כל התחרויות צור קשר הפוך לדף הבית יוצרים ויצירות הנחיות שימוש הרשמה לפורום דף ראשי

תחרות 27




'ל וּ ל'
ה'לוּל' מיועד לתכנים שאינם יצירות, וייפתח פעם ביממה
בהודעה חדשה, על ידי אחד מחברי הפורום בהתאם לצורך.
לוּל זה ישמש את חברי הפורום כל אותה יממה.


"שווה ציטוט"
אם שורה מתוך יצירתך נבחרה ל'שווה ציטוט'
אנא שלח/י למייל שלי, שורה נבחרת מתוך יצירה של כותב אחר
לא יותר מ-10 מלים, ובצרוף לינק ליצירה

הנחיות לקעקוע היצירות - כאן

ל- YouTube - כאן


" תני לי ואלטף צלך מונח על מדרגת ביתך "
חגי
(בחרה - תיה)

בסימן כתיבה

תאריך 08/02/2007 20:15:16
מאת לתחרות 024
נושא המקרה של שמידט / מסלול הסיפור הארוך

 

המקרה של שמידט.

 

צעדתי מרחק צעד אחרייך, בשביל הצר והתלול, תחת חופת ענפים שוויצרית פנינו לפנים. שמעתי מפעם לפעם את דברייך מציינים סימן בשביל או שם של צמח או מתארים את לבושו יוצא הדופן של הזקן הגרמני שיצא לדרך זמן מה לפנינו או את האופי השוויצרי הקפדני. אחר כך בא רגע שאני מתקשה למקם בשרשרת הדיבור, רגע בו קולך הדרדר בהדרגה אל צרידות,  אל משיכה באף, אל אותו דבר שמסתכם בשתי דמעות גדולות, סימנים למשהו אחר. משב רוח נעים וקל הצן את פנינו הבוערות, ריח דק של בושם מילא את נחירי. עלייה קשה, עיני באחורייך, לפעמים יותר מזה. לפי השלט שלמטה בערך שעתיים בקצב ממוצע אמורים היו להביא אותנו אל שפת אגם הפלא. לפי הצרידות בקולך אמורים היינו לעבור גם בנתיבים אחרים.

ובאמת, בין הנשימות המאומצות והשרירים המתכווצים בעלייה הבהבו שברי זיכרון, קרעים מתמונת השחר המוקדם, גחלים לוחשות בקול שמכביד על השמיעה.  לא יודע איך נפלט לי, הרי אינני ילד, כמו פליטה של גסויות בתוך מקום קדוש, כמו עלבון קשה או השפלה, מאוחר מכדי לסגת כשלשון בתוך לשון ושפה בתוך שפה, נפלט לי שם אחרת.  רק חייכת אלי לרגע, מן חיוך של מבוכה או חוסר ישע, תנועת הגוף קפאה, אולי כחכחת, איני בטוח ואחר כך שלוות הגוף, שלא הייתה שלוות ממש, אולי הכל זולת שלווה. לא ציפיתי, זאת אומרת, יכולת לקום מייד, לכעוס, לצעוק, או להביע אכזבה, בחרת בָשֶקט, שלא לומר שתיקה. החזקתי בידך. הבטנו בתקרה.  אחר-כך השגרה של הטיול האירופאי שנכנס בלילה ליומו החמישי. 

החנינו את הרכב, ארגנו ציוד, בחנו מפות. אלמלא ההערה שלך ביחס לזקן השוויצרי הייתי אומר שהיינו ענייניים עד שורשי ציפורננו. עכשיו בסוף הבוקר, קשה לנו לנשום בעלייה ואת, תחת טפטופו הקל של גשם, בין התנשמות להתנשמות, פולטת קול קשה, מן המיה או אנחה, סוג של מטאפורה כואבת, תיאור מדויק של מצב האהבה.  החיידק דוגר בינינו, חותר, רובץ שבע וענוג, מתפשט בהדרגה, גם יודע גם מסתיר. איך מוחקים שֵם אישה מיותר שנפלט ברגע אקראי של עונג שאין עליו שליטה?  ואת, פנייך קדימה, לא עוצרים אותך שרירייך המותשים, לא מצוקת הנשימה, לא התרמיל שעל כתפייך, את לא מפנה מבט. דבר לא יעצור בך תשוקה בלתי פוסקת לגלות את כל הרבדים שעושים אותך אישה. בסוף המדרגות שסותתו בסלע נפתחת חופת הענפים אל קרחת יער קטנה. אחרי אלף צעדי שתיקה, תחת שמיים אפרפרים, אנחנו עומדים מיוזעים זה מול זו מתאמצים להסדיר את קצב הנשימה. שדייך עולות ויורדות. פנייך אדומות והפוני המדויק שלך מתפרע. בלחייך ניכר שביל הדמעות. אני אומר לך שפנייך אדומות.

את אומרת: "גם אתה לא בדיוק נראה כמו אחד שיצא עכשיו מהמקלחת."

אני כואב. קשה למצוא מלים מעמדת נחיתות. מחיר כבד לפליטת הפה. אני מסיר ממך מבט, תוחב אותו בין העלים הירוקים, מרחיק אותו כפי יכולתי ומודה. פתאום אישה אחרת עלתה על שולחני. זו אורגיה בה שניים נוכחים ממש ושלישית מביאה את רפאיה, נוכחת ללא גוף, מושא תשוקה שמרחף. לפעמים מופיעה גם רביעית. זה קורה לי לפעמים. אנחנו מחייכים. אני ממבוכה ואילו את מטעמים שאינני מסוגל לפענח. אנחנו שותים מים. את מסתכלת בי בעיון. אני חושב שאת מחפשת בפני ממדים של האחרת, את חושבת שהיא תגלה לך משהו על האישה שפועמת בתוכך. אני מביט בך ורוכן לקשור שרוך של נעל שלכאורה נפרם. שוב אנחנו צועדים. זו הפעם הראשונה מאז הבוקר שאנחנו יחד באמת. ההודאה פתחה משהו, התבשיל מהביל על שולחננו. השביל מתפתל, שביל מישורי שנחצב במדרון. העצים כאן מועטים. סלעי גרניט חשופים. אני חושב שאת מניחה לי. עינינו אל התהום. שוב אני הולך פסיעה מאחורייך. את אומרת: "אני לא מבינה איך לא ראינו את הזקן שיצא רק כמה דקות לפנינו. הרי לא ייתכן שיגיע לאגם לפנינו."   בגופו הדק והשרירי ומכנסי העור הקצרים שלו, שבה הזקן את לבך. הוא מעורר את קנאתי. אין לו פליטות פה ואם ישנן הן אינן בשפה שאת מבינה.

אני אומר: "הוא מטפס על ההר הזה חמישים שנה ברציפות ואת, שהגעת לכאן רק אתמול חושבת שיש סיכוי שתשתווי אליו?"

את אומרת: "בכל זאת מפרידים בינינו כמה עשרות שנים."

השביל הולך וצר, דקה או שתיים אנו נאלצים להלך בהליכה צדית בין סלעים תמירים וכהים. ופתאום אנחנו פה. לא להאמין. מראה אלוהי. אגם מדהים  בין צוקים ועצי יער שצומחים עד שפתו. אין מקום. אני נדחק אלייך. את מועדת קלות, כמעט נופלת למים. אני מושך אותך אלי. את אומרת: "תזהר." אנחנו עומדים ומביטים. שקט. דממה. דבר לא זז. המים עומדים שקופים וצחים. העצים עומדים מול השתקפותם המושלמת והצבעונית, ואנחנו, רגלינו עומדות בהרמוניה המופלאה הזו ומפרות אותה, עינינו מציצות בתשוקה בשלום הנצחי, במקום שאין בו ניגודים זולת השורשים החותרים בחשכה. עיני הולכות אל עינייך ועינייך פקוחות בכחול, חצובות בסלע פנייך, צופות הרחק, מוצלות תחת העצים הגבוהים. פיך פעור למחצה, שבוי ומוקסם, מוכה בפלא האגם, אני מחדיר אליו מבט, הוא טובל בחשכה. רגעים ארוכים.

                                                                                    

אנחנו מדלגים על חלוקי נחל קטנים ששקועים במים הרדודים. עוברים מסביב לסלע. בנעליים רטובות אנחנו נכנסים אל שביל דק, מפותל ומחופה ענפים, הדרך עולה ויורדת עד שהיא מנחיתה אותנו על פני משטח סלעי הפונה אל האגם. אנחנו מתיישבים לאכול. אני לועס כריך טונה, את מנקה את המצלמה מפירורים דביקים של עוגיה. אני רואה אותו, פתאום, ללא תנועה, מוסווה בין העצים, מרחק של לא יותר מעשרה מטרים מאתנו, האבזם הנוצץ של השלייקס מסגיר אותו, אלמלא האבזם לא הייתי מזהה אותו. אני מושך בשרוולך. "מה?" את שואלת בטון חסר סבלנות ומושכת עצמך ממני.

"ששש." אני אומר ומקרב אצבע לשפתי.

את תוהה. בסימני ידים אני מזמין אותך לשבת ומכוון את מבטך אל קצה המשטח הסלעי. גבו מעבר לגזע עץ יתרת גופו פונה אל האגם.

"אתה בטוח שזה הוא?" את לוחשת.

אני בטוח. שיער השיבה הקצוץ והזקוף, מכנסי העור והשלייקס, הרזון והשרירים, כמה כאלה אפשריים?

"הוא לא זז." את לוחשת.

"לא." אני אומר בשקט. "הוא לא זז. שוויצרים, מה אפשר לצפות? בעוד שתי דקות ירים את ראשו ויגיד קוּ קוּ."

את לא אוהבת את הומור שעוני הקוקייה שלי. "אולי הוא במצוקה?" את מציעה. אני חוזר אל הכריך שלי, את שותה קולה. האגם חדל למשוך את ליבנו, עינינו מרותקות רק אליו. סבי, שבוע לפני מותו, ישב על הכורסא הקבועה שלו  הניח את העיתון נאנח ואמר: "מספיק לי." אלה היו המלים האחרונות ששמעתי מפיו.  הוא חזר עליהם גם באוזני אחרים, יותר לא אמר. כאב לנו הלב לראותו מתרחק ועוזב. הזקן שקוע בנוף עוצר הנשימה, מבטו קפוא מול נוף חייו כמו מבט סבי שמסתכל בנו, מן הצילום הממוסגר הנשען על המדף.

הדקות נוקפות. את אומרת: "גם שוויצרים לא יושבים ככה סתם כמו פסלים בלי לזוז." אני מסכים. אנחנו מתקשים לגשת אליו. התחב הדבוק אל סלע הגיר המשופע מחליק תחת רגלינו. אנחנו מגיעים אליו על ארבע  ומסתכלים בו ממרחק של חצי מטר בערך. איש בן שישים וחמש או שבעים, חצי גוף עירום, חולצתו הלבנה מקופלת לפניו, יושב במזרחית מול המים, חישורי צלעותיו אינם אלא ברזל חשוף בשלד בטון של בניין מחזיקים את גוו לבל יזוז. המצח חרוש, עיניו הכחולות פקוחות עד קצה גבול היכולת, פיו מכווץ ועגול. הוא לא זז. האם הוא נושם? מבטו הקפוא, נדמה, מופנה גבוה מהמקום אליו מביט מי שיושב בתנוחתו. מן עיוורון חלקי, לא מודע, כמו המטפס האדמדם שזחל לרגליו חוצה את קו החולי מבלי לדעת לאן פניו.

אני מכחכח בגרוני. הוא לא מגיב. "הֶר." אני מנסה והוא לא מגיב.

"אתה חושב שהוא נושם?" את שואלת.

"לא יודע." אני נוגע בו והוא לא מגיב. אני שואל: "נָמֶן, נָמֶן." אני צובט קלות בשכמו והוא לא מגיב.

את נרתעת פתאום. "מה?" אני שואל. את מחווה בראשך לעבר השרך המתפתל לרגלי הזקן. עכביש שחור מדשדש בין העלים הלחים. "עוף מפה." אני צורח עליו בעברית ומניף את ידי. העכביש מבין. הוא נמלט מבוהל מטר או שניים משם, אל בין עלים יבשים למחצה המתגוללים על שפת האגם.

"צריך לנסות החייאה." אני אומר לך. "צריך לגרור אותו אל הסלעים."

במאמצים גדולים אנו מוציאים אותו מאחורי הגזע ומשכיבים אותו על הסלע. הוא לא נושם, גם דופק אינני חש. אני מנסה שניים או שלושה סיבובי החייאה ואין תגובה. אני מציע שתיגשי לשביל לראות אם יש מישהו שיכול להזעיק עזרה. את ניגשת. בתוך הדממה אני שומע אותך צועקת: "הלו, הלו, יוהו, הלפ, הלפ..." עד מהרה מגיע שוויצרי, בחור צעיר, גבוה ודק, אחריו מגיעות שלוש נשים בנות גילו ואת בעקבותיהן. צפוף על פיסת הסלע הקטנה שלנו. אין צורך בהסברים. הטלפונים הסלולרים נשלפים. אין קליטה. הבחור מנסה להחיות את הזקן ללא הועיל. אחת הבחורות מטפסת לחפש קליטה במעלה השביל. היא חוזרת ומסבירה שהזעיקה סיוע. מרחוק אני שומע את רעש המסוק. מסוק לא יועיל, אני מסביר להם. הם מסבירים לי שיש להם מסוק שנוחת על מים.

מטפלים בו. אנחנו מסתכלים ממרחק. הם אינם נזקקים לנו עוד. אני אומר לך "בואי.יותר טוב נשאיר את השאר למקומיים."

כשאנחנו הולכים לאורך הכביש הגשם מתחזק. אני אוחז בידך. זמן מה את נענית לי אחר-כך מתנתקת. זו בטח הזעה שלוקחת ממני את ידך, אני חושב. הגשם מתחזק. אין כאן חופה של ענפים שתווסת את עוצמתו. מעילי הניילון הבהירים שלנו מתעופפים ברוח. פנינו נרטבות. אצבעותינו קופאות ברוח הקרה. זגוגיות משקפי מתכסות טיפות גשם. המלון ממתין לנו בקצה הגבעה. את מפגרת אחרי בפסיעות אחדות. אני מאיט את צעדי. אילו רק היית מזדרזת מעט. כשאת קרבה אני שומע את נשימתך. ענן הבל קטן נסמך אל פיך. שלוש מדרגות ואנחנו בפנים.

"נשב רגע." אני אומר לך. אני יושב על כורסא בלובי המלון הקטן והישנוני, משליך ראשי לאחור וחש איך בהדרגה רפים שרירי המתוחים. את מכופפת את גווך ומניחה ידייך על ברכייך. אני מציע לך לשבת. את לא משיבה. מששבה נשימתך את ניגשת לפקידת הקבלה לברר אם יש הודעות ומה עלה בגורלו של הזקן.

"הר שמידט?" היא שואלת. "את מתכוונת להר שמידט? אלה אתם שראיתם אותו ראשונים?"

את מתעניינת בהר שמידט. ידוען מקומי.

אני שומע את הקולות ומקשיב בחצי אוזן. הייתי רוצה לעלות לחדרנו ולעצום את עיני. את מניחה יד על כתפי. "עיתונאית רוצה לבוא לדבר אתנו." את אומרת.

"עיתונאית?"

"כן." את אומרת. "מסתבר שהזקן שלנו, הר שמידט, היה אישיות פה באזור, סלבריטי כזה."

"אני חושב שאעלה לנוח." אני אומר.

"זה ייקח רק רגע, המשרד של העיתון מעבר לכביש. זה דחוף כי עוד מעט יסגרו את העיתון של מחר. היא אמרה שתגיע תוך שתי דקות."

עוד לא הספיקה לגמור את המשפט וכבר ניצבו בפתח צלם ועיתונאית. הוא מבקש שנעמוד. אני מניח יד על שכמך, ההרמוניה במיטבה. הוא מצלם. היא אומרת: "דה איזראלישה טוריסטה.... הר שמידט." היא מוסיפה עוד משהו. איננו מבינים דבר. אחר-כך אנחנו מסבירים באנגלית מה קרה. לעיתונאית אנגלית עילגת. הר שמידט מסתבר נמנה על ותיקי המטפסים השוויצרים. הוא הכיר כל פינה באזור. הוא התפרסם בכך שהיה נוהג לשבת שעות ארוכות מול הנוף מבלי לזוז. "דנקה , דנקה." אומרת העיתונאית הצנומה אחרי כל משפט שספק אם הבינה את תוכנו. "להר שמידט היו מחשבות עמוקות." היא מסבירה לנו. אני שואל איזה מחשבות. "מאד מאד עמוקות, היה יושב מול הנוף וחושב." היא שוב מקנחת ב"דנקה".  לבסוף הם מבטיחים לנו צילום בעיתון המקומי, מוסיפים דנקה אחרון ומניחים לנו. אנחנו שוכבים במיטתנו. פנינו אל התקרה. הוילונות מוגפים. החושך מבורך.

"על מה את חושבת?" אני שואל.

"על הזקן." את משיבה. "היה איש מיוחד. זן שאין ממנו בארץ. איש שהולך בהרים וחושב. זרטוסטרא כזה שעשרים שנה ישב על ההר וחשב עד שירד. חבל שלא הכרנו את הר שמידט. אני בטוחה שיכולנו ללמוד ממנו."

אני מחזיק בעדינות בידך. אנחנו שקטים. אפילו את קול נשימתך אינני שומע. את אומרת "ואתה?"

אני אומר: "אני חושב שלפחות להר שמידט לא תהיה במקרה פליטת פה."

"במקרה?" היא שואלת. "אין מקרה."

 

 
 
Kתחרות29

 

   
מפת העץ
בחורף / למסלול הסיפור הקצר לתחרות 024  
המקרה של שמידט / מסלול הסיפור הארוך לתחרות 024  
 בודהא שוויצרי - סיפור יפה, עדין, כתיבה רגישה, שפה עשירה שרית  
 מתחרה במסלול סיפורים ארוכים @__ ה ש י פּ וּ ט __@   
 לא הבנתי את הקשר לתחרות, ולדעתי עודף 2142  
 (*****) ציון  
 מאד אהבתי את הכתיבה אך בסיכומו של דבר אני מסכימה עם ציון: עירית בר  
הלאה מן העצב / מסלול שירה לתחרות 024  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום