כל התחרויות צור קשר הפוך לדף הבית יוצרים ויצירות הנחיות שימוש הרשמה לפורום דף ראשי

תחרות 27




'ל וּ ל'
ה'לוּל' מיועד לתכנים שאינם יצירות, וייפתח פעם ביממה
בהודעה חדשה, על ידי אחד מחברי הפורום בהתאם לצורך.
לוּל זה ישמש את חברי הפורום כל אותה יממה.


"שווה ציטוט"
אם שורה מתוך יצירתך נבחרה ל'שווה ציטוט'
אנא שלח/י למייל שלי, שורה נבחרת מתוך יצירה של כותב אחר
לא יותר מ-10 מלים, ובצרוף לינק ליצירה

הנחיות לקעקוע היצירות - כאן

ל- YouTube - כאן


" תני לי ואלטף צלך מונח על מדרגת ביתך "
חגי
(בחרה - תיה)

בסימן כתיבה

תאריך 08/02/2007 14:58:52
מאת לתחרות 020
נושא צלילה / לתחרות, מסלול ארוך

זמן לא רב עבר מרגע שהגה א"ק את תוכניתו ועד שהצליח להוציאה אל הפועל. הרעיון פרץ אל תוך מוחו ושטף את פנים קרקפתו בתנופה של שטפון מדברי בעת שישב על כורסת העור החומה שבסלון ביתו; הוא הזדעזע קלות, הזיע קצת יותר מהנדרש, וקם לבשל לעצמו אורז לבן. תמיד נרגע כשבישל אורז: כשאפפו אותו האדים הדחוסים נטו מחשבותיו לשקוע בנחת לאחור, כל מחשבה – למקומה.

אלא שהפעם המהומה בראשו לא שככה. בעוד הוא מוסיף מים לפתיתי האורז הנקלים נחבט ראשו הנה והנה ובדמיונו התערבלו משאיות וקרנפים ושדות נפט וברזים והרי געש במרדף נואש וחסר צורה אלו אחרי אלו. בחוסר תכליתיות חריף הצטיינו הקרנפים, שנעצרו מדי פעם כדי לנגוח במשאבות דלק שהופיעו להן משום מקום ונאנקו תחת המהלומות הבלתי פוסקות; חשד עלה בו כי לא מדובר אלא בקרנפות בעונת הייחום. בעוד עשן מחשבותיו מערפל את ראייתו, ריח חרוך החל מלחך את זיפיו. מודע לכך שנכשל בניסיונותיו לייצב את עצמו, הוא כיבה את האש והשליך את האורז, עטוף עדיין בסיר המתכת, היישר לתוך שקית הפח הירוקה.

הוא יצא מן המטבח, אחוז תחושת תכליתיות גדולה כל כך שלא ידע כיצד להמירה לפעולה של ממש, ידיו תרות אחר דבר מה להתעסק בו בעוד מחשבותיו דורסות אותו במהירות שיא. בנסיון למלט עצמו מהסחף המשתולל נשאו אותו רגליו הנה והנה והוא החל מרים ומזיז אגרטלים ואדניות וסלסלת עיתונים ומועך בידיו ערימת ניירות ומכניס חפצים לארונות העץ החומים שניצבו בסלון במיקום שמעולם לא עצר לתהות על משמעותו ואילו עכשיו נראה לו תמוה, כמעט מעורר חשד. הוא ניצל את המחשבה התועה, הזרה, נעצר והביט רגע בארון, נאחז בו באישוניו כאילו היה זיז איתן של מציאות, וזו היתה ההזדמנות הראשונה שלו לטעום מעט חמצן מאז שהחל נשטף במחשבה, שנדמתה לו מופרכת בצורה קיצונית ויחד עם זאת מציאותית כל כך. הוא שאף אויר לריאותיו, אצר אותו לרגע, וכשהרגיש מעט סחרחר, פלט אותו בשריקה איטית. הוא מצמץ, ואז הסתובב באחת, חפן את צרור המפתחות ששכב, פְשוט-איברים ואבוד, על השידה, וברגליים קלילות רפרף מאחוריו את דלת הדירה ודילג במורד המדרגות.

מכאן ואילך גופו אמנם פעל אך תודעתו כבר צללה לתוך תהום של חצים ושרטוטי כוחות ותפוחים נופלים בתאוצה אינסופית ומתפצחים על ראשם הקירח של מדענים גרמנים מזוקנים. קול התנעת המכונית נדמה לאוזניו כשאגתה של ממוטה שניעורה מתרדמת עידנים מול קרניה של שמש מסנוורת, בעת שפנסיו הקדמיים השתקפו בתמרור אין כניסה ממנו התעלם בהיסח הדעת. כשדהר על הכביש הראשי כבר דמיין את גופו שוקע לתוך לועו של הר געש חלול, ובצהלת שמחה טיפשית ובלתי נשלטת גילה כי מחוג הדלק קרוב להתאזן. ´מושלם´, לחש לתוך חלל המכונית, ואז חזר, הפעם בתוקף, ´מושלם!´; ולפני שהספיקה צעקתו להתפוגג מהחלונות מכוסי האדים מצא עצמו מתיישר בחריקה לצדה של משאבת דלק בתחנה סמוכה לכביש. ובאחת הצטלל ראשו והאויר נהיה בהיר וקר.

באיטיות הוא פתח את דלת המכונית, שחרר את חגורת הבטיחות, והציב ברוך רגל אחת על הכביש. הוא הביט לעברה וגילה כי הוא יחף; כף רגלו השניה היתה כרוכה בתוך נעל בית משובצת. הוא גיחך בחצי פה: ספק אם היה זה לבוש ההולם את גודל השעה. הוא יצא מן המכונית, נעמד מול משאבת הדלק, ובהקלה שבעת-רצון סקרו עיניו את השלט המואר בצהוב על גבי שחור: תחנה בשירות עצמי. הוא זרק מבט מעבר לכתפו, שם עמד, שחור ודומם, ביתן שירות – שחור וחשוך דומם, חשוך ודומם ונטוש, נטוש. חיוך אינסופי עלה על שפתיו ועל לוח ליבו.

ובכל זאת, רצה להיות בטוח: מדובר בחיי אדם. מדובר בחיי אדם! הוא קפץ על מכסה המנוע, ומשם אל גג הרכב, שנשמע לא מרוצה בעליל מתוספת המשקל הפתאומית; ´מדובר בחיי אדם!´ זרק את קולו אל תוך הלילה האדיש, דרוך למשמע התגובה שקיווה שלא תבוא. ´חיי אדם!´ חזר וצעק, ואז הוסיף, ´אפשר לקבל פה שירות?´ זרועותיו פרושות, הוא עמד על הגג החבוט, אך מלבד ינשוף אחד שהרים לעברו גבה, נראה שאיש לא נמצא שם כדי להגיב על זעקותיו הערומות. אין כאן איש, התרוצצה המחשבה בראשו: אין כאן איש.

ובאמת, נפש חיה לא נראתה שם. א"ק הביט סביבו, מסוחרר מריח הדלק, אויר הלילה השחור מצמרר את עורפו, אורות בתי העיר קורצים לו מרחוק. אם ישנה עת, הרי היא עכשיו, הוא אמר לעצמו, ובדילוג מהיר – הוא כמעט ונקע את קרסולו ושפתיו מלמלו קללה – קפץ אל הקרקע. הוא ניגש מייד לעבודה: עבר בין המשאבות השונות, שלף את צינורות התדלוק ובחנם ללא שהות במשיכה חדה, מאתגר את נחישות אחיזתם במשאבה. כך פסל טור שלם של משאבות, שצינורותיהם סבלו מסדקים של יושן צרוב שמש. הטור שנותר היה מוצלח יותר, והוא עבר לבחון את יסודות המשאבות עצמן, מסמרותיהן, חיבורן לקרקע, יציבותן. לבסוף בחר במשאבה הראשונה בטור השני, שהיתה היחידה שהגיבה באדישות מוחלטת לנסיונות הנענוע שלו; בזריזות הוא העמיד את רכבו בסמוך לה, יצא מן המכונית, תחב את משפך התדלוק עמוק ככל שרק ניתן לתוך מיכל הדלק, והתיישב בחזרה מול ההגה.

הוא לא חיכה לאות זינוק: כל התמהמהות רק תפוגג את תחושת היכולת שלו, תחושת היכולת המופלאה שסחפה את כל הוויתו יחד עם הרעיון ושפעמה בעורקיו כאילו היתה המשלימה הגופנית של המחשבה,  בת הלוויה האמונה על הוצאתה אל הפועל. הוא לא חיכה לדבר, רק נתן עוד מבט קצר סביבותיו ואז הישיר שוב מבטו לפנים, ובאיטיות השמורה למי שיודעים שהנצחון מונח לרגליהם שחרר את בלם היד ונגע בדוושת הגז, נגע ואז הוסיף עליה עוד משקל קל. גלגלי הרכב החלו מסתובבים, המתכת החלה משייטת לפנים, צינור התדלוק הרפוי החל מתיישר באוויר, התמתח, ואז, מול השתקפות עיניו במראת הצד, נשלפה פיית התדלוק לאחור והצינור שמט את עצמו, ברפיון שרירי מוחלט, על גבי האספלט.

מייד נשטפו פניו בתסכול תזזיתי. ´לעזאזל´, פלט, ואז הוסיף, ´טיפשי כל כך!´. בתוך רגע עמד הרכב שוב לצד המשאבה, הוא יצא ממנו בתנועה מהירה, פתח את מכסה תא המטען ובחיטוט נמרץ שלף מתוכו צרור אזיקונים ישן. הוא הרים את פיית התדלוק השפוכה על הקרקע, דחף אותה בכח, כמעניש, אל תוך מיכל הדלק, ואז השחיל את אחד האזיקונים בתוך ידית האחיזה המתכתית. ידיו רעדו מעט כשמתח את האזיקון וכרך אותו סביב צירו של מכסה המיכל, והוא הידק את הקשר במשיכה החלטית. אזיקון נוסף עשה את אותו המסלול, וגם שלישי ורביעי. את האזיקון החמישי כרך מסביב לארבעת הראשונים, והמבנה כולו התכווץ לקשר צמוד ומכונס. עתה הניח את ידו על ידית האחיזה ומשך אותה אליו משיכה איתנה: הידית נשלפה מן המיכל מרחק קצר, לא מורגש, ואז נבלמה על ידי האזיקונים. בתוך שניה ישב שוב מול ההגה.

עתה זה יצליח, הוא ידע, ידע ידיעה מוחלטת, עכשיו זה יקרה, הגיע הרגע. לשונו שלפה מבין שתי שיניים אחוריות פירור לבנבן שהיה חבוי שם כנראה מאז הצהריים; הוא פתח בידו השמאלית את החלון וירק אותו החוצה. הרוח הקרה נשאה לתוך חלל הרכב ריח גשם וקור, הלילה עוד שרוי בשלוות אי-ידיעת הצפוי להתרחש, מלטף את הקרקע הבוטחת בתנועות ארוכות, מתפרקד תוך נמנום ושולח את נשיפותיו הרוגעות להרעיד עלוותם של עצים דוממים. הגיע הרגע. א"ק לחץ על דוושת הגז.

הרכב זינק לפנים, ומייד נזרק לאחור, ולמעשה לא זינק כלל, גם לא נזרק, רק התכווץ כלפי הקרקע ככלב ציד הרוכן מאחורי השיחים בהמתנה נהמנית דרוכה. א"ק הרפה מן הדוושה, סבלני, ואז שחרר את בלם היד. עתה, בעדינות, החזיר את רגלו אל הדוושה והרכב החל נע קדימה בתנועה איטית ומתונה. רצועת האחיזה עלתה שוב מתנוחתה הרפויה והחלה מתרוממת, במראה השמאלית היא הפכה לקו מכוּון שהלך והתיישר ונמתח, התדקק ונמתח, נמתח והתיישר ונתקבע. הרכב נעצר.

א"ק המשיך בלחצו על דוושת הגז, מנשים את המנוע בעקשנות איטית שזרמה ממנו אל הגלגלים, אשר ניסו בכל כוחם לאחוז באספלט ולדוחפו לאחור. צינור התדלוק כבר היה מתוח ככל יכולתו, האזיקונים מתאמצים להמשיך ולקשור אותו אל מכסה מיכל הדלק, המשאבה מהדקת את אחיזתה בקצה השני. אגלי זיעה החלו יורדים על לחיה המתכתית של המכונית, שעשתה כל שיכלה לקיים את מצוות בעליה ובעיקשות של פרד חשוק שיניים נעצה את טלפיה באדמה. הרצועה חישבה כבר להתפקע, גידיה נקרעים בין המשאבה הסרבנית לַיצור הנוהם והנושף שהתעקש לנגוח את עצמו קדימה על אף המושכות המרסנות. א"ק כיווץ את גבותיו ואת כתפיו, אצבעותיו התאדמו מן האחיזה בהגה, לסתו חרקה מרוב מאמץ: אסור לוותר. ואז בעוד ציפורניו מלבינות ונחיריו רוטטים, קרה מה שחיכה לו, מה שסער במוחו כבר שעתיים תמימות, סער ולא הרפה.

תחילה חשב כי הרצועה השתחררה: משהו פקע, והרכב נזרק קדימה, מרחק של חמש אצבעות. ואכן, מבט במראה הבהיר כי המשאבה החלה נוטה על צידה בזוית מחשידה, והמסמרות שקיבעו אותה לקרקע זקפו את ראשם כפקקים העומדים להחלץ. אולם הם לא נחלצו, אלא לפתו את הקרקע בכל מאודם: המתכת חרקה, חיכוך צורמני ודק נשמע מתעקל, רגבי אדמה מופתעים מתחו את צווארם בנסיונות אחיזה נואשים – ואז, באחת, קול בקיעה דק, וא"ק מצא את עצמו דוהר לפנים עם רכבו, ראשו נזרק לאחור. ובחלוף כמה שניות התעשת ובלם את הרכב.

השתררה דממה. ואולי: הרעש הכבד והעמוק שליווה את הדהירה לפנים, ושהיה עצום כל כך עד שאוזניו של א"ק נאטמו לו כליל, הרעש הזה פסק לרגע. ומשחלף הרגע החל מסתחרר בתעלות השמע מחול תיפוף חד-צבעי, ברד כבד ואפור של חול גרוס וחצצי-אספלט, על הרכב ועל שמשותיו ניתז ממעל מטר מאובק ובלתי פוסק, שפסק אחרי דקה קלה. ענן הערפל עוד שהה שם כמה רגעים אבל אז החל מתפזר בנשיבותיה של רוח הלילה הדלילה. ומשהרגיש כי האויר כבר בהיר דיו, וכי שום דבר כנראה לא יפול עליו מן השמים, ומשהסדיר את נשימתו, ומשהבין כי לא יוכל להמשיך לשבת שם, קפוא, לנצח, יצא א"ק מן הרכב בעפעפיים רפים, סגר את הדלת, הסתובב על עומדו, וביראת קודש הרים את מבטו ופקח את עיניו.

מעליו – לרגע חש כחרק העומד על קצה של קופסת שימורי טונה מלבנית, שיד ענקית החלה לפתוח אותה במשיכה מעברה השני – עמד קרום האדמה שלפני רגעים אחדים היה תחתיו; משאבת התדלוק היתה מחוברת לקרקע המהופכת מעל לראשו, וממנה נמשך הכביש המכופף, הלאה ממנו, תקרת אספלט גסה מתעגלת כלפי מטה לקיר שחור קשתי המתמזג אז בקרקע ושב אליו, עד לסוליות נעליו, שכבר חשו בתחילת נטייתו של הכביש כלפי מעלה, כאילו עמד בפתחה של רכבת הרים. קליפת הענק מעל לראשו, הוא כשל מעט הצידה, ליבו מתופף דם במרץ מופרז, נע אל הטור השני של המשאבות, שנשאר עדיין בעמדתו המקורית, ונשען לרגע על אחת מהן, להתייצב. ואז, גופו רועד, צעד לפנים. לשמאלו, מול עיניו הבוערות מעוצמתו של הרגע, נפער באדמה פתח. בזהירות רכה הוא התקרב לשפתו, ידיו מאזנות אותו מול התהום, ובנשימה עצורה הביט דרכו.

תחתיו, שוקק הוד ופאר, בתולי וסוער, היה הדבר שסקרן אותו מאז ילדותו, והוא היה שם ברור כל כך ומואר כל כך ומוחשי כל כך, כאילו רק חיכה לרגע הזה בו ישטפו עיני אדם את המראה עותק הנשימה, עמוק וצלול מכל מראה שאי פעם נחזה, אדיר ופריך ונוצץ כמתנת הבריאה. א"ק הביט אל תוכו של כדור הארץ.

מה שראה הלם בו ובתודעתו בעוצמה כזו שהוא נרתע מייד לאחור וקרס על האספלט, מרוקן. הוא ישב כך, המום, כמה דקות. ואז, לאט, זחל שוב אל הפער השחור.

"זה סותר את הכל", מלמל.

אולם אז קרה דבר בלתי צפוי, ואולי צפוי להחריד: המכונית, שעד כה החזיקה בנחישות מעוררת התפעלות את פיסת האדמה הפתוחה וההפוכה גם מול עוצמתו הקפיצית של הכביש המתוח לאחור, לופתת את הכבל בחירוק שיניים, המכונית החלה מאבדת את אחיזתה בקרקע: היתה תזוזה קטנה, ואז עוד החלקה, ובבת אחת, בהצלף תנועתי אדיש של סרגל ענק מימדים הניתז בחזרה למקומו, התיישר הכביש כלפי מעלה ובאבחה מהירה נסגר בחזרה למקומו. א"ק עוד הספיק להבחין בגוש השחור המתנפל עליו מלמעלה, ובהחלטה של רגע, במקום להירתע, הוא השליך את עצמו בקפיצה אדירה אל תוך החור השחור, פניו מרוחות בחיוך נצחון בוהק, ונעלם לנצח.

* * *

קול החבטה העז החריד את תרדמתו של עובד תחנת הדלק, שישב בתוך ביתן השירות, גוו מכופף לפנים, ראשו שפוך על מרפקיו המונחים על השולחן שמולו, והוא נם שנת ישרים. הוא זקף את ראשו בבהלה, הביט סביבו, מצמץ לרגע: מלבד מכונית חבוטה אחת שעמדה בסמוך לאחת המשאבות, לא ראה דבר הדורש התייחסות. הוא הניח שוב את ראשו על ידיו וחזר לישון.

 תחרות29K

   
מפת העץ
בצ´אט / מסלול ארוכים לתחרות 65  
צלילה / לתחרות, מסלול ארוך לתחרות 020  
 סיפור על טירוף האדם שמביא אותו אל מעבר למציאות, 2142  
 באמת תמהתי לאן נעלם א"ק יהודית קנטור  
הצהרה / גולדי /למסלול לבחירתכם לתחרות 003  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום