כל התחרויות צור קשר הפוך לדף הבית יוצרים ויצירות הנחיות שימוש הרשמה לפורום דף ראשי

תחרות 27




'ל וּ ל'
ה'לוּל' מיועד לתכנים שאינם יצירות, וייפתח פעם ביממה
בהודעה חדשה, על ידי אחד מחברי הפורום בהתאם לצורך.
לוּל זה ישמש את חברי הפורום כל אותה יממה.


"שווה ציטוט"
אם שורה מתוך יצירתך נבחרה ל'שווה ציטוט'
אנא שלח/י למייל שלי, שורה נבחרת מתוך יצירה של כותב אחר
לא יותר מ-10 מלים, ובצרוף לינק ליצירה

הנחיות לקעקוע היצירות - כאן

ל- YouTube - כאן


" תני לי ואלטף צלך מונח על מדרגת ביתך "
חגי
(בחרה - תיה)

בסימן כתיבה

תאריך 09/06/2007 13:48:15
מאת מרקו אולסן
נושא תלמיד דרמתי, פרוזה לתחרות של מיכל, נושא שתיקות

"חוג דרמה מקצועי. קהל יעד: שחקנים עם ניסיון במה."

האמת שהם קיבלו כל אחד ששילם. כבר בשיעור הראשון התחרטתי. לנהוג באוטובוס ימים שלמים זה אומנם משעמם, אבל אין ספק שדרמה זה לא בשבילי. צחקו עלי כשדקלמתי בקול מונוטוני תפקידים מהדף. לא רק ששכחתי את השורות שלי, לרוב התבלבלתי וקראתי שורות של דמויות אחרות. המשכתי להגיע רק בגלל איילת, היא דווקא הייתה מהמקצוענים.

בדיוק תרגלנו מחזה על שני טיפוסים שחיכו למישהו כל הזמן והוא לא הגיע. נתנו לי את תפקיד הליצן אבל לא התחברתי, אז וויתרתי והעברתי אותו לשחקן אחר. איילת גם לא השתתפה בהצגה וישבה לידי. זרקנו כל מיני הערות מהצד. היא, דברים נורא מקצועיים. אני, בעיקר אמרתי שהשחקנים מדברים חלש מדי ולא ישמעו אותם בשורות האחרונות.

בחוץ ירד מבול וכשלבשתי את המעיל בסיום החזרה, איילת אמרה שהיא שכחה את המטרייה. ליוויתי אותה עד הבית. שחקניות הן לא מסוג הנשים שסתם נפרדות מבן אדם. הן תמיד נותנות לך נשיקה על הלחי, לפעמים חיבוק. זה מין הרגל מקצועי שלהן.

איילת גרה עם בעלה והילדה לא רחוק ממני ומאז ליוויתי אותה הביתה קבוע. כמה פעמים ראיתי את בעלה. קול צפצפני, הזכוכיות במשקפיים שלו רעדו כשהוא דיבר והחזירו אור סגול חיוור. תמיד מגולח למשעי ומסורק, כאילו רק עכשיו פרה העבירה לשון על הראש שלו וסידרה את השערות בטורים. נשען על מקל, הבנתי מאיילת שהוא נכה צה"ל. נפגע כשמשהו נפל לו על הרגל. אני כמעט בטוח שזה היה שולחן משרדי, או מגירה מאותו שולחן. הוא קיבל פיצויים, פרש ופתח עסק פרטי של מכירת רהיטים. הוא היה נורא עשיר. איילת לא הייתה צריכה לעבוד. היא נתנה שיעורים פרטיים של משחק והשתתפה בכמה הצגות פרינג´ (אלו הצגות שיש בהן יותר שחקנים מקהל), ובזמנה הפנוי הסתובבה בחנויות.

היא קנתה חודשי חופשי והתחילה לבנות מסלולי קניות בהתאם ללוח הזמנים שלי. עולה ויורדת מהקו, חוזרת עם שקיות עמוסות, נפרדת ממני בנשיקה וחיבוק כדרכם של אנשי התיאטרון.

פעם אחת, כשידעתי שהיא צריכה לעלות בתחנה ליד מספרת "ליזט" האהובה עליה, חיכיתי לה עשר דקות. אנשים לא הבינו למה אני לא זז והדלתות פתוחות. כעסו עלי, ואני צעקתי שיש תקלה באוטובוס. איילת הגיעה, הודעתי שהתקלה תוקנה, אבל כמה מהם בכל זאת התקשרו למנהלים והתלוננו על הנהג של קו 245.

המשכתי ללכת לחוג דרמה. יותר מתוך הרגל. הבנתי ששחקן אני לא אהיה. אחר כך הבנתי שאני גם לא אהיה עוזר במאי. בסוף הבנתי שאני גם לא קהל כל כך טוב. איילת שאלה למה אני לא משחק ואז פלטתי משהו על זה שאני בכלל יותר בקטע של כתיבה. היא נורא התלהבה וביקשה שאראה לה משהו שכתבתי. עלינו אלי הביתה והקראתי לה מהמחשב מחזה נורא קצר בשם "שתיקות". מחזה עם שתי דמויות וכל אחת מהן אמרה משהו כמו ארבעה, חמישה משפטים. בגלל שנהרס לי המחשב, אני לא יכול לשחזר עכשיו בדיוק מה קרה שם, אבל בגדול זה היה על בנאדם שמגיע ערב אחד הביתה ואין לו אוזניים. הוא מנסה לרמוז לאשתו שאין לו אוזניים, אבל היא מדברת אליו כאילו הכל כרגיל, בישולים, כביסה, ילדים בגן. הוא מנסה להחליף נושא ואז בשורת הסיום היא נורא כועסת ואומרת, "על מה אתה מקשקש? אתה שם לב בכלל למה שאני אומרת לך?"

"מדהים," אמרה איילת, "ענק! אני חושבת שאתה גאון, משה. אתה צריך לכתוב, לכתוב ולכתוב."

"בסדר," אמרתי.

"כל חיי אני מחפשת," אמרה איילת. "מחפשת כשרונות להתחכך בהם. כל חיי."

אחרי ששכבנו הפסקתי ללכת לחוג דרמה. איילת נתנה לי שיעורי משחק פרטיים. היינו כל כך הרבה ביחד שלפעמים הייתי צריך לקחת את הילדה שלה מהגן (אחר כך מהבית ספר), והיא הייתה נוסעת שעות בזמן המשמרת שלי, עד שאיילת הייתה עולה באחת התחנות ואוספת אותה. היא אמרה שאני נורא מזכיר לה את בעלה, כי גם הוא היה תמיד בנסיעות לצורך עבודה. בדרך כלל למקומות כמו פינלנד, שוויץ ואוסטרליה.

כמה שהוא היה חסר ככה איילת אהבה לדבר עליו.

"הוא זאב," היא אמרה לי, "הוא היה טורף רועה צאן כמוך אם היה יודע מה אתה עושה עם כבשה כמוני."

אני העדפתי לדבר על המחזות שכתבתי. הרגשתי שהם לא מוצלחים במיוחד, אבל איילת עודדה אותי.

"תכתוב," היא אמרה, "זה הסיכון שלך בלהיות איתי. בעלי זאב. היית צריך לראות מה הוא עשה למכר שליטף אותי."

כתבתי. יצא לי שלושים ושניים עמודים.  כמו גילה של איילת באותה שנה. באמצע הקריאה היא הפסיקה אותי ואמרה שאני חייב ללכת על הדבר האמיתי. להקריא את זה לשחקנים בחוג הדרמה שעזבתי.

עלבון כה צורב לא חשתי אף פעם. קרוב לעשרים אנשים עמדו מולי ופיהקו ללא בושה, בצורה קולנית, מערבבים ריחות של הארוחות הבשרניות שהם אכלו לפני השיעור. בעמוד תשע הפסקתי. זרקתי את המחזה לפח והלכתי הביתה. חיכיתי לאיילת. התקשרתי אליה.

"כן?" היא שאלה.

"יכול להיות ששכחתי אצלך את המטרייה שלי?"

"לא."

שתקתי.

"זהו?" שאלה איילת.

"כן," אמרתי. "לא מוצא את המטרייה."

"טוב, ביי."

למחרת חיכיתי עשרים וחמש דקות בתחנה ליד מספרת ליזט. פתחתי כל מיני מכסים ולחצתי על כפתורים כדי לשכנע את הנוסעים שהאוטובוס מקולקל. חלק מהם ירדו ועלו על קווים אחרים, אבל נוסעים חדשים שרצו אותי זרמו לתחנה בלי הפסקה. ראיתי אישה יוצאת מהמספרה, ומתקרבת אלי. זו הייתה הספרית. היא סגרה להפסקת צוהריים והמסלול שלי התאים לה כדי להגיע הביתה.

כמה ערבים לאחר מכן בעלה של איילת צלצל והכנסתי אותו. ישבנו האחד מול השני. הצעתי לו לשתות.

"אדון מחזאי," הוא אמר.

"אני רק נהג אוטובוס."

"לא! אתה מחזאי!" הוא צעק, קם מהכורסא וחבט בי עם המקל שלו. "איך אתה מעיז לגנוב אישה לנכה צה"ל?" וחבט בי שוב.

הוא ריסק את הבית שלי. אין ספק שהוא הבין ברהיטים, ידע איפה הנקודות הרגישות. מכה אחת וכל הברגים, הדלתות והמגירות עפו לעזאזל. שכבתי על הרצפה וסביבי הסתחררו שתי הכורסאות השבורות, שולחן פצוע, ספה שעורה נקרע ממנה. הוא הגיע למחשב, ניפץ את המסך, שלף החוצה את הכוננים לדיסקים ועקר אותם. עיקם את הפח עד שהוא נפרץ ואז שבר בפנים את לוח האם והזיכרון הקשיח. הוא נהנה מזה הכי הרבה, ראיתי לפי החיוך.

"אדון מחזאי," הוא אמר לי ופנה ליציאה.

התחכמתי. במקום לנסות לעצור אותו צברתי כוח. כל עוד לא זזתי הוא העדיף להרוס את תכולת הבית שלי. כשהוא הפנה אלי את גבו לקחתי את המקלדת, הדבר היחיד שהוא שכח.

"ומה עם זה?" אמרתי והכיתי בראשו עם המקלדת.

פגעתי טוב. הבעל הנכה של איילת נמרח על הרצפה, ירד לו דם מהראש, הרווח והאות עי"ן היו בדיוק מול האף שלו. פחדתי שהרגתי אותו, אבל כשהאמבולנס הגיע הסתבר שהוא רק מעולף.

לא פניתי למשטרה, רק שכבתי בבית חולים, שמח שאני לא צריך לנהוג באוטובוס. בימים שבהם איילת הפסיקה לנסוע איתי נזכרתי כמה העבודה הזו משעממת. איילת ביקרה אותי עם הילדה פעמיים והילדה הביאה לי ציור של גבר, אישה וילדה עומדים ומחזיקים ידיים ליד בית שנראה כמו אוטובוס.

החלטתי שבכל זאת נישאר ידידים. מצד שני בשום פנים ואופן לא הסכמתי לקנות רהיטים חדשים מבעלה רק כדי להשלים איתו.

שם, בבית חולים, גם קיבלתי החלטה סופית שאני ותיאטרון גמרנו.
 
Kתחרות31
   
מפת העץ
הַדֶּרֶךְ אֶל אלונה_  
תלמיד דרמתי, פרוזה לתחרות של מיכל, נושא שתיקות מרקו אולסן  
 רשימת הדברים שאהבתי בסיפור שלך: מיכל  
 טעם של אהבה נכזבת עירית בר  
 טוב. רון  
 סיפור קולח. יש כמה תמיהות: 2142  
 סיפור טוב, זה חמוד וזה מצחיק ממש יודית  
 (*****) נעל  
 שוב סיפור רשת נוסחתי. עשב מתוק  
 "באמת? שולתתת!!!111" ? טוב, תדגימי, מרקו אולסן  
 אולי אגיד את זה כך: עשב מתוק  
 ובכן מרקו אולסן  
 מהסוף - עשב מתוק  
 טוב, עשב מתוק  
 כמה חיכיתי לתגובה הזו :)) מרקו אולסן  
 נזכרתי בסרט הנהדר הזה יודית  
 אל תדברי על פיני מרקו אולסן  
 איילת המקבלת, מחזה מהחיים. ציון  
 תודה למגיבות מרקו אולסן  
כבר שבת בבוקר - היום השלישי של התחרות, וזה המצב: מיכל  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום