כל התחרויות צור קשר הפוך לדף הבית יוצרים ויצירות הנחיות שימוש הרשמה לפורום דף ראשי

תחרות 27




'ל וּ ל'
ה'לוּל' מיועד לתכנים שאינם יצירות, וייפתח פעם ביממה
בהודעה חדשה, על ידי אחד מחברי הפורום בהתאם לצורך.
לוּל זה ישמש את חברי הפורום כל אותה יממה.


"שווה ציטוט"
אם שורה מתוך יצירתך נבחרה ל'שווה ציטוט'
אנא שלח/י למייל שלי, שורה נבחרת מתוך יצירה של כותב אחר
לא יותר מ-10 מלים, ובצרוף לינק ליצירה

הנחיות לקעקוע היצירות - כאן

ל- YouTube - כאן


" תני לי ואלטף צלך מונח על מדרגת ביתך "
חגי
(בחרה - תיה)

בסימן כתיבה

תאריך 10/06/2007 14:40:17
מאת רון
נושא יופי חורג, פרוזה לתחרות, נושא היום שאחרי.

יופי חורג

 

בראייה לאחור, הדעיכה התחילה מייד כשסיימה לומר לי, "אני מתחתנת", אז, על הדשא של האוניברסיטה, ביום הראשון לסמסטר השני, מול הפקולטה לאומנויות.  לפני כן, כשהגיחה מן השביל, מזהה אותי וניגשת לעברי, עוד הייתה יפה בעיניי. גם כשזרקה את התיק והתיישבה לידי בחגיגיות, עוד הייתה הכי יפה שאי פעם הכרתי. אבל כשעיגלה את שפתה העליונה, פותחת את פיה קלות, מוציאה אוויר שקוף ורך כדי לבטא מילה, ברגע הזה, הייתה מושלמת. אחר כך כבר לא.

 

שמחתי בשבילה. באמת. חיבקתי חזק ואיחלתי לה מזל טוב וחיים מאושרים. אחר כך מיהרתי לשיעור באמנות על גויה וציוריו מה שהתברר כאחד הקורסים המשמימים ביותר שבחרתי. המרצה- אישה מבוגרת בעלת מבטא צרפתי כבד, דיברה לאט ובמונוטוניות והבהירה לנו למן ההתחלה שהנוכחות בשיעורים היא חובה ובסוף הסמסטר, בעוד שלושה חודשים, יינתן מבחן בית, כך שכדאי מאוד להקשיב בשיעורים. לאחר מכן היא העלתה שקופית של ציור מהתקופה המוקדמת של גויה שנקרא "המטריה" ובו רואים אישה אצילה יושבת בחיק הטבע כשהמשרתת שלה מחזיקה מטרייה מעל ראשה. המרצה התחילה לברבר על האסתטיות המוקפדת של גויה ועל שמחת החיים בציוריו המוקדמים. באיזשהו שלב התרווחתי לי בכסא המרופד, עצמתי את עיניי ונרדמתי.

 

לא ראיתי את רותם בימים שלאחר מכן עד שיום אחד עצרה אותי בדרך לקפיטריה ואמרה שיש לה חלון והיא משועממת. הזמנו קפה וישבנו. שאלתי אותה אם היא מתכוונת להישאר בחיפה או לחזור לתל אביב והיא ענתה שכנראה תישאר בחיפה, "כי עידן עובד שם וגם המשפחה שלי שם."

"אבל רותם, את אוהבת את תל אביב," הזכרתי לה.

"זה נכון, אבל אין מה לעשות."

"את נראית עייפה קצת," הערתי.

"מה פתאום?" צחקה, "אני הכי מלאה באנרגיות עכשיו."

"בגלל החתונה?"

"כן."

"מתי האירוע?"

עוד חודש בערך."

התבוננתי בה שוב. היא עדיין נראתה לי עייפה.

"טוב אז אולי בגלל שאני עייף," אמרתי לבסוף.

"נכון," הסכימה, "אתה באמת נראה גמור."

"נמאס לי מהאוניברסיטה," התלוננתי, "המערכת שלי עמוסה ואין לי כוח לזה."

"זה ייגמר בסוף," עודדה אותי.

 

למען האמת, הלימודים לא היו קשים במיוחד ורוב הקורסים שבחרתי לעצמי היו מעניינים למעט כמה "נפילות" כמו הקורס על גויה שבינתיים הצליח להתקדם ולהתקבל על ידי הממסד. על המסך הגדול התנוססו שני ציורים שצייר למען משפחת המלוכה של קרלוס הרביעי ועוד אחד של הדוכסית מאלבה עם כלבה הקטן. אחר כך הוצג ציור של מינקת מצויירת בפרופיל כשמבטה מופנה כלפי מטה. הציורים היו בסגנון ניאו קלאסיים: מוקפדים, יפים וריאליסטיים. הקיצור, משעממים. המרצה המבוגרת עוד ניסתה להראות לנו את הנאמנות של גויה לאינטלקטואל בכך שצייר את המלך שמן ואת המלכה מכוערת במקצת אבל לא הצליחה  לגרום לי להתעניין בציורים. באופן כללי אני מעדיף אמנות מודרנית, הניאו קלאסיקה המגויסת לטובת גחמותיהם של מלכים ואצילים פשוט משעממת אותי. במקום זה העדפתי להכין שיעורים מקורסים אחרים, מעניינים יותר. זה לפחות השאיר אותי ער.

 

את רותם הכרתי בתחילת השנה הראשונה. היוזמה באה דווקא ממנה. היו לנו כמה קורסים משותפים והיא שמה לב שבהפסקות בין השיעורים אני פורש בדרך כלל הצידה, רחוק מהתגודדויות חברתיות, מעשן סיגריה או קורא ספר. פעם אחת פשוט התיישבה לידי והתחילה לדבר. אי אפשר היה להתעלם מהיופי שלה ודי התפלאתי שבאה לשבת דווקא לידי. בדיעבד, זה בדיוק מה שאהבה בי, אנשים, הסבירה לי פשוט בהו בה, גברים ונשים. לא היה לה נוח עם זה, "הם לא רואים אותי," התלוננה בילדותיות.

בכל זאת, למרות המודעת ליופי שלה הבעיות שלה היו פנימיות לחלוטין. היא חיפשה שלווה, בכל מקום ובכל צורה שהיא, יוגה, מדיטציה, תרפיות שונות ומגוונות, סדנאות העצמה וטיפוח המודעות האישית, אך לשווא. בכל מקום, היופי שלה היה דומיננטי מדי וגרם לה להיות חריגה בעיניי אחרים ובסופו של דבר, גם בעיניי עצמה. היא העבירה את השנה הראשונה בעצבות בלתי נתפסת. לא ניסיתי לעזור לה, גם לא הייתי מצליח. חשבתי שהיא צריכה להשלים עם המצב ולקבל אותו, אך היא סירבה בתוקף.

בשנה השנייה היא חזרה לחיפה, "מסיבות כלכליות ואישיות," לדבריה. שם גם פגשה את בעלה לעתיד, עידן.

"הוא נורמלי," הסבירה לי, "הכי נורמלי שיש."

אני חייב להודות שנראה היה שטוב לה אתו. החיפושים העקרים אחר שלווה פסקו כמעט כליל ומשהו בפניה התרכך. היא חייכה יותר ולקחה דברים פחות ללב. האבסורד הוא שרק נהייתה יותר יפה מיום ליום. כעבור חצי שנה עידן הציע לה נישואים.

"איפה החתונה?" שאלתי כשנפגשנו לאחר שבוע.

"בגן אירועים קרוב לחיפה, ליד הים."

הלכנו ברחבי האוניברסיטה, משוטטים ללא מטרה. שוב נראתה לי עייפה קצת וגם השיער שלה השתנה.

"עשית משהו בשיער?" שאלתי. היא נעצרה, נוגעת בו בתנועה אוטומטית.

"לא. למה?"

"לא יודע, הוא נראה לי שונה."

"שונה טוב או שונה רע?"

שונה רע, אמרתי בלב. רע מאוד.

"לא יודע. מה זה חשוב," התחמקתי.

"אם כבר," אמרה, "אתה זה שצריך להסתפר. מתי היית אצל ספר לאחרונה?"

"אין לי זמן," תירצתי, "אולי שבוע הבא."

"ותתגלח באותה הזדמנות," הספיקה לומר לפני שהלכה לה, אלוהים יודע לאן.

 

לא התגלחתי. גם לא הסתפרתי. באופן כללי, אני נמנע להסתכל במראה. לא בגלל שיש לי בעיה עם איך שאני נראה, פשוט אני לא מוצא בזה תכלית. אפילו מראה אין לי בבית. לעומת זאת, יש הרבה ספרים וכמה הדפסים של ציורים שאני מאוד אוהב כמו רישום של פיקאסו המופיע על ספר של בלזאק. רואים שם אמן שיושב על שרפרף ומולו יושבת אישה מבוגרת שסורגת ומתרכזת בזה ולא מסתכלת לכיוון הצייר שמתבונן בה ובידו השמאלית מצייר על לוח לבן עיגולים חסרי צורה. אני יכול לשבת שעות ולחשוב על הציור הזה ומה ניסה פיקאסו להגיד, אם בכלל.

 

ככל שהתקרב מועד החתונה, כך ראיתי אותה פחות ופחות. מן הסתם הייתה עסוקה בהכנות לחתונה ואני מצאתי את עצמי יושב לבד, משועמם למדי. לכן הופתעתי כשהתקשרה אליי יום אחד וביקשה לבוא לבקר כדי, "למסור לי באופן אישי את ההזמנה." הצעתי שתבוא אליי הביתה והיא הסכימה בהתלהבות, אמרה שזו הזדמנות לראות ביכן אני גר. אבל שום דבר לא הכין אותי להלם שקיבלתי כשפתחתי לה את הדלת. כעת כבר לא היה מדובר בשיער שלה או בעיגולים השחורים מתחת לעיניה. היא פשוט נראתה רע. אפילו עור פניה שהיה חלק לגמרי נראה שמנוני ומחוספס. כל עמידתה נראתה רופסת, גבה כפוף, והעיניים, העיניים האפורות שלה הפכו עכורות בבת אחת. עמדתי מולה ולא ידעתי מה להגיד.

"שלום גם לך," אמרה, "אתה תיתן לי להיכנס נכון?"

זזתי מעט, מאפשר לה להיכנס אל פנים הדירה.  מלווה אותה במבט תוהה כשהתיישבה על הספה.

"אתה חייב לסדר פה," אמרה, "המקום נראה כמו אורווה."

הייתי חייב להודות שצדקה. לא מספיק שהדירה הייתה קטנה וחשוכה, בגדים מלוכלכים נחו בכל הפינות ועל השולחן יחד עם ספרים מפוזרים, מאפרות מלאות וקופסאות ריקות שעליהן התנוסס שמות של מסעדות מהן הזמנתי אוכל.

"אין לי כוח לזה," הודיתי בפניה.

"אתה צריך בחורה," אמרה.

"זה הדבר האחרון שאני צריך. קפה?"

"למה לא."

כשהכנתי את הקפה התלבטתי ביני לבין עצמי אם להעיר לה על המראה שלה, ליידע אותה שהיא מזניחה את עצמה. נראה היה שהיא אינה מודעת למצבה, להפך, היא נראתה שמחה ורגועה, מזמזמת לעצמה שיר תוך כדי התבוננות בתמונות שעל הקיר.

"אתה ממש אוהב את פיקאסו אה?" צעקה מהסלון.

"כן. הוא באמת חידש משהו באמנות לפי דעתי," עניתי, "אבל גם הצליח לשמור על אסתטיקה משובחת את לא חושבת?"

"מעדיפה אמנות קלאסית."

"באמת?" הגשתי לה את הקפה והתיישבתי.

"לא מבינה את כל הצורות החדשות האלה. נראה לי תמיד שזה תירוץ לחוסר כשרון. תן לי דמויות ברורות, אמיתיות ולא איזה קשקוש מתיימר."

היא הוציאה מהתיק שלה מעטפה ונתנה לי. פתחתי אותה והוצאתי נייר עבה שעליו הייתה תמונה שלה ושל עידן, מחובקים באמצע שדה פרחוני. בצד השני היה כתוב באותיות מוזהבות שם החתן ושם הכלה

יחד עם פסוק משיר השירים ומפה קטנה שהסבירה כיצד להגיע לגן האירועים.

"לאן תיסעו בירח דבש?" שאלתי.

"לא יודעת. עידן רוצה לטוס לתאילנד."

ואת? מה את רוצה?"

לא משנה לי, באמת."

הנחתי את ההזמנה על השולחן ולגמתי מהקפה. אני לא אגיד כלום, החלטתי, העיקר שהיא מאושרת.

"את תמשיכי ללמוד בתל אביב?"

"האמת שחשבתי לפרוש מהלימודים." אמרה.

"מה? אבל נשאר לך עוד שנה."

כן. אבל לא איכפת לי. תמיד אני אוכל להשלים את השנה הזו אחר כך. בינינו, האוניברסיטה זה לא החיים."

"את בטוחה שאת עושה את הדבר הנכון?" גיששתי, "בכל זאת, היו לך תכניות לסיים את הלימודים ולנסוע מפה. רצית ללמוד באיטליה, רצית לטייל."

"רציתי הרבה דברים," חייכה בחולמנות, "אבל מבחינתי המציאות יותר טובה מכל החלומות." היא הזדקפה ואספה את התיק שלה.

"אני צריכה ללכת," הודיעה.

"אני אראה אותך לפני החתונה?" שאלתי כשלוויתי אותה לדלת.

"לא נראה לי. יש לי עוד המון דברים לארגן." היא נתנה לי נשיקה על הלחי והלכה.

 

ב.

התעוררתי בבהלה. מולי, על המסך הענק שכבה לה "המאיה העירומה". מבעד לערפילי השינה שמעתי את המרצה מקשקשת על כך שבציור הזה מסתמן המהפך בחייו של גויה, הניתוק מן הממסד המלוכני והליכה בעקבות הנפש. המאיה העירומה לא התקבלה על ידי האינקוויזיציה הספרדית ונאסרה לפרסום. במקומה, צייר גויה את אותה אישה, באותה תנוחה אך בהבדל אחד משמעותי, היא הייתה לבושה. מייד עלה הציור על המסך. הזדקפתי באחת, רציתי לצעוק למרצה, תחזירי את הציור, אך לא צעקתי. במקום זה נעמדתי בחופזה ויצאתי מהשיעור.

הלכתי לספרייה וחיפשתי במדור האמנות ספר על גויה. אחר כך השאלתי אותו ונסעתי הביתה. כשהגעתי פתחתי מיד את הספר, מדפדף במהירות עד שהגעתי לציור של המאיה העירומה. התבוננתי בו היטב, לרגע נדמה היה לי שאני חולם, ראשי הסתחרר ובחילה קלה עלתה מבטני. נשמתי עמוקות והתחלתי להתהלך בדירה, מעשן סיגריה וחושב. הציור הזה, היה בו משהו שזיהיתי, שנראה לי מוכר, אבל לא הצלחתי להבין מה בדיוק. בין סיגריה לסיגריה נחו עיניי על המעטפה שהייתה זרוקה על השולחן. הוצאתי את ההזמנה והסתכלתי על התמונה של רותם ובעלה לעתיד. אחר כך הבטתי שוב בציור. ושב בתמונה. לא היה ספק בכך, העיניים, המבט אותו מבט, של רותם ושל המאיה העירומה. מבט של יופי מתכלה, דועך, יודע שסופו מתקרב. צמרמורת זחלה מקצות אצבעותיי דרך הגב ועד לראש. היא הולכת ודועכת, אמרתי לעצמי. הצצתי בהזמנה, הלילה היא מתחתנת, איך שכחתי מזה? הוצאתי את הפלאפון והתקשרתי לרותם, לא הייתה תשובה. ניתקתי וניסיתי שוב, אין תשובה. אני חייב לדבר אתה, החלטתי, אסור לה להתחתן, היופי שלה ייעלם, שוב התקשרתי, שוב לא הייתה תשובה. התיישבתי על הספה, בחתונה אדבר אתה, אם זה לא יהיה מאוחר מדי.

הגעתי בין ראשוני האורחים. הזמנתי לי בירה וישבתי על הבר. רותם לא נראתה בשום מקום. הגן עצמו היה מכוסה בשולחנות עגולים ועליהם מפה לבנה עם צלחות, כוסות יין הפוכות, מבחר סלטים, שתייה וזר פרחים באמצע. מסביב היו פזורים דוכני אוכל קליל ובצד, עמדת התקליטן כשמלפניו רחבת ריקודים גדולה. מצד ימין, קצת רחוק ממרכז הגן עמדה החופה הלבנה בקצהו של שביל חצץ מסומן. המוזמנים התחילו להגיע, משפחה, חברים, לבושים בטוב טעם, צוחקים ומתאספים ליד השולחנות עם צלחות קטנות של מתאבנים. חיפשתי אחר רותם בעיניי אך לא מצאתי אותה. לפתע נשמע קול מאזור התקליטן שהודיע על תחילת החופה. האורחים נהרו לאזור החופה ואני אתם. נעמדתי בצד השביל והמתנתי. התקליטן הודיע על אב ואם החתן והם צעדו על השביל לקול מחיאות הכפיים ושיר לועזי שנשמע ברקע, אחריהם, אב ואם הכלה, שוב צעידה, שוב מחיאות כפיים, שוב אותו השיר. אבל אז נעמדו בקצה שביל החצץ רותם ועידן. המוסיקה השתתקה וכולם הפנו את מבטיהם, רחש עבר בקהל. עידן עמד לצד רותם מחזיק בידה. מאחוריהם, להקה של מתופפים התחילה לתופף בקצב, תקיעת שופר נשמעה, הם התחילו לצעוד.

לא זיהיתי אותה. לרגע חשבתי שהתבלבלתי בחתונה אבל התקליטן שהכריז על שמם הבהיר לי שאכן מדובר במי שחשבתי עד לא מזמן ליצור היפה ביותר עלי אדמות. גם האיפור הכבד לא הצליח להסתיר את העובדה שרותם התכערה עד לבלי הכר. כעת לא היה מדובר רק בעייפות או בעור פנים שומני. השינוי היה קיצוני, קיצוני יותר מכל מה שיכולתי לדמיין. עיניה כבו כמעט לגמרי, יוצאות מחוריהן, לחייה נפלו, יוצרים שקעים עמוקים בעצמות הלחיים, אפה שקע גם כן, משווה לה מראה חולני. לא יכולתי להאמין למראה עיניי.

בכל זאת, האנשים שעמדו משני צדי השביל לא הפסיקו לפלוט קריאות התלהבות. לרגע חשבתי שרק אני רואה את השינוי הדרמטי אך מייד ביטלתי את האפשרות הזו, לא יכול להיות, החלטתי, זה ברור מדי. נעמדתי ליד גבר גבוה, לבוש בז´קט שחור שמחא כפיים. הצטרפתי אליו, יוצר קשר עין,

"יופי של חתונה," אמרתי.

"חבל על הזמן," ענה בהתלהבות, "מזמן לא הייתי בחתונה כזו."

המשכתי למחוא כפיים. רותם ועידן הלכו לאט, מחייכים, מאושרים.

"נראית קצת שונה, הכלה," אמרתי כבדרך אגב.

"פשוט מדהימה." אמר, מנענע את ראשו קלות, "אין, אין דברים כאלה. שיחק אותה עידן, אין מה להגיד."

מטומטם, סיננתי, אתה רואה רק מה שאתה רוצה לראות. שיניתי מיקום ונעמדתי קרוב לחופה, על יד אישה מבוגרת שלא הצליחה להסתיר את התרגשותה.

"מרגש, נכון?" אמרתי.

"שתהיה בריאה."

"הם זוג יפה." עודדתי את התלהבותה.

"זה האחיין שלי." אמרה בגאווה, "אבל יופי כזה, כמו שלה, רק אלוהים יכול לברוא. שישמור עליה, זה מתנה מאלוהים."

רותם ועידן הגיעו לסף הכניסה לחופה. הם הסתובבו אחד כלפי השנייה ועידן הוריד את ההינומה על פניה. לא יכולתי להמשיך להסתכל. התרחקתי משם, חזרתי לבר והשקפתי על הטקס מרחוק. זה הסוף, המאיה העירומה מגשימה את הנבואה שפרצה ממבטה.

אחר כך היו ריקודים ואוכל וצילומים ועוד קצת ריקודים. המשכתי לשתות ונמנעתי ככל יכולתי מלהיתקל ברותם. אבל היא מצאה אותי. שלפה את עצמה מהרחבה ובאה עד אליי, לשולחן והתיישבה לידי.

"למה אתה לא רוקד?"

"לא מכיר אף אחד," התחמקתי ממבטה החודר. לא יכולתי להביט בה והייתי די שיכור.

"רוצה לשמוע סוד?" שאלה ולא חיכתה לתשובה, הביטה מסביב והנמיכה את קולה, "אני בהריון. חודש שלישי, בגלל זה התחתנו מהר."

לרגע נחנקתי. המשקה נתקע לי בגרון והשפרצתי את כולו על השולחן. זה הצחיק אותה. למזלי, הגיע עידן וסחב אותה משם לרחבה. הלכתי משם, נסעתי הביתה. כשהגעתי, התיישבתי על הספה כשראשי מסתחרר. על השולחן, פתוח, היה עדיין הספר על גויה. המאיה העירומה הציצה מבעד לדפים. כל הכבוד, אמרתי לה, רק אני יודע מה עוללת, אני והיא, היחידים. מי צייר אותך אה? סגרתי את הספר בבעיטה.

בחודש לאחר החתונה היא לא הגיעה לאוניברסיטה בכלל. מן הסתם נסעה לירח דבש בתאילנד עם בעלה. זה כנראה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לי. התרכזתי בלימודים שעמדו להסתיים בקרוב וביני לבין עצמי הודיתי שאולי הפרזתי קצת בתיאורית הדעיכה שטיפחתי. בכל זאת, יכול מאוד להיות שרותם הייתה עסוקה ואולי אפילו קצת לחוצה מהחתונה ומההריון שנחת עליה. בסך הכל, אפשר להבין אותה, זה לא פשוט, בוודאי לא בשבילה, אז היא קצת דעכה וקצת "התכערה", לא משהו שחודש על הים, עם שמש ורוגע לא יכול לתקן. ולמה בכלל לקחתי ללב את כל העניין? אלו החיים שלה וזכותה לעשות אתם מה שהיא רוצה אין שום קשר בין זה ובין המיסטיקה שהלבשתי על כל הנושא. היא בכלל לא מכירה את הציור של המאיה העירומה וגם אם כן, זה לא אומר כלום.

 

בכלל, הקורס על גויה קיבל תפנית מפתיעה ואני מצאתי את עצמי מקשיב לכל מילה שיוצאת מהפה של המרצה, מסכם לעצמי נקודות חשובות ולא חושב על להירדם. בשלב הזה, גויה  צייר בסתר את זוועות המלחמה בין צרפת לספרד בתחילת המאה ה-19, ציורים שהתפרסמו רק אחרי מותו. מזעזעים מכולם היו סדרת התחריטים שיצר, תחריטים המציגים הוצאות להורג, חיילם מתים בשדה הקרב, עינויים, דמויות ללא ראש או גפיים הקיצור, אמנות במיטבה. מה שהרשים אותי יותר מכל היא העובדה שניתן היה להביט בתחריט אחד במשך זמן ארוך ולגלות עוד ועוד פרטים שבמבט ראשון לא ניתן לזהות. כמו תמונה תלת מימדית. יופי של דבר.

 

קשה להגיד שהופתעתי כשערב אחד צלצל הפלאפון ועל המסך הופיע השם, רותם. עניתי בהתלהבות, אני מודה. התגעגעתי.

היא נשמעה טוב, שלווה ורגועה, סיפרה לי שהם מאוד נהנו בתאילנד ולא רצו לחזור בכלל אבל בסוף החליטו שאין ברירה, בעיקר בגלל ההריון.

"אז מתי רואים אותך?" שאלתי.

"אז זהו, אני עוזבת את האוניברסיטה." ענתה.

"כבר, חשבתי שלפחות תסיימי את הסמסטר?"

"עזוב, אין לי כוח אפילו לחשוב על זה. תבוא לפה, תראה את הבית החדש."

"בשמחה. מתי?"

"מחר?"

"קבענו."

למחרת בבוקר עליתי על רכבת לחיפה. רותם הסבירה לי כיצד להגיע ואיזה אוטובוס לקחת ובמהרה דפקתי על דלתה. בית פרטי, שכונה שקטה.

 

פתח לי את הדלת יצור מעוות. מפלצתי. כנראה שהוא היה רותם כי הוא קפץ עליי ונתן לי חיבוק.

"בוא תיכנס." אמר היצור. לא זזתי ממקומי, דמי געש מהאימה שהתחוללה בראשי. שמעתי את עצמי מדבר.

"רותם, תקשיבי, אני חושב שאני יודע למה כל זה קורה לך."

"מה קורה לי?" ענה היצור, "אתה לא רוצה להיכנס?"

"לא, לא" נענעתי את ראשי בחוזקה, "תראי... זה קצת מסובך, אבל אני חושב שזה בגלל החתונה.... את מבינה, זה ההרגל, הוא זה שעושה את הדבר הזה."

"על מה אתה מדבר לעזאזל, אתה בסדר? מה קורה לך?"

"די!" צעקתי, "את לא מבינה שאני רואה? שאני יודע?"

"טוב," היצור התחיל לאבד את סבלנותו, "או שתיכנס או שלא."

"תראי איך את נראית" צעקתי בשארית כוחותיי, "היופי שלך, הוא נעלם לגמרי, אני רואה את זה בבירור, אבל זה בסדר, אני יודע מה צריך לעשות, זה פשוט מאוד, תבטלי את הנישואין, תחזרי להיות חריגה והכל יחזור להיות כמו שהיה. ניסית, זה לא הלך, את חייבת לחרוג, אחרת את תיהפכי להיות מפלצת." התנשמתי עמוקות, טיפת זיעה החלה לזחול מהרקה במורד הלחי.

היצור לא ענה, עמד שם נטוע. יכולתי להבחין בזעם שלו. אולי היא הבינה סוף סוף.

"תגיד אתה מאוהב בי?"

"מה, לא..."

"אתה מקנא. אתה רוצה אותי ולכן אתה מדבר שטויות. תמיד חשדתי בזה ועכשיו אני מבינה שלא טעיתי."

"מה פתאום, לא, מה קשור יופי לאהבה?" התחלתי להתייאש, כנראה שהיצור חדר גם לליבה. רק שזה לא יהיה מאוחר מדי.

"אתה חולה?" שאל היצור, "אתה נראה נורא. מה זה הזקן הזה? והשיער הארוך, מתי התקלחת לאחרונה, מה קורה לך? בוא תיכנס, נדבר על זה בפנים, אני אעזור לך, בוא נו."

יצור עלוב, מה הוא מנסה לעשות? איפה רותם? פחד הזדחל לגופי, רותם נעלמה, היא בכלל לא פה. היצור התקרב אליי, חושף שיניים רקובות. התרחקתי לאחור במהירות, למזלי הרע נתקלתי באבן ונפלתי, טעם של דם התפשט בפי. קמתי מהירות ורצתי בכל הכוח, לא מביט לאחור. רצתי עד שלא יכולתי יותר, נכנסתי לחצר והסתתרתי מאחורי גדר אבן. רק כשסידרתי את נשימתי, הצצתי כדי לראות שהיצור לא רודף אחרי. לא היה שם אף אחד. המתנתי שעה ארוכה ורק אז יצאתי ממחבואי. היה לילה והשכונה הייתה שקטה. התחלתי ללכת עד שזיהיתי דרך ראשית. עצרתי מונית וביקשתי מהנהג שהסתכל עליי בחשדנות לקחת אותי עד לים. הוא הסכים רק אחרי שהראיתי לו שיש עליי מספיק כסף. כשהגענו לחוף מצאתי לי פינה שקטה ונשכבתי על החול. בגלל שהזעתי הוא נדבק לגופי. בדקתי את הפה שלי, מגלה חתך עמוק בשפה העליונה. רק שם הבנתי שאני יודע יותר מדי, רואה יותר מדי. רותם כבר לא שם, ההרגל הרג אותה. נותרה רק מפלצת ואני כמו אידיוט נחשפתי בפניה. נרדמתי שם, על החול הרך וזו הייתה השינה הטובה ביותר שהייתה לי בחיי.

 

ג.

בסופו של דבר עזבתי גם אני את האוניברסיטה. הגעתי רק לשיעורים על גויה וגם זה, על הדקה, רץ ברחבי האוניברסיטה, נכנס לשיעור ויוצא ממנו ראשון, איך שהוא נגמר, רץ הביתה ונועל את הדלת. אי אפשר לדעת מתי המפלצת תבוא, והיה לי ברור שהיא תבוא.

בינתיים, ביליתי את זמני עם הציורים השחורים של גויה. המרצה טענה שבזמן שצייר אותם כבר היה חירש וסביר להניח גם חולה בנפשו. כמובן שהיא דיברה שטויות. הציורים השחורים של גויה הם פסגת האמנות והיופי. רק אדם צלול יכול היה לצייר אותם. והא צייר, הרבה. היו שם ציורים של תיש שחור יושב עם קבוצת אנשים חסרי פנים, אישה זקנה, כמעט שלד, יושבת לארוחה עם גולגולת, דיוקנים עצמיים של גויה עצמו, חסרי צורה עם משיכות מכחול ארוכות. אבל אני הכי אהבתי את הציור של הסטורן אוכל את ילדו. עצמה כזו, חייתית, לא ראיתי אצל אף צייר.

את הציורים מצאתי בכל מיני מקומות, גם במחשב וגם בחנות אחת לאמנות גותית. המטומטמים האלה חשבו שכל ציור עם מפלצות הוא גותי, לך תסביר להם שגויה צייר אותם מאות שנים אחרי הגותיקה וחוץ מזה, מה שהם החשיבו מפלצתי היה ללא ספק יופי שמימי.

תליתי אותם על קירות הדירה שלי, זורק את שאר הציורים לרבות אלו של פיקאסו. הניקיון בציוריו עצבן אותי. כבר למדתי שהרוח נמצאת בקצוות. את זמני העברתי בהתבוננות ובהערצה. זה הספיק לי, הרגיע אותי מלילות החרדה ומהחלומות על המפלצת.

 

כפי שחשבתי, היא אכן הגיעה. דפקה בדלת אחר צהרים אחד. היא ידעה שאהיה בבית, מפלצות יודעות דברים כאלה. ניגשתי לדלת בשקט והצצתי בעינית. הסטורן עמד שם, במלוא גודלו ותפלצתו, ממתין שאפתח לו. והיה עוד דבר, בטן גדולה, מעוותת, התנוססה לפניו. הפחד שיתק אותי, בקושי התכופפתי ונשענתי על הקיר. לאחר כמה דקות שוב נשמעה דפיקה. וצלצול. ושוב דפיקה. נשטפתי זיעה, שתלך כבר, שתלך.

אבל הסטורן לא הלך. במקום זה הוא התחיל לדבר, קולו עבה וחלול:

"תפתח, אני יודעת שאתה שם." שוב דפיקה, הפעם הרבה יותר חזקה.

"נו, מה קורה לך? תפתח, אני רוצה רק לדבר אתך."

בחיים לא. מפלצת מניפולטיבית, לא תצליחי לעבוד עליי.

"אתה חולה," המשיך הסטורן, "אתה צריך עזרה ואני לא יהיה פה עוד הרבה זמן, חודש הבא אני צריכה כבר ללדת אתה שומע אותי? אני מתחננת, תפתח."

כמעט התפתיתי, היא נשמעה מאוד משכנעת, אפילו הקול שלה נהיה רך פתאום, כמו של רותם. התרוממתי לאט, מציץ שוב, הוא עדיין עמד שם, סטורן מבחיל עם בטן ענקית ושיער דליל, צהוב. חוץ מזה, אני לא חולה.

שעה ארוכה המתנתי שם, מפחד לזוז. לבסוף הבטתי בעינית וראיתי שהסטורן הלך. המתנתי עוד קצת (היא אפשר לדעת, אולי היא מחכה במדרגות) והלכתי לסלון, נשכב על הספה ונושם לרווחה.

הדיוקן של גויה הזקן היה תלוי ממולי. לפתע חייך ואמר:

"אתה לא רואה מה קורה פה?"

"על מה אתה מדבר?" שאלתי. הוא צחק.

"עליה, אתה לא קולט אה? שקוע בפחד שלך יותר מדי."

"אז אולי תסביר." התחלתי להתעצבן. אני שונא חידות.

"תסתכל על הסטורן שלי." אמר. הסתכלתי, ראשו של ילד היה נעוץ בין שיניו כשגופו הקטן מטלטל. איזה יופי, מלמלתי לעצמי, איך הוא הצליח לצייר תנועה כל כך ברורה?

"נו?" שאל גויה בחוסר סבלנות.

"יפה. כל הכבוד לך."

"מה? אני לא שומע כל כך טוב."

"לא משנה," אמרתי, שלא יעלה לו לראש.

"מטומטם," צעק, "לא אותך היא רוצה להרוג."

הסבתי את מבטי לעברו אך הוא כבר חזר לתנוחה הציורית שלו. לעזאזל, הבליחה בי הידיעה המזעזעת, היא הולכת להרוג את הילד שלה.

 

הידיעה נסכה בי הרגשה מוזרה של חמלה וכוח. הרחמים שחשתי אל הולד שעוד לא נשם אל מול השנאה היוקדת אל המפלצת, הרוצחת, גרמו לי להיות חסר מנוחה במשך כל החודש. ויתרתי על יציאה מהדירה והסתגרתי בסלון, מעביר גם את השינה אל הספה. השחורים הבינו אותי ושמרו על שקט רוב הזמן, מלבד, בכמה לילות טרופים שניסו לתת לי עצות מועילות מה לעשות.

על השולחן בסלון, הצבתי בזו אחר זו את התמונה של רותם מההזמנה של החתונה, את המאיה העירומה ואת הציור של הסטורן אוכל את ילדו. שלושת אלה סימנו בשבילי את הדעיכה של היופי החריג אל המפלצתיות. ניסיתי לחשוב אם ניתן היה למנוע את ההתדרדרות ואם יכולתי, באחד מן השלבים למנוע אותה. הגעתי למסקנה שלא יכולתי. עצם החתונה, הכניסה אל הנורמלי היוותה את הסוף מבחינתה.

כמה שהיא הייתה יפה. הבטתי שוב ושוב בתמונתה, שותה את תווי פניה העדינים, את העיניים הבהירות, את עורה החלק. המחשבות עוררו אותי, נשכבתי על הספה ושלחתי יד אל המכנסיים. אוננתי במשך מספר דקות עד שפלטתי. מייד לאחר מכן התחלתי לבכות. בכי מטלטל, מרוקן, שנמשך שעה ארוכה. אחר כך נרדמתי, מתבוסס בזרע ודמעות.

 

לא ידעתי מתי תתרחש הלידה. היה לי רק מושג קלוש וכשנגמר החודש החלטתי לעשות מעשה ולמנוע את הרצח. לא הייתה לי תכנית מדויקת אז החלטתי לנסוע לביתה ולחכות לשעת כושר. התלבטתי עם לקחת אתי סכין, לכל מקרה, אך וויתרתי בסופו של דבר, האבטחה ברכבות הייתה תופסת אותי ולך תסביר אחר כך מדוע סחבת סכין בתיק. אף בן אדם נורמלי לא היה מאמין לי. בלית ברירה עליתי לרכבת ללא כל אמצעי הגנה. החלטתי שזו חובתי המוסרית לנסות ולמנוע את הרצח, יהיו התוצאות אשר יהיו.

כשהגעתי לביתה, הסתתרתי מאחורי גדר שיחים גבוהה במיקום שאפשר לי נקודת תצפית טובה על הבית. אור דלק בסלון ובמטבח, אך שום תנועה לא נראתה בפנים. חיכיתי במשך חצי יום אך המפלצת לא יצאה אפילו פעם אחת, גם לא בעלה. בכלל, אף אחד לא הגיע לבית. תהיתי אם היא יודעת שאני מגיע ופשוט ממתינה לי בתוך הבית שם תוכל להפתיע אותי ביתר קלות. תחשוב על הילד, דיברתי לעצמי, ודמיינתי איך היא אוכלת אותו לאט- לאט, מהראש עד לכפות הרגליים.

בסופו של דבר אזרתי אומץ וניגשתי לדלת, מביט ימינה ושמאלה, מתכונן לכל הפתעה שתבוא. לאחר שסקרתי את השטח היטב דפקתי על הדלת, לקחתי צעד גדול אחורה והמתנתי. צעדים נשמעו מעבר לדלת והיא נפתחה, ילדה קטנה עמדה על הסף והביטה בי בעניין.

"שלום," אמרתי, "רותם נמצאת."

"לא. רותם יולדת. מי אתה?"

"אה.. חבר מהלימודים," גמגמתי, מנסה לעכל את העובדה שאולי איחרתי את המועד.

"היא בבית חולים, זה בסוף השכונה," אמרה הילדה והצביעה להמשך הכביש.

" תמר,מי שם?" נשמעה צעקה מפנים הבית מלווה בצעדים מהירים. מאחורי הילדה התגלתה אישה מבוגרת. כשראתה אותי, הניחה בבהלה את ידיה על כתפיה של הילדה ומשכה אותה אחורנית.

"להתראות." נפנפתי לילדה.

"להתראות," השיבה, מנפנפת בחזרה תוך כדי טריקת דלת מהירה של האישה המבוגרת.

 

רצתי לכיוון שאליו הצביעה הילדה. עד מהרה הגעתי לכביש ראשי כשממולו התנשא הבית חולים. נכנסתי פנימה ושאלתי בקבלה היכן מחלקת יולדות.

"קומה שנייה, בסוף המסדרון," אמרה הפקידה מבלי להרים את הראש. רצתי למעלית ויצאתי בקומה השנייה, עוקב אחר השלטים המורים את הדרך. עברתי דלת אחת ועוד דלת עד שמצאתי את עצמי במסדרון רחב עם חדרים. מכל מקום נשמע בכי של תינוקות שזה עתה נולדו. התחלתי ללכת לאורך המסדרון, מציץ בזהירות לכל חדר, מחפש את המפלצת. ההכרה שאולי איחרתי הייתה בלתי נסבלת אך הלכה והתגברה ככל שהתקדמתי בין החדרים. לבסוף, בחדר האחרון מצאתי אותה. הצצתי פנימה מגלה את עידן יושב על מיטה, כנראה שלה אבל לא הספקתי לראות כי מייד נצמדתי לקיר, מתנשם בכבדות ונמסה לאסוף את עצמי ולצאת מהפחד שקרקע אותי לרצפה. לאט-לאט זחלתי במבטי פנימה, מגלה את עידן רכון קדימה אל ראש של תינוק, פיו צמוד למה שנראה כשד של אמו. רותם. עייפה, סימני הלידה נכרו בפניה היטב אך בכל זאת, רותם. הבטתי מהופנט בתמונה, פעור עיניים ולב, אבא, אמא ותינוק. עם כל שנייה שעברה, עם כל יניקה קולנית של התינוק נהפכה התמונה ליותר ויותר יפה. ראשה של רותם היה רכון אליו בתנועה אימהית ופניה הביעו שלווה, נורמליות כפי שתמיד רצתה. לפתע הרימה את מבטה ונעצה אותו בי. השפלתי את עיניי, מגלה את בגדיי המלוכלכים, את הזקן המשתולל בפניי ואת השיער הארוך, הפרוע, חסר הצורה. התביישתי. בקושי רב הרמתי את עיניי אל מבטה. היא חייכה אליי. אחר כך חזרה אל תינוקה הרעב.

 

ברחתי משם, עליתי על רכבת וחזרתי לתל אביב, לדירה המעופשת ולשחורים של גויה. פתחתי במהירות את הספר של גויה ואת סיכומי הקורס, חיפשתי ומצאתי את הציור של המינקת- הראש הרכון קדימה, הצבעים העדינים, הפשטות הנפלאה. היא טעתה, צעקתי, את הציור הזה גויה עשה שנים ספורות לפני מותו, בלב ליבה של תקופת הציורים השחורים, שמעתם? פניתי אליהם, היא טעתה, המטומטמת.

הם לא השיבו לי, קפאו בציוריות שלהם, בחריגות המופלאה שלהם, שקטים ואוהבים. מחר אקנה מראה קטנה, אמרתי לעצמי, אולי גם אתגלח, נראה, אם יהיה לי חשק.

 

 
 
Kריימונד
Kתחרות31

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

   
מפת העץ
פָרְחָה וְדָוִד חיה משב  
יופי חורג, פרוזה לתחרות, נושא היום שאחרי. רון  
 וואו! מיכל  
 כן, זה הסיפור. רון  
 רעיון טוב מרקו אולסן  
 הצלחת להחזיק אותי עד הסוף יודית  
 זה שילוב צ'ארלי  
 תשאלי רון   
 תודה :) צ'ארלי  
 ציור מדהים. רון  
 טוב, אני לא כזו חכמה... צ'ארלי  
 ריימונד, הרעיון בסיפור לדעתי מרקו אולסן  
 ההיגיון שבשיגעון עירית בר  
 (*****) גדעון מחיפה  
 סיפור מעניין מאוד ציון  
 תגובה מאוחרת עפרה  
פרק אחד ליום - ילדת על, סיפור מתח 9.6 רמיקס  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום