבודה הסתיימה פגשתי אדם שעובד באופרה וכך התקבלתי שם לעבודה. התפקיד שלי היה לעשות עבודות במה שונות, כולל צבע ונגרות, ולהציב את התפאורה. וכיוון שאנו חיים במזרח התיכון, והאופרות מתרחשות ברובן באירופה, הייתה בעיה להשיג רהיטים אירופאיים אוטנטיים. וכל מה שהאופרה יכלה לשלם עבור זה היה כרטיס האוטובוס לשוק הפשפשים ביפו. וגם אם הצלחתי לשכנע סוחר עתיקות להשאיל לי רהיט זה או אחר לעונת ההצגות, לא היה כסף להוביל אותו.  בין לבין, יצרתי קשרים עם סוחרים רבים וגם עם אנשי העלייה הגרמנית, שהתבססו כלכלית והיו זקוקים לרהיטים עתיקים כדי לשמר את תרבותם האירופאית. את הקשרים עמם יצרתי דרך האופרה בזמן שביקשתי מהם להשאיל רהיטים. כיוון ששמרתי על כל הגינונים הגרמניים ועל השפה הפכתי לאיש אמונם. קיבלתי מהם הרבה עבודות שיפוץ רהיטים וגם קניתי ומכרתי וגם שלחו אותי מפעם לפעם לאירופה, בעיקר לגרמניה ולצרפת, לרכוש עבורם רהיטים וכך גם התחלתי לייבא לעצמי וכמו שאתה רואה, יש לי עסק יפה. הנה  הבן הבכור שלי". הצביע על בחור גבוה, שחרחר, שדיבר עם לקוח גרמנית רהוטה. "הכל תודות לפראו דה-פיליפ".

התאורן, קיבוצניק לשעבר, שבמקצועו היה חשמלאי, עבד עם הלהקות הצבאיות. היה יוצא דופן בנוף האופרה, שנראתה אז כמין בועה וינאית, עלובה אמנם, אך בכל זאת בועה. הקפיד להסתובב נעול סנדלים, מכנסי חקי קצרים, שכיסיהם הלבנים היו ארוכים יותר מגובה המכנס, חולצה מעין-צבאית עם כותפות, שבמידה וישלחו לו בדואר את דרגות הרמטכ"ל יהיה לו היכן לענוד אותן, כל הזמן היה שר שירי להקות שהיו אז באופנה והשתמש בשפה צברית מושחזת. כבן גילי אהב להתבדח אתי על כל הפרימדונות ואם היה בוחר לעצמו חברה ללילה, היה מקפיד לבחור אותה דווקא מבנות המקהלה, שרובן לא לקו במחלת הפרימדונות. התאורן שלפניו דווקא אהב את הזמרות הראשיות כבדות החזה, שהיו חייבות להיענות לחיזוריו, כי אחרת היה הורס להן את ההופעה כשהוא מכוון אליהן זרקורים רבי עוצמה, שגורמים להן להתבשל בתוך הבגד ההדוק ולאיפור לזרום חופשי על פניהן ובמורד הגב והחזה. ואם לא היו מבינות את הרמז, היה מציב שני זרקורים רבי עוצמה בצידי הבמה, שהיו מסנוורים אותן ופשוט לא יכלו לראות דבר. "אני לא רוצה לקחת צ´אנס כזה ומסתפק בבנות המקהלה החמודות. איך אני גומל להן? אני מכוון אל אותה אחת ויחידה זרקור כחלחל אוהב, שמבליט אותה מהיתר, שנשארות בצל. יש לי עוד שני זרקורים קטנים בקידמת הבמה שאני מכוון אותם לנקודה מסוימת. חברתי מזיזה עצמה אליהם וזה יוצר לה צללית דקיקה על הרקע מאחור ואז היא הופכת להיות היפה והנחשקת על הבמה. הפרימדונות אינן מכירות את התרגיל הזה כי כך רואים אותה רק מהקהל".  בסופו של דבר לא עזרו לו כל התרגילים. כשהתלונות עליו גברו, הוא פוטר.

את האחראית על המקהלה לא הצלחתי מעולם לדובב.  הייתה מוזיקאית מעולה, בעלת שמיעה אבסולוטית, וכשניצחה, כל גופה כאילו הפך לשרביט. עם זאת, לא ידעה לאחד את הזמרים וליצור גרעין קשה והתחלופה במקהלה הייתה גדולה מן המקובל ומעולם לא ידעה כמה חברים תמנה המקהלה ביום ההופעה. עישנה בשרשרת, כססה צפרניים ובכל רגע נתון נראתה כמי שעומדת לקבל התקף לב.

יש לי עוד לספר על יתר בעלי התפקידים, כל אחד מהם סיפור טרגי-קומי, אך הבאתי כאן רק מידגם מייצג, שמעיד על הכלל.

וכשההצגה נגמרת והאורות כבים, כל אחד חומק מאותו עולם קסום של אגדות אל אפרורית חייו.
 

 
   
מפת העץ
משקפת שדה / טור שבועי - כולם נוסעים לאמריקה! יורם המזרחי 02/11/2007 15:26:42 
מסיפורי הדוד הנרי / פרנסות - רקדן וזמר אופרה הנרי גלוקסמן 27/10/2007 09:40:38  אתה כאן
 (*****) גל 29/10/2007 21:04:45 
 מאחורי המסך אצל אדיס דה פיליפ, סיפור מצויין הנרי! רפי אשכנזי 30/10/2007 17:01:26  
 רפי, הרעיון שלך נהדר. בעתיד אשנה את שם הסיפור. הנרי גלוקסמן 30/10/2007 19:49:42  
 בקשר לסיפור... naomi8 10/11/2007 22:11:43 
 רקדניות וזמרות דב 09/11/2007 09:54:40 
קריקטורה שבועית / לזכור tach 25/10/2007 09:10:05 
דפי נחיתה   /   בניית אתריםבניית אתרים   /   הקמת פורוםהקמת פורום