תאריך 16/05/2007 20:50:44
מאת שמעון מנדס
נושא ירושלים של ימות המשיח

  

ירושלים של ימות המשיח
 
שמעון מנדס
 

 
בימים אלה, פתאום הרבנים של היהדות הדתית, או יותר נכון, איך שהם מכנים את עצמם  "הציונות הדתית", נתנו לעצמם היתר לעלות על הר הבית. אל ייקל הדבר בעינינו, מעשה זה משול לחציית יוליוס קיסר את נהר הרוביקון. יש להזכיר היום, יום אחודה של ירושלים, כי מי שהרחיק את ירושלים מאתנו היו הרבנים, שגזרו בשנת 1967, כי יש איסור הלכתי, הקיים מיום שחרבה ירושלים (לפני 2000 שנה), לעלות על הר הבית עד לביאת המשיח.

נשאלת השאלה האם לפי תפישה הלכתית זו,  יש סיכוי שאי פעם בעתיד הלא נראה לעין שהר הבית ישוב לחיקו של העם היהודי ? כדי לענות על שאלה זו, נבדוק תחילה את המושג משיח, ולאחר מכן נדון בסוגיית ההגשמה.

המלה או הערך משיח נגזר מן השורש העברי מ.ש.ח. בימי קדם, בתקופה שמדינתו של העם היהודי היתה מדינה תיאולוגית, ההסמכה של בעלי תפקידים רמים נעשתה בדרך של משיחתם בשמן. משיחתו של נושא התפקיד באה להעיד על זכּוּתוֹ ויושרו האישי. וכך מצינו בספר "ויקרא"  פרק ל´ (כב – לב), שבו מצווה האלהים את משה למשוח את אוהל מועד וכל הכלים שבו. וזאת כדי לטהר ולמרק את "אוהל מועד", כדי שיהיה שונה ומיוחד מיתר האהלים שבמחנה. ובהמשך... "ואת אהרן ובניו תמשח, וקדשת אותם לכהן לי". יש לזכור ש"אוהל מועד" של אותם ימים הוא מקבילו של "בית המקדש" על הר הבית מאוחר יותר. במשל יותם קראנו: "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך" (שופטים (ט´ ח´).
 
למעשה, במבט רטרוספקיטיבי לאחור, משה רבנו היה המשיח הראשון של עם ישראל. שכן בימים הרחוקים ההם, הוא הוא ששחרר אותנו מעבדות קלגסי מצרים; הפך אותנו לעם והעניק לנו את האמונה באל אחד. אלא שהמושג משיח לא היה קיים בזמן ההוא.

ישעיהו הנביא מתאר את כורש מלך פרס כמשיחו של האלהים (מ"ה א´). וכל זאת על כי כורש החליט להקים מדינת-חיץ בינו לבין עמק הנילוס. צריך לזכור ש"הצהרת כורש" קדמה ל"הצהרת בלפור" כמעט ב-2500 שנים. החלטתו של כורש להחזיר את העם היהודי למולדתו, נראתה בעיני הנביא כגאולת הם היהודי. ולכן הנביא מכנה אותו משיח.

בתלמוד הבבלי, מסכת "סנהדרין" (דף צ"ח עמוד א´), יש אגדה המספרת על רבי יהושע בן-לוי שהיה יושב בשערי רומי, ופגש שם את המשיח. שאל אותו רבי יהושע: אמיתי יבוא המשיח ? השיב לו: היום, אם תהיו ראויים לכך. היום ניתן לפרש זאת: אם תאמינו בעצמכם. 


לאחר חורבן בית שני, היה מי שהוציא פסק הלכה האומר, שאין לעלות על הר הבית עד בואו של המשיח. וכי יכול היה אותו רב לקבוע אחרת, כאשר מסביבו אין עם ואין ארץ ? ראוי היה אותו רב לכל המחמאות וההערכה על האמונה המקופלת בפסק ההלכה שהוציא. בלשון פשוטה הוא אמר, כאשר נשוב ונבנה את מדינתנו  -  נעלה להר הבית.

אלא שדא עקא, הרבנים של ימינו משולים לחגבים, לעומת אותו רב. הם התגלו כחסרי אמונה בעצמם. חמור מזאת, להערכתי, חסרי אמונה באלהים. וזאת על סמך האמונה שלנו הקובעת, כי כל דבר המתרחש בעולמנו, נעשה לפי רצונו של האלהים. דוד המלך קובע זאת ב"תהלים" (פרק ל"ג). ומאידך, הרי המשיח עצמו אמר לרבי יהושע בן-לוי: כל יום, אם רק תאמינו בעצמכם.

במלחמת ששת הימים, צה"ל שחרר את החלק הכבוש של ירושלים. דבר ראשון שעשה מח"ט הצנחנים, שלח ג´יפ להביא את ראש הווקף למשרד ראש העיר העתיקה. כאשר התייצב ראש הווקף אצל מוטה גור, הוא נצטווה להשאיר את מפתחות הר-הבית על השולחן. ואז שאל האיש את מוטה גור: ומה יהה עכשו אתנו ? השיב לו מוטה גור: התקופה שלכם בהיסטוריה נסתיימה. עכשו אנחנו חזרנו.

בתום מלחמת ששת הימים, העולם הערבי היה בהלם. שום מנהיג ערבי לא צייץ. בשוך הקרבות הערבים חשו את הרוח המפעמת בחיילי ומפקדיו. כאילו רוחו של אלהים שרתה עליהם. והרי הערבים גם הם מאמינים באל.  מנהיגי ערב התאוששו מן ההלם רק כעבור שלושה חדשים, כאשר הם ארגנו את "וועידת חרטום 1967". שם פרסמו את שלושת הלאווים שלהם.

ואילו מנהיגינו, התנהגו כקטני אמונה. נבהלו מן ההצלחה האדירה של צה"ל, שהמיט חרפה על צבאות ערב. הרבנים הראשיים נתקעו אי שם במרחק של אלפיים שנה לאור. המטריד שבדבר, שהתערבות הרבנים במדיניות רק גרמה לנו נזק. מאז חורבן בית שני, כל שידעו הרבנים לעשות: שב ואל תעשה, תתפלל ותמתין לרחמי שמים. ממש כפי שתאר זאת המשורר י.ל. גורדון בשירו "העגלה הטובעת בבוץ".

כך גם נהגנו בתום שחרור ירושלים מן הכבוש הערבי. ראש הווקף המוסלמי התבשר על סיום השליטה הערבית בירושלים. אבל רוח ההתעלות היתה קצרה. שכן שלוש שעות לאחר מכן, הרב גורן יחד עם הרבנים הראשיים זעקו: אין לעלות על הר הבית עד בוא המשיח. ומשה דיין הורה למוטה גור להחזיר את המפתחות לווקף. באותו הרגע אבדה רבונותנו על ירושלים.


ירושלים שוחררה  מכבוש ערבי לפני 40 שנה –  ופרנסיה מחכים למשיח. בלי שכל הלכו והרחיבו את גבולותיה של העיר, והוסיפו לה עוד כ-200 אלף אזרחים ערבים נוספים. ואלה הפכו לנטל על  המינהל העירוני של העיר.

ובינתיים, ההשפעה הערבית תוקעת שרשים, הולכת וגוברת מיום ליום. לפני 40 שנה, החליט ראש העיר, טדי קולק, להעניק לתושבי מזרח העיר ארבע שנים של הסתגלות. כלומר לא להעביר את כל המערכות העירוניות לשפה העברית.  אבל ארבע  השנים הללו נמשכו ונמשכו עד שהגיעו ל-40. שום דבר לא נעשה כדי לשנות משהו במערכת החנוך. תחילה נושא החנוך היה כפוף למערכת הירדנית. והוא נשאר כזה עד שביום מן הימים אש"ף הכניס את נושא החנוך בירושלים תחת כנפיו. גם היום החנוך כפוף לרשות הפלסטינית, והפקידות העירונית של מזרח העיר נותרה נפרדת.

המענין הוא, שכל תושביה רוצים תעודת זהות כחולה. ואין מי שמנצל את הכמיהה הזו, כדי לאלץ אותם לעבור למינהל הישראלי באופן טוטלי. והיום כולם כבר מדברים שאין דרך אחרת, אלא לחלק העיר שוב. אמנם מדובר רק בחלוקה מינהלית. כיום כבר מדברים על ירושלים אוניברסלית. כולם כנראה עדיין מחכים למשיח שיבוא ויגאל. וכך הפכנו את בירת הנצח שלנו לעירו של המשיח.
 


 
 
   
מפת העץ
הפרי המר של הקונספציה. אבי גולדרייך  
ירושלים של ימות המשיח שמעון מנדס  
 שמעון מאלף ואף הוספתי דעת האם ירושלים מאוחדת בירת ישראל ? סוריא  
 ירושלים של מעלה ושל מטה מוטקה צביאלי  
 מבט אחר הנרי גלוקסמן  
 ארכאולוגים מצאו שרון קנצרובסקי  
 החרדים יצאו בהכרזה בסוף השבוע שהרבנים הלאומיים הם חוטאים אבנר אברהם  
 בספרו כותב הרב גורן משהו אחר לחלוטין. אבי גולדרייך  
 בכיה לדורות וכבר דברנו על זה פעם. מוטקה צביאלי  
די לשבור את עַצְמוֹתֵי הדמוקרטיה! שמואל ירושלמי  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום