כל התחרויות צור קשר הפוך לדף הבית יוצרים ויצירות הנחיות שימוש הרשמה לפורום דף ראשי

תחרות 27




'ל וּ ל'
ה'לוּל' מיועד לתכנים שאינם יצירות, וייפתח פעם ביממה
בהודעה חדשה, על ידי אחד מחברי הפורום בהתאם לצורך.
לוּל זה ישמש את חברי הפורום כל אותה יממה.


"שווה ציטוט"
אם שורה מתוך יצירתך נבחרה ל'שווה ציטוט'
אנא שלח/י למייל שלי, שורה נבחרת מתוך יצירה של כותב אחר
לא יותר מ-10 מלים, ובצרוף לינק ליצירה

הנחיות לקעקוע היצירות - כאן

ל- YouTube - כאן


" תני לי ואלטף צלך מונח על מדרגת ביתך "
חגי
(בחרה - תיה)

בסימן כתיבה

תאריך 17/06/2007 09:31:20
מאת יפתח לב
נושא לתחרות 31, פרוזה - "הזקנה". - משפחתי וחיות אחרות.

הזקנה – יפתח לב

 

הנה אבא שלי בנה צריף בקצה החצר, בין עץ האבוקדו שסירב להניב לעץ המנגו שענפיו השתלחו אל מעבר לגדר ועוברי אורח נעלמים ליקטו מפרותיו.  לצריף היו קירות דקים מדיקט. אבא צבע  אותם בז´. הוא ריצף את הצריף באריחי בטון שלקח ממחסן שפורק. מדי יום לוויתי אותו לשם וחזרה. בכל פעם נשא שלושה אריחים. היה מניח חיתול בד משומש שלקח מאחי התינוק על כתפו ועליו ערם את האריחים. הוא ספר שבע מאות שישים ושלושה צעדים לכל כיוון. גם אני ניסיתי לספור. צעדיו היו גדולים מצעדי. הוא ספר בקול ואני התבלבלתי. הוא אמר שהבלטות יותר קלות כשסופרים צעדים. הוא אמר שהוא מוכרח לספור בקול אחרת גם הוא מתבלבל. כל אותו קיץ, לאחר שחזר מהעבודה ולגם כוס בירה קרה,  יצאנו בעקבות האריחים. שני מסעות בכל פעם. אלף חמש מאות עשרים וששה צעדי אבא, אם לא חל בלבול או שיבוש או טעות או פספוס. שביל צר בין ענפי תפוז שפריחתם כמעט הסתימה וענפיהם הירוקים קיבלו כיפוף קל מחמת משקלם החסר של תפוזי הבוסר. ששה אריחים מדי יום סחב אבי. ריח חמצמץ של זעה  עלה ממנו כשחזרנו עם השקיעה מהמסע. אבא התיישב על מדרגת הכניסה לצריף ועיסה משך דקות ארוכות  את כתפו הימנית.   "יש לך ריח של זעה." אמרתי לו. "לא של זעה." ענה לי. "של עבודה." התאהבתי בריח. שבועיים או שלושה ארכו המסעות בעקבות אריחי הבטון. הצטערתי כשהסתיימו. גם עכשיו, לפעמים, אני מתגעגע לגופו החסון, לכף היד המחוברת למותן, לכתף הנאנקת תחת עול שלושת האריחים ולשיחה בינינו שלא הייתה אלא שינון של מספרים בין אפס לשבע מאות שישים ושלש. כשהשתבשה פעם הספירה שאל אותי: "מה דעתך המרחק גדל או הצעדים שלי קטנו?" עכשיו שהמרחק בינינו הולך וגדל וצעדי הולכים וקטנים שבה השאלה ומטרידה.

 

על אריחי הבטון (40X 40)  הציב אבא שולחן נגרים משומש שרכש מנגר שיצא לפנסיה. כעת, משבית המלאכה שלו עמד על תלו יכול היה להעמיד רהיטים לדורות הבאים. בהדרגה רכש אבא לוחות עץ, קליבות, משורים, משופים ושופינים, צנצנות ושפופרות של דבק פלסטי, דבק נגרים ודבק חם, מסמרים, ברגים, שייבות ומוטרות ועוד כהנה וכהנה ציוד וחומרי גלם מהם הפיק, בסופו של קיץ מלא הרהורים ושרטוטים, שרפרף עליו עמדתי כשצחצחתי פעמיים ביום את שיני מעל לכיור. חשבנו שימשיך ויתפתח. באותו סתיו עוד צפיתי בו מתוך החשיכה עומד בחולצת הטי הלבנה שלו תחת המנורה החשופה משייף משהו או מוריד ממעלה אוזנו עפרון נגרים קטן ומשרטט קווים על פיסות עץ מעל לכרסו שתפחה. צפיתי בו עד שאימא קראה לי או עד שעיני נעצמו ושבתי הביתה בכוחות עצמי. מה הוא חושב?  חשבתי כשישבתי על קרש הנדנדה הירקרק וצפיתי בו מתוך החשכה נועץ מבט ארוך בשרטוטיו מהמהם משהו או שותק. בחורף חדל אבא לעבוד בצריף. אולי היה זה הקור שהבריח אותו מתוך בית המלאכה חסר החלונות ואולי ספרי הבלשים שקרא בשקיקה משכו את לבו יותר משמשכה אותו מלאכת הנגרות ואולי עניינים אחרים שטרם הבשילו.

הצריף של אבא נעזב בהדרגה ורק אני לבדי בימים בהירים הייתי מתנחל בו ומספר לעצמי בקול סיפורים שאיש לא שמע. כך נתקלתי באישה. קמתי על רגלי מתכוון לחצות בשעת הערביים המאוחרת את שורת העצים שהפרידה בין הצריף לבין הבית והנה שמעתי רחש. ייחסתי את הרחש לחתולים שהסתתרו מדי פעם בין לוחות העץ שגורלם נחרץ להירקב בהדרגה ולא לשמש  לבניית הרהיטים שלא באו לעולם. לתדהמתי הרחש גבר ולווה במחיאות כפיים. נבהלתי עד מוות. לא היה ספק. מישהו הסתתר מאחורי שולחן הנגרים. מישהו הקשיב לסודי הכמוס. האימה נמהלה בבושה. אל מחיאות הכפיים הרכות והקצובות התלווה עד מהרה כחכוח מעשנים וקול מבוגר שאמר: "יפה ילד, סיפור יפה מאד." לא העזתי להסב ראשי. גופי קפא  על מקומו ועיני ננעצו בחלונות המוארים של הבית שנראו רחוקים מאד מבעד לענפי ההדר. "יפה מאד." חזר הקול הנקבי בעורפי והוסיף: "וכעת לך הביתה, מחר חזור וספר לי עוד." ליותר מכך לא נזקקתי, מבלי להסב את ראשי טסתי ברגלים יחפות בין עץ השמוטי לעץ השסק, דילגתי מעל לבור שחפרתי במסגרת חיפושי הנפט שלי, דהרתי על פני דשא הבופאלו שחותך את עור כפות הרגליים ומיהרתי להיכנס. אמי שהתרגלה לראותי קצר נשימה הביטה בי ואמרה: "עוד מעט אוכלים." אבא הסתכל בי במבט חודר. הייתה לי הרגשה שהוא יודע משהו אך מכיוון שלא אמר דבר שתקתי גם אני. אימא התאמצה להחיות את האווירה בשאלות על מעשי והרפתקאותי באותו אחר צהרים. עניתי לה בלשון רפה. אחי הקיש על השולחן במזלגו ודקלם שיר סר טעם שלמד מהמטפלת שלו: "בחלון עמדה ציפור/ גם בחושך גם באור/ גם בחום וגם בקור/ בחלון עמדה ציפור."

 

הימים נעשו קרים. אבא הלך והסתגר. אחר הצהרים לגם מן הבירה שלו ובהה. ניסיתי לשבת על ברכיו אבל הוא כמעט לא הגיב. יומיים לפני פורים של אותה שנה, ביום שבו ירדו הגשמים הכי חזקים של השנה ההיא, לא הלך אבא לעבודה. שאלתי את אימא אם חלה. היא נעצה מבט בגשם היורד בחוץ ואמרה שעוד יחזור. הוא לא חזר. בשבע בבקר בראש חודש סיוון, לבש אבא חולצה לבנה ומכנסיים אפורים, ישב בסלון ובהה. אימא ארזה לו מזוודה. "גשם." הוא אמר. "יש גשם בחלון." ואני אמרתי "אבא?" והוא הניח את עיניו על ראשי וידו בחשאי החזיקה שעון. "האישה שבצריף." אמר אלי, פער את פיו בחצי חיוך של בעל סוד ולחלוחית עלתה בעיניו. רק שנינו ידענו על מה הוא מדבר. האנשים בלבן צלצלו בפעמון. אימא פתחה. הם ניגשו אליו ורכנו. הגבוה אמר לו לקום, המוצק ליטף את שערי, "אני מצטער" הוא אמר, "אבא צריך לבוא אתנו." גם אני הצטערתי אבל לא היה לי בכי. אבא אמר: "האישה, הכל בגלל האישה." אימא שהייתה בטוחה שהתכוון אליה הסבה מבטה ממנו במבוכה. אבא הציץ בשעון שהסתיר בכף ידו. השעה הייתה שבע שלושים וחמש. המוצק הרים את המזוודה בידו הימנית. הגבוה והמוצק אחזו בזרועות אבי וליוו אותו אל רכבם הלבן. הוא מלמל "האישה, הצריף, האישה...."

שקט ירד. אימא ואני בהינו בדלת הסגורה. אימא הניחה ידה על כתפי. "האישה, הצריף." אמרה רק כדי לחזור על מה שאמר אבי. "איש טוב, אבא שלך." אמרה. "חבל".  רציתי להסתכל בעיניה באותו רגע, הייתי נותן הרבה כדי ללכוד את מבטה, אלא שלא נמצא בי אומץ להרים את מבטי ועל כן בהיתי בדלת. עמדנו רגע שותקים מול דלת הכניסה. אחי שבאותה עת התרוצץ ברחבי הבית כשרק חיתול חד פעמי לגופו, מעד ונפל ופרץ בבכי. אימא הרימה אותו וחיבקה,  אחר כך הציעה שאשכב קצת ואנוח ולא אלך לבית הספר. שכבתי ולא נרדמתי. אצבעות קרות טיפסו במעלה גבי, לפעמים אני מרגיש אותן, מזמן לא הרגשתי אבל כשקראתי בפתק שהשארת שאת מרגישה כמו בובה חזרו האצבעות להתהלך בין צלעותי, כי אולי הדירה השכורה שלנו דומה לצריף שאבא בנה ואולי פיסות העץ שרכש דומות לגופך שרכשתי ואולי המלים שאני משית עלייך דומים לשרטוטיו ואולי המעשים שאני עושה דומים למעשיו עד שאינך אלא שרפרף שעשיתי לי כדי להשקיף על העולם מנקודה גבוהה יותר. מכאיב לי הדיבור הבובתי. כשאני נוגע בך אני משתוקק שתהיי נגועה בי, כמו מחלה חשוכת מרפא, כמו גידול שהולך ומתפשט, נבוא אהדדי, איש בגופה של אישה, אישה בגופו של איש עד שנתערבב ונזרום כתמיסה זה בגופה של זו וזו בגופה של זה.

 

השכם בבקר המחרת יצאתי לצריף וקראתי לאישה בביטחון שרק ילד קטן יכול לגייס. היא לא יצאה. נכנסתי פנימה, חיפשתי מאחורי לוחות העץ, מצאתי שני בדלי סיגריות מעוכים. אחר כך עליתי על אופני ודהרתי אל המדרכה. אישה מבוגרת צעדה מולי. האטתי והצצתי בה. אישה עם סוד הסתכלה עלי כאילו היא מכירה אותי. צמה שחורה ירדה על חזה. אף ישר היה לה.  "ילד"

"מה?"

"מה שלום אבא?"

בלמתי את אופני סמוך אליה. "נסע." אמרתי.

"מתי יחזור?"

"לא יודע."

"נסע להרבה זמן?"

"ככה אומרים." אמרתי.

"אה."

"תמשיכי לבוא לצריף?" שאלתי.

"לא." אמרה היא "כי גם אני נוסעת להרבה זמן."

עמדנו ליד תחנת האוטובוס, היא עם תיק שחור בידה ואני מעל לאופני. היא המתינה ולא הוסיפה דבר. כעבור דקה או שתיים הגיע האוטובוס. "טוב אז שלום." אמרה ונבלעה באוטובוס. עקבתי אחריה עוברת בין החלונות. כשהתיישבה נופפתי לה.

 

לפעמים אני יודע  שעלי לחצות משהו כדי להגיע אלייך. חלונות עינייך בתנועה, רגלייך זריזות בשבילים שמוכרים רק לך. אני מנסה להטיל את תבונתי על השדה, מתאמץ להשליך בו הגיון, ללמוד מעברי, לחשב חוקים סרבניים, את מסתכלת בי במבט מזוגג, אני נזכר באנשים שסיפרת לי שלקחו אותך, נהגו בך אלימות, חוררו עכוז וזרוע בחומרים עם שם לטיני. חשבת שהלכו מעולמך. אני נוגע בך ולא יודע אם גם כף ידי נוסכת בך תחושת כפפת זרים. אני רץ אחרייך, אל מחוזות החושך, מקום לקח את אבא, שטן נגס בשר מתוך פְנימֵי ראשו. גם כשנסע אמי המשיכה לחייך. צל כיסה את פניה. אני מביט בה לפעמים, צעיף מפריד בינינו, אהבה לא יכולה לו. ואת, יקרה שלי, נָסַה בשדות זרים, ואני בעקבותייך, איש לא מבין  דבר, חרב על צווארי, אני רואה אותך עומדת בקצה המדרכה, רץ בכל כוחי לעצור אותך בטרם. כשאני מגיע   האוטובוס שלך כבר זז.  מתנשף כמו כלב נטוש  עיני מרחפות על פני החלונות הנעים, הנשימה נרגעת, תחת החולצה המיוזעת שוקע גבר שמאמץ בובה אל ליבו. עיניו תלויות בחלון האחורי של אוטובוס מתרחק והוא שואל מה עליו לחצות.

 

 

 Kיפתח
Kתחרות31

 

   
מפת העץ
לתחרות 31, שירה, שתיקות, "תמונת חוף" יפתח לב  
לתחרות 31, פרוזה - "הזקנה". - משפחתי וחיות אחרות. יפתח לב  
 אני אוהבת את הדיבור הזה של המחבר אל הדמות הזאת מיכל  
 כתוב יפה ומרגש יהודית קנטור   
 מאד אהבתי את הסיפור. חבל שהגעתי אליו רק עכשיו. עירית בר  
אין קליטה (אולי לתחרות - הבוקר שאחרי) - פרוזה חיה משב  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום