כל התחרויות צור קשר הפוך לדף הבית יוצרים ויצירות הנחיות שימוש הרשמה לפורום דף ראשי

תחרות 27




'ל וּ ל'
ה'לוּל' מיועד לתכנים שאינם יצירות, וייפתח פעם ביממה
בהודעה חדשה, על ידי אחד מחברי הפורום בהתאם לצורך.
לוּל זה ישמש את חברי הפורום כל אותה יממה.


"שווה ציטוט"
אם שורה מתוך יצירתך נבחרה ל'שווה ציטוט'
אנא שלח/י למייל שלי, שורה נבחרת מתוך יצירה של כותב אחר
לא יותר מ-10 מלים, ובצרוף לינק ליצירה

הנחיות לקעקוע היצירות - כאן

ל- YouTube - כאן


" תני לי ואלטף צלך מונח על מדרגת ביתך "
חגי
(בחרה - תיה)

בסימן כתיבה

תאריך 05/02/2007 09:40:11
מאת לתחרות 009
נושא נערת רשת

אי שם על הצג, אישה צעירה יושבת על ספה.

הספה מודרנית, צבעה ורוד והיא עשויה מעור הפוך.

הקיר שמאחוריה מסויד לבן, רפרודוקציה מטושטשת תלויה עליה.

האישה הצעירה לבושה בג´ינס וחזייה לבנה. בידה הימנית היא אחוזת סיגריה, ידה השמאלית עוברת בשיערה הכהה, השופע. עיניה פתוחות, אישוניה גדולים. על שולחן הזכוכית שלפניה מונח שלט.

היא מעשנת את הסיגריה עד תום.

העובדה שפלג גופה העליון כמעט חשוף אינה משמעותית בעיניך: נערות רבות ממקמות מצלמות רשת בחדרן, ומשתפות את העולם במחשבותיהן. המחשבות של כל הנערות האלה דומות להפליא.

הנערה הזו שותקת.

היא מוצאת חן בעיניך. מושכת, מסתורית. בניגוד לסוטים האחרים ברשת, אינך נמצא כאן כדי לצפות בשדיים שלה, אלא בה עצמה. היא אינה מרבה לחשוף את שדיה למצלמה.

האישה הזו, עם ספרי השירה שעל המדף בסלון, עם הגברים הספורים שהיא מארחת. לעולם לא אותו גבר. האם היא זונה? אתה מניח שכן.

על מה היא חושבת? אי אפשר לדעת. הסצנה שבה אתה צופה התרחשה בדצמבר 2005, כל המידע הלא חזותי אבד בעת תהליכי הדגימה הטכנולוגיים שאפשרו לתמונה להישמר ברשת.

אתה צופה בה ומהרהר. אין לך תשובות ואינך מתעמק בפרטים. זהו היופי שבמצלמות הרשת, היופי ברשת. אתה יכול לנסות לפרש, ואתה יכול רק לצפות באדישות במשך שעות. אלה החיים של מישהו אחר, אתה מוגן ויכול להתנתק בלחיצת כפתור.

 

 

חרא.

לא קמת  בזמן.

למרות שהבטחת.

גורי תלש את עצמו מהספה, הטעם בפה היה נורא. לאנשים מתים יש ריח טוב יותר. לו הצליח לא לגלוש, היה מצליח להתעורר בזמן. סיבה ומסובב- תחום המומחיות שלו. אלא שאדם לא יכול להיות מקצוען כל הזמן. גורי גרר עצמו לכיור. שטף את פניו במים קרים שלא עזרו לכאב הראש. המראה בהתה בו בחזרה. היי גורי, אתה הולך לכבוש את העולם? מה, לא? איש אבוד, ואני ראיתי כבר כמה אבודים בחיי.

 

הנייד שלו הבהב, יש לך שלוש הודעות חדשות.

 

"גורי, זה בעל הבית שלך. אני מזכיר לך שצריך לשלם את השכירות של דצמבר. ושל אוקטובר ונובמבר גם. ככה זה עובד- מי ששוכר דירה צריך לשלם. אחרת אני אצטרך לפנות אותך, שמוק, שמוק, שמוק".

 

יותר טוב שמוק מתולעת.

 

"גורי, מה עם הצ´ק? עורכת הדין החדשה שלי, אתה לא תאמין איך היא נראית. כל יום במכון כושר. מזריקה סטרואידים. אני חושבת שהיא לסבית. תפגוש אותי בשתיים בצהריים בארומה. צ´או."

 

הו רומנטיקה נפלאה. הפנים שהטביעו אלף ספינות.

 

"גורי, מדבר הירש. אני רוצה לראות אותך. אצלי במשרד, בשעה עשר. אני מתכוון לעשר שלפני ארוחת הצהריים. תודה רבה".

 

אותו חרא, יום אחר.

 

שמש חורפית עצלה. גורי נסע באוטובוס אל מתחם המשרדים הסמוך לתחנת הרכבת. צללים שחורים מעל עיניים כהות. פסע במהירות בין הבניינים שמאחורי מתחם הבורסה ליהלומים. גורי לבש מעיל גשם כחול, ארוך וכבד. לדעתו העניק לו המעיל טאץ´ מסתורי, אלא שהקרע  בשרוול פגם באפקט. ציפור פגעה בו.. אלה הצליחו תמיד לחרבן עליו מלמעלה. גורי ניקה את המעיל כמיטב יכולתו, ואחר כך ניגב את אצבעותיו על מעיל הולך רגל שפסע לפניו.

 

בניין חברת הביטוח בה עבד התנשא לגובה 15 קומות של זכוכית כהה. גורי עלה למשרד של הירש,  מתעלם מדמותו הנשקפת במראות המעלית. הירש במשרדו, על שולחנו עמדה לוחית מתכת קטנה, לעורר יראה אצל ההמונים: הירש, ראש מחלקת תביעות.

 

"איחרת, גורי. שוב שתית?"

"כן."

"הריח נפלא. שב." הניח מידיו מסמך, בהבעת תיעוב כשל מי שהפליץ ללא צורך. "למה אתה שותה? חגיגה?"

"אלוהים, לא." גורי נשפך לכיסא מול שולחנו של הירש.

" שמח לשמוע. אני צריך שתעבור על תביעה. תביעת אובדן כושר עבודה. של זונה."

"סליחה? לא ידעתי שאנחנו מבטחים זונות."

"נערת רשת. זה כמו זונה, לא?"

"נערת רשת?"

"בחורה שיש לה בבית מצלמת אינטרנט. סוטים מתחברים ומשלמים כסף בשביל לראות. נערת רשת."

"אה, זה."

"ראית פעם אתרים כאלה?"

"אני? מה פתאום," מיהר מדי גורי להכחיש.

" הבחורה טוענת שהיא משותקת. היא מבוטחת על סכום רציני, 10,000 ₪ פיצוי חודשי."

"אני לא מבין. מי אישר פוליסה כזו? החתם נרדם בעמידה?"

"שאלה טובה. זו פוליסה מדצמבר שעבר. סוף השנה, שיא הלחץ . העצמאים רצים לרכוש פוליסות בשביל הטבות המס. אז עברה דרך החתם פוליסה מפוקפקת. לא בפעם ראשונה ולא האחרונה."

"הייתה בדיקת רופא?"

"לא. בחורה צעירה. בת עשרים וחמש. הצהרת בריאות מושלמת."

"מה היא הצהירה בסעיף העיסוק?"

"עובדת משק בית. מה שלא רחוק מהאמת."

"אבל פיצוי של עשרת אלפים לחודש?"

הירש משך בכתפיו. פשלה של החתם.

"מה אתה רוצה ממני?"

"תיקח את התיק מהמזכירה שלי. יש בו הכול, מההצעה ועד הבדיקות הרפואיות. הן ללא דופי. רופא תעסוקתי ונוירולוג שאנחנו עובדים איתם הרבה. שניהם מאשרים שיתוק, ואובדן כושר השתכרות מלא. אני לא רואה סיבה לדחות את התביעה, אבל הנהלים מחייבים לשים חוקר בתביעה בסכום כזה. אני צריך רק את החתימה שלך שזו תביעה סבירה. דרך אגב, מה שלום גרושתך?"

"מזיינת לי את המוח מהבוקר."

"אל תשלם לה גרוש. תעשה משהו לגבי הריח שיוצא לך מהפה. ומישהו חרבן לך על המעיל."

החיים, חשב גורי.

הירש נופף אותו החוצה.

 

גורי שנא את המזכירה של הירש. כשהילה, הבת שלו, התאבדה בגיל 19, קפצה מצוק בחוף, המזכירה הגיעה גם לשבעה. ואמרה לגורי שלדעתה הוא יכול היה להקדיש יותר זמן לילדה, למלא בהצלחה רבה יותר את דמות האב. ייתכן שהיא צדקה, אלא שיש דעות שאסור לבטא. שתזדיין.

היא נתנה לו את התיק:  אוגדן קרטון עבה. התיקים בחברת הביטוח עברו מזמן למערכת סריקה אופטית, מלבד תיקי התביעות. קל יותר לאבד מסמך חשוב, לעכב תביעה מוצדקת, לטרטר לקוח קטן.

"הדיסקים מסודרים לפי הסדר, מדצמבר שעבר עד יוני."

"דיסקים?"

"היא הצטלמה לאינטרנט. כל החומר מתועד. חצי שנה מהחיים שלה. תהנה."

" אני אעיף מבט. תוכלי לעשות לי טובה? להתקשר אליי בשתיים ועשרה לנייד?"

 

גורי מתיישב בקיוביק שלו. פותח את המחשב. ארבעים מיילים. שיזדיינו. ממילא הכול ספאם והזין שלו מספיק ארוך, תודה ששאלתם. פותח ברוב עמל את תיק התביעה של נערת הרשת. מביט ארוכות בצילום שלה. באופן מוזר היא מזכירה מעט את הילה. האם זהו חוש הומור מעוות של הירש? או יותר הגיוני, סוג של רשעות, לשים אותו לטפל בתביעה של בחורה הדומה להילה?

 

מפשפש במסמכים, רושם לעצמו הערות. מרים טלפון פנימי למחלקת הגבייה.

ואז, הרגע ממנו חשש. הדיסקים.

גורי לוקח במקריות אחד ומכניס לכונן.

 

אישה צעירה, קוראת ספר. גורי מתרכז, מנסה ללכוד את שם הספר.

ברגעים הראשונים משתלט גורי על האלמנטים הטכניים - קצב הרענון מרתק אותו. ניתן לבחור בצילום רציף, באיכות גרועה. או בעדכון מדי עשר שניות, או מדי שתי דקות. הוא מעדיף את קצב הרענון האיטי ביותר. דגימת המציאות כל שתי דקות מרמזת שמשהו חסר, שמשהו קרה ברווח בין שתי תמונות עוקבות- אולי הבחורה הלכה לשירותים, או למטבח לשתות כוס מים.

היא נראית עייפה, עבר עליה יום קשה. גם בקצב של תמונה כל שתי דקות היא בקושי מתקדמת בקריאה.

 

 

גרושתו המתינה בארומה.

נשענת לאחור בפינה, כמו מקלען בשוחה. ידיה מחטטות  בארנק.

היא דומה לארנק שלה, הבין גורי. אם הארנק היה מורח ליפסטיק ומתחיל ללכת...

היא התכופפה לעברו, מניחה לשפתיו לרפרף על הלחי שלה.

"גורי, אתה נראה נורא. אולי תלך לדבר עם מישהו מקצועי?"

"כן, בטח."

"יום אחד אתה תתמוטט. אני דואגת לך."

"יום אחד השמש תתפוצץ. אני עוצר את נשימתי וממתין בהתרגשות."

"אתה הולך ונרקב, גורי."

הטלפון שלו מצלצל. המזכירה של הירש. הוא ממלמל משהו לפומית.

"עבודה. משהו דחוף. חייב לרוץ."

"גורי, מה עם הכסף?"

"תתקשרי לעורך-דין שלי."

 

היא נוטלת בידה את כף ידו הגדולה של אבא.

"מה נעשה היום?"

"מה שתרצי, חמודה."

דלת האוטובוס נפתחת. אתה חייב להפסיק לחלום בהקיץ, אומר גורי לעצמו.

 

זמן ההמתנה לעדכון טוען את התמונה בציפייה. מה היא עושה בזמן הזה? האם היא קיימת? כיצד חולף הזמן באינטרנט? כמו במציאות, באופן רציף, או אולי כמו בסרט, 24 פריימים לשנייה? או תלוי בקצב הרענון? מה יש לה עם חולצת הטריקו המגוחכת הזו, עם המיקי-מאוס? ילדה קטנה, בחיי.

 

טלפון להירש.

"אני צריך לדבר עם המפעיל של האתר."

"איזה אתר?"

"של הבחורה הזו, מהרשת. התביעה."

"למה?"

"כמה סיבות. הוא רשום כבעלים של הפוליסה. והוא גם משלם אותה. הוראת הקבע היא מהחשבון שלו."

"אז מה? היא המבוטחת, ולכן הנהנית מהכסף. דרך אגב, אנחנו מציעים פשרה במקרה הזה: 750,000 ₪ , בתשלום חד-פעמי."

גורי מחשב במהירות : שווה ערך לשש שנות תשלום. עסקה לא רעה, שאחרת הייתה חברת הביטוח צריכה לשלם במשך עשרות שנים. יש גם עניין עם מס-הכנסה, אלא שגורי לא בטוח בעניין.

"בסדר, הבנתי. אני עדיין מעוניין לדבר איתו. יש בהצעה את השם שלו, ומספר תיבת דואר, אבל לא מספר טלפון."

"אני אבדוק מה אני יכול לעשות. נדבר."

 

עם כמה גברים שכבה בתקופה הזו? גורי איתר שלושה מקרים. שלושה גברים שונים שמעולם לא חזרו לדירה. הסקס היה בכל המקרים איטי, מגושם, מגרה להפליא. גורי הרגיש צורך עז לאונן. כאן במשרד?

 

הנייד שלו מצלצל.

 

"גורי, הבחור ההוא ממצלמות הרשת? אתה פוגש אותו היום בשש. תרשום את הכתובת."

הירש מכתיב לו לאט, מוודא שגורי קלט.

 

גורי חוזר למחשב.

היא בחרה להציג את חייה באופן הזה, לספק חלון הצצה לגברים האפופים בחיוורונו של מסך שטוח. הם מציצים פנימה. מדוע בכתה לבדה בשבת בבוקר על הספה? היא נראית עייפה, כאילו השלימה עם משהו.

 

גורי בוחש בכפית באספרסו שלו. מר מדי, הוא חושב. קלרמן גורם לו לאבד סופית את התיאבון: מיוזע, לבוש בטרנינג ריבוק. הם נפגשו בבית-קפה קטן, באבן-גבירול.

קדימה, גורי, עודד את עצמו. העולם החליט להשתגע סופית היום.

"אני דואג לבנות שלי, זה למה שעשיתי להן את הביטוח הזה. אני גם שם להן משהו בצד כל חודש.

"אני שולט בקטע הטכנולוגי. הבחורה יוצרת איתי קשר, ושולחת תמונה בדוא"ל. אני מסביר לה מה מצפים ממנה. גבולות: מה היא צריכה לעשות. להתפשט, כמובן. להזדיין עם החבר שלה מול המצלמה. לשוחח עם הלקוחות, להחזיר להם דואלים. דברים כאלה.

"אני די מפורסם ברשת. אולי שמעת עלי? קילרמן. בצ´ט של תפוז? לא? לא חשוב. אני גר ברשת. זמין 24/7. אני מאתר בחורות עם ראש פתוח שמחפשות הכנסה צדדית קלה. אולי אחת הבנות ממליצה על חברה שלה. אני בא אליהן הביתה, ומתקין מצלמות רשת. ומחבר לרשת, ולאתר שלי. אנחנו האתר היחידי שמציע בחורות ישראליות לייב. מכל העולם יש לנו מינויים. אריזונה, אלסקה, ביירות. בחור מאלסקה חוזר לבקתה שלו בסוף היום אחרי שגמר לחטוב עצים, מתחבר לרשת ומאונן על בחורה ישראלית במצלמה. קידמה, אני אומר לך.

חמש עשרה דולר לחודש, למנוי פלטינה."

"כמה מנויים היו לבחורה שלנו?"

קלרמן התפתל. בסוף פלט ללא רצון: "שמונה מאות מנויים."

"וכמה שילמת לה? אלפיים שקל בחודש?"

"קצת יותר. כל חודש אני שולח לבחורות צ´ק. אמרתי לך, אני דואג להן. קילרמן, חפש אותי ברשת. אני די מוכר. אושיית רשת מה שנקרא."

"אני צריך לפגוש אותה."

"את מי?"

"את הבחורה שלנו."

קלרמן הזיע. זה בבירור לא היה בתוכניות שלו.

"או זה או שאני אמליץ לדחות את התביעה."

 

ייתכן שהמחשבות שלה חסרות חשיבות. ידיעה מצערת, מרצה שלועג לה, ציפורן שבורה. כשעוברות עוד שתי דקות היא אוספת את השיער שלה לקוקו.

 

הנערה התגוררה ברחוב שקט היוצא מדיזינגוף, לא רחוק מביתו שלו. כשנכנס לחדר המדרגות העיף מבט במראה. רגע של אמת עצובה.

"הדלת פתוחה," אמרה כשזמזם באינטרקום.

 

היא ישבה על הספה הוורודה. כיסא גלגלים, קביים.

ציפור בכלוב, הייתה המחשבה הראשונה של גורי.

כעת זיהה את הרפרודוקציה שעל הקיר, ואת הספר העבה. פרטים טריוויאליים אלה היו חשובים לו יותר מכל.

 

"זו לא זנות. אני לא נפגשת עם אף אחד, לא מערבבת נוזלים. לא עושה שום דבר שלא הייתי עושה בדרך כלל. יש בנות שבשביל הרייטינג, כשהן חוזרות הביתה, עושות מופע סטרפטיז עבור הצופים. לא אני. אני צופה בטלוויזיה, מנקה את הבית, אוכלת. ממשיכה לחיות כרגיל.  הדבר המשונה הוא, שעבור רוב הגברים ככל שאני עושה פחות, ככה זה יותר מטריף אותם. גברים דפוקים לחלוטין בכל מה שקשור בסקס. בחיים אני לא אבין את הראש שלהם. רק מגרדת את פני השטח של הטירוף. הגברים שמנויים על המצלמה שלי? אין לי קשר איתם בכלל. אפילו על דואר אלקטרוני אני לא עונה. סתם יושבת או מסתובבת או קוראת, או כותבת שירים. לך תבין.

כואב לי, כואב לי מאוד. לא מסוגלת להזיז את הפרקים שלי. זה ניווני, כלומר המצב ילך ויחמיר. איך זה התחיל? כאבי ראש.

 

היא גנבה לנו  את הרעם, התלוננו העננים.

היא העלימה את הקשת, אמרו השמיים.

חזור לבת שלך, לחשה הרוח.

זהו יום מושלם.

לעולם לא יהיה יום מושלם יותר.

 

מחר, חשב גורי, אם אחזור לדירה הזו, היא תיעלם. בלי להגיד שלום, בדיוק כמו הבת שלי, הילה.

 

"את משקרת. ראיתי את כל מה שקלטו המצלמות. יש לי את כל החומר מדצמבר שעבר. אני יודע שחצי מהזמן התמונות ממוחזרות, אותו סרט רץ מחדש."

האם בכתה באמת?

"אני יכול להציל אותך", אמר ברכות. "כמה הם הבטיחו לך עבור זה? עשרה אחוזים? אני מבין איך זה עובד: רצית לעזוב, אלא שאי-אפשר לעזוב. קלרמן מציע לך במקום עסקה: את תעמידי פני משותקת, והם ירמו את הביטוח."

"אתה לא יכול להציל אותי. אין לך מושג עם מי אתה מתעסק. הם רעים."

"הם נוכלים קטנים. קלרמן והירש. קלרמן שמביא את הבנות ומבטח אותן, והירש שמריץ את התביעה ומאשר אותה. ודואג למסמכים הרפואיים. את יודעת מה סכום התביעה? 750,000 ₪. נחשי מה? קצת פחות מהתקרה שהירש רשאי לאשר בעצמו. אני אחביא אותך. את המוטבת על הצ´ק של חברת הביטוח, תפדי אותו ואני אחביא אותך."

"קלרמן והירש הם כלום. מאחוריהם עומדים האנשים הרציניים. איש שקט אחד, מאוד מנומס, בא אליי והסביר לי בדיוק מה אני צריכה לעשות. ונחש מה? בדיוק אז המצלמות לא היו מחוברות."

"אני יכול להוציא אותך מזה. אני לא מפחד מאנשים שקטים ומנומסים."

"ומה יהיה החלק שלך?"

"אני לא רוצה כלום. את תקבלי את הכול."

וכאן, ידע, שהוא איבד אותה.

 

יותר טוב שמוק מתולעת.

 

גבוה מעל העולם, בזווית הראייה של המלאכים, הרוח מעריצה את להבות שיערה.

תסתכלי, הוא מצביע. הנה גן-עדן, והנה תקווה, והנה קץ העולם.

אבא, אתה מתכנן לעזוב אותי?

מותק, אני חושב שקצת הגזמתי הפעם. חציתי את כל הקווים.

אבל...אבל אתה עדיין חושב עליי?

כל הזמן, מתוקה. אני חולם עלייך ללא הפסקה.

סלחת לי, אבא?

לא, אבל יום יבוא ואני אסלח.

 

גורי עמד ועישן סיגריה אחרונה, סמוך לצוק שמעל חוף הים. הוא לא החשיב עצמו כטיפוס הנוטה לפילוסופיה- יש ימים טובים יותר, יש ימים רעים. עוברים את שני הסוגים. זו משמעות החיים. הילה לימדה אותו עובדה זו.

 

האם הייתה לה ברירה? ולנערה במצלמה?

גורי התעטף במעיל הגשם הכחול המפורסם שלו.
 
 
 
Kתחרות29
   
מפת העץ
חד גדיא. סיפור ארוך. לתחרות 62  
נערת רשת לתחרות 009  
 למסלול הארוך לתחרות 009   
 סיפור לא רע בכלל יהודית קנטור  
 טוב מאוד. זו גם התאמה מלאה לנושא, 2142  
 טוב מאד דוריאן גריי  
 סגנון הפתיחה תמוה בעיני, אבל >>> נויה  
 איזה כייף לזהות את הכותב/ת הרוזנת היחפה  
 סיפור הכתוב כמו תסריט. "שוטים" קצרים - גיבור-התרחשות שרית  
 משובח, אבל קצת הסוף חסר. מיכל  
 יופי של סיפור עירית בר  
שיחות מִזוׁלוׂת - סיפור למסלול הארוך לתחרות 035  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום