כל התחרויות צור קשר הפוך לדף הבית יוצרים ויצירות הנחיות שימוש הרשמה לפורום דף ראשי

תחרות 27




'ל וּ ל'
ה'לוּל' מיועד לתכנים שאינם יצירות, וייפתח פעם ביממה
בהודעה חדשה, על ידי אחד מחברי הפורום בהתאם לצורך.
לוּל זה ישמש את חברי הפורום כל אותה יממה.


"שווה ציטוט"
אם שורה מתוך יצירתך נבחרה ל'שווה ציטוט'
אנא שלח/י למייל שלי, שורה נבחרת מתוך יצירה של כותב אחר
לא יותר מ-10 מלים, ובצרוף לינק ליצירה

הנחיות לקעקוע היצירות - כאן

ל- YouTube - כאן


" תני לי ואלטף צלך מונח על מדרגת ביתך "
חגי
(בחרה - תיה)

בסימן כתיבה

תאריך 05/02/2007 18:08:11
מאת לתחרות 007
נושא כאב בלתי-נראה

כאב בלתי-נראה
 

שָרַי הסתובבה בחדרה באי שקט וצודדה את מבטה אל עבר הארונית שליד המיטה הסתורה. הגלולות הצבעוניות היו מסודרות עליה בסדר מופתי. לידן האדימה מגבת שספגה אל תוכה את דמה שעדיין ניגר מזרועותיה. הפכה את זרועותיה וקרבה אותן בתנועה איטית לעבר עיניה. חלקת ידיה הלבנה, הייתה חרוצה פסים דקיקים מאדימים.

לא ידעה מדוע היא עושה זאת, אך הדחף פעל עליה בעצמה שלא יכלה לעמוד בה. העבירה שוב את סכין הגילוח המוכתם בדמה בתנועות איטיות ומפותלות מעט, כשהיא בוהה במסלולי הדם הפורץ את שכבת עורה. הנוזל האדום זחל ממנה בקילוחים דקיקים, כמו תולעים שהרימו ראשן ויצאו מתוכה. חשה גועל משדיה הנוטפים חלב שניגר עד לשיפולי בטנה הרופסת שסימני מתיחה ניכרו עליה. לא הבינה מדוע ולמה, אך מראה הדם ותחושת הצריבה הרגיעו אותה, השרו עליה הרגשת טוהר ושלווה.

בחדר התנגנו מילותיו של אביב גפן:

פלוגת הצער היום בלילה
ניצחה את פלוגת השמחה
חיילי הדמעות ירו צרור של בדידות
על תותחי האהבה

המילים הללו ליוו אותה, בשעות שתינוקה ישן. לאחר שינק ממנה את שארית כוחותיה, פתחה שער לפלוגות הצער. אלה הסתערו עליה, אחזו בציציות ראשה ולא הרפו. "מה קורה לי?". הפחד התמקד בבטנה התחתונה, ברחמה שעדיין דימם. הרתה אותו שבוע אחר שבוע והוא התפתח לצד תינוקה, אך לא נפלט מרחמה כשהגיעה העת. נותר שם והעמיק אחיזתו. פחדה שתאבד את שליטתה, שתצרח בקול אימים, תקרע את בגדיה מעליה ותיגש עירומה אל בנה התינוק, ותיפגע בו.

נכנסה לחדרו של בנה והביטה בו. הוא שכב במיטתו המקושטת, איבריו פשוטים לצדדים ושפתיו התכווצו מידי פעם בקולות מציצה. הוא נראה כה חסר אונים וכה תלוי בה. בעיניים דומעות השהתה מבטה בתנועות חזהו הקטן, מנסה לברר לעצמה האם הוא עדיין נושם.

הזעקה עמדה בפתח גרונה.

"אני עומדת להשתגע" אמרה לעצמה וקפצה בכוח את ידיה לאגרופים. לא חשה כיצד ציפורניה ננעצות בכפות ידיה. פתחה בתנועה איטית את כף ידה וליטפה את ראשו החלק של בנה. "אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך. אתה שלי" מלמלה לעצמה ורצה לכיוון השירותים, שם הקיאה את שאריות ארוחת הבוקר.

 

"דיכאון קל לאחר לידה", קבעה הרופאה בקופת החולים ורשמה לה כדורי הרגעה. יוסי קרב כיסאו אליה, ליטף את ראשה והביט בה בעיניים מתחננות. אך היא דחתה אותו ממנה והלאה. לא יכלה לסבול את מגע ידיו על גופה. אך בקושי יכלה לשאת את כובד מגע בד הבגדים על עורה.

"אני אהיה בסדר" אמרה בקול חסר מנגינה.

לא דברו כמעט על מאומה, אלא במה שקשור לתינוק. כמה אכל, כמה ישן.

היא חשה מותשת ומרוקנת.

יוסי ניסה לדובב אותה. רצה לחזור לימים ההם של פרצי הצחוק. חיפש אחר הזיק השובבי בעיניה. התגעגע אל ההתעלסויות החפוזות בשעות הבוקר המוקדמות לפני שהלך לעבודתו, ותהה להיכן נעלם הסומק שהיה צובע את לחייה בשעה שהייתה אוספת את שערה הארוך שנפרע.

"לאן את הולכת לי?" שאל אותה ערב אחד לפני לכתם לישון. לבו זעק אליה, אך לא ידע כיצד לנהוג בה, מה לומר, איך לגשת. רצה כל כך ולא ידע.

"אני לא יודעת יוסי. פשוט לא יודעת" אמרה וסובבה אליו את גבה, וכעבור מספר דקות לחשה ספק אליו ספק לעצמה "אני מצטערת".

 

אי השקט הלך וגבר בה. עמדה ליד החלון והביטה בגינה הפורחת החצר הבית. חיבקה את עצמה בזרועותיה וליטפה אותן מבלי משים, בתנועות חוזרות ונשנות. לבסוף התיישבה ליד המחשב והחלה לשחק באחד המשחקים בו היה עליה לנצח את עצמה. מבלי שהבינה איך וכיצד, מצאה עצמה לפתע רושמת במנוע החיפוש את המילים: "פורום לתמיכה נפשית". שורה ארוכה של כתובות בכתב כחלחל, נפרשה בפניה. עושר ההיצע בלבל אותה והיא התקשתה לבחור. גל חום הציף אותה והיקשה עליה לנשום.

לחצה על הכתובת הראשונה. "פורום נוער תומך בנוער". בחרה בשורה השניה "פורום לתמיכה נפשית לחולי סרטן". "כמה אנשים במצוקה יש שם" חשבה כשהגיעה לפורום לתמיכה נפשית, מבלי שצוין בו שם ה"נמענים". כמו תיירת בארץ חדשה, הביטה על ההודעות הרבות שאכלסו את הדף. ציורים רבים בלטו על פני הדף. פרצופים דומעים, לבבות, חיבוקים, פה ושם פרצופים מחייכים.

שמות המסייעים והתומכים צוינו בצבע כחול. ליד חלקם הייתה רשומה המילה "מתנדב".

"לא יכולה להירדם. קשה לי לנשום. אני נחנקת!!!" כתבה אחת המשתתפות. "מבקש עזרה דחוף!!!" כתב אחר. זעקות הכאב הדהדו בסימני הקריאה ובדמעות הוירטואליות. קראה וקראה תוך שהיא מדפדפת דפים רבים לאחור. 

לפתע החלה לבכות. דברים רבים נשמעו לה כל כך מוכרים, כאילו נכתבו על ידה. "גם אני רוצה ש"מתנדב יורם 3" יחבק אותי וירגיע אותי. שידבר אתי ויאמר לי שהכאב יחלוף". קראה את כל תגובותיו למשתתפי הפורום. תומכות, מבינות, ובעיקר מרגיעות.

לאחר דקות ארוכות של היסוס רשמה בידיים רועדות  "רוצה לדבר. צריכה לדבר". לא הוסיפה סימני קריאה, כדי שלא תשמע נזעקת מידי, נואשת מידי. כעבור מספר דקות נכתב על ידי "מתנדב יורם 3": "ברוכה הבאה. אנחנו כאן אתך, מקשיבים לך".

המילים זרמו ממנה בשצף, כמו נפרץ בה סכר. בדממת החדר נשמעו נקישות המקלדת ומשיכות אפה.

כתבה על הסיוטים, על הפחד, על ההתרחקות מיוסי שכל כך אוהב אותה. על רגשות האשמה, על היאוש ועל הרצון להיעלם עד שיחלוף הכאב. שאל אם היא נמצאת בטיפול והיא השיבה בחיוב.

הוא כתב לה: "את נשמעת מאוד סובלת. יש לך את מי לשתף בבית?". המתינה מעט ורשמה "לא".

"אתה מבין?" כתבה לו "בלידה הכאב חולף. כאן הוא חזק כמו ציר שלא נגמר". סיים את השיחה בחיבוק והזמין אותה לשוחח אתו ועם חברי הפורום שוב.

בכי התינוק נשמע מהחדר הסמוך. החלב הניגר משדיה הכבדים הותיר כתמים בחזית חולצתה. היא לא חשה בלחות הדביקה. זרקה את ערמת מגבוני הניר לפח ופנתה לכיוון חדרו של בנה כשעיניה אדומות ותפוחות מבכי.

אי השקט בתוכה לא חלף. נגשה פעמים רבות למחשב. עם השעות החולפות התווספו עוד ועוד שורות שחבקו, שתפו והזדהו.

כתבה שוב בערב. "מתנדבת טלי 20" שוחחה אתה. "מתנדב יורם 3" לא ענה להודעותיה, אלא למחרת בשעות הצהרים.

בימים שלאחר מכן, ישבה שעות ארוכות ליד המחשב, בעיקר בשעות הצהרים והלילה. לעיתים כתבה ולעיתים ישבה ובהתה במסך.

"שרי, בואי לישון" היה קורא לה יוסי מכיוון חדר השינה. "עוד מעט, כבר" הייתה עונה לו.

 

הבוקר קמה עם תחושה מוזרה של הקלה. הדימום מרחמה הלך ופחת. בנה ישן והיא הכינה את עצמה לישיבה מול המחשב.

הטלפון צלצל. יוסי היה על הקו.

"שָרַי, שכחתי את הארנק בבית. אני מגיע בעוד שתי דקות. אני ממהר מאוד לפגישה. תעשי לי טובה וצאי החוצה עם הארנק. הוא מונח על השולחן".

שרי נגשה לשולחן האוכל ונטלה משם את ארנקו של יוסי. הארנק נפל מידה והיא חייכה אל עצמה בשל הנמרצות שהיתה בתנועותיה. היא נעלמה לזמן רב מידי.

תכולת הארנק התפזרה על הרצפה והיא התכופפה להרימה. בין התעודות וכרטיסי האשראי ראתה  כרטיס כחול שלא היה מוכר לה. הביטה בו והפכה אותו לשני צדדיו. על הכרטיס היה רשום: "מתנדב בפורום תמיכה נפשית – יורם 3".

בהתה במילים הכתובות דקות ארוכות. מבחוץ נשמעה צפירת המכונית של יוסי. שרי ניערה את ראשה וקראה לכיוון הדלת:

"אני כבר באה אליך, יוסי".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 Kתחרות29

 

   
מפת העץ
סינמטק - מסלול סיפורים ארוכים לתחרות 66  
כאב בלתי-נראה לתחרות 007  
 למסלול הסיפור הארוך לתחרות 007   
 פגשתי כבר סיפור דומה בדף זה נויה  
 השיר של דוד ברוזה הביא עוד השראה. 2142   
 לא ברור לי ג'יים  
 כתיבה יפה. מריח בנאליות עד כדי עייפות העין. הקשר חגי  
שער -פרוזה מסלול סיפור ארןך לתחרות 014  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום