כל התחרויות צור קשר הפוך לדף הבית יוצרים ויצירות הנחיות שימוש הרשמה לפורום דף ראשי

תחרות 27




'ל וּ ל'
ה'לוּל' מיועד לתכנים שאינם יצירות, וייפתח פעם ביממה
בהודעה חדשה, על ידי אחד מחברי הפורום בהתאם לצורך.
לוּל זה ישמש את חברי הפורום כל אותה יממה.


"שווה ציטוט"
אם שורה מתוך יצירתך נבחרה ל'שווה ציטוט'
אנא שלח/י למייל שלי, שורה נבחרת מתוך יצירה של כותב אחר
לא יותר מ-10 מלים, ובצרוף לינק ליצירה

הנחיות לקעקוע היצירות - כאן

ל- YouTube - כאן


" תני לי ואלטף צלך מונח על מדרגת ביתך "
חגי
(בחרה - תיה)

בסימן כתיבה

תאריך 05/02/2007 09:15:40
מאת לתחרות 005
נושא דף חלק - למסלול הסיפורים הארוכים

דף חלק

 

 

כפות ידיה היו קרות ולחות כאשר אחזה בצרור המפתחות, מנסה להחזיק את המטריה והתיק בזמן שפתחה את בריח דלת היציאה מהבית והפעילה את האזעקה. היא אהבה את הריגוש הזה. השמחה לקראת מפגש. נעם. זה היה השם שחשף בשיחת הטלפון הבוקר, שיחה שזכרה שלח בגיוה חידודים נעימים. היא התעטפה במעיל הצמר הגדול, מעיל בצבע חום, שקנתה פעם באיזו מכירה ורק החורף החלה להשתמש בו. השביל אל השער היה מכוסה עלים ובוץ מן הסופה שנשבה בלילה. היה משהו בקולו של נעם שמשך אותה. קול צעיר. עם זאת סדוק ולא צלול. כשהעירה משהו על כך ענה שכבר אמרו לו שהקול שלו משתנה. היא לא חשבה שזאת הבעיה. משהו בקולו משך אותה. אותו סדק של חוסר בהירות. 

 

היא הפשילה את שולי המעיל ונכנסה למכונית. הרחוב היה ריק בשעה זו של הלילה. הם נדברו להפגש בבר שבקרה בו בעבר רק פעם אחת, עם אורית. היא זוכרת שישבה בגבה אל הקיר ספון העץ, זה היה אחד מהברים הפופולריים בעיר, בר שעוצב כדי להזמין אליו אנשי ספר וקירתיו היו מכוסים מדפי ספרים. חברתה אורית נסתה למצוא להם מקום על הבר בזמן שהיא ישבה בפינתה והתבוננה באנשים. ואז הרגישה את זה. בפעם הראשונה. מישהו מתבונן בה. היא הפנתה את מבטה סביב אך עד כמה שיכלה לראות, איש מהיושבים אל השולחנות הקטנים המפוזרים בחלל הדחוס של המקום ואיש מהעומדים במעברים סביב הבר, לא שם ליבו אליה. בכל זאת התחושה שמתבוננים בה היתה מוחשית. התחושה שמישהו מציץ בה חזרה גם למחרת. כאשר רחצה כלים וחשבה על נעם, שהתחיל להתכתב אתה במייל אחרי שהגיבה לאחד המתכונים שפרסם בפורום הבישול שהשתתפה בו. למרות שידעה שהיא לגמרי לבדה בבית, סרקה את המטבח סריקה יסודית ואף הציצה החוצה מבעד לזגוגיתו הרטובה מגשם של החלון, על מנת לודא שאיש איננו מסתתר בין השיחים. הגינה היתה ספוגת מים מכמה ימים של גשם בלתי פוסק. מאוחר יותר חזרה לשגרת יומה ושכחה לגמרי את המאורע המטריד. אך כאשר פתחה את המייל מנעם ושקלה ברצינות להענות להזמנתו להפגש,  חזרה התחושה בבהירות ובחדות שאי אפשר היה להתעלם מהן. מישהו מתבונן בה. או שאולי היא מאבדת את שפיותה.

 

לא היה בחייה שום דבר שיצדיק יציאה מן הדעת. היא הצליחה בעבודתה וחיתה בהרמוניה עם משפחתה. חולשתה היחידה היתה התחביב שפיתחה בשנתיים האחרונות – הכתיבה בפורום בישול ואפיה באינטרנט. בהתחלה רק קראה מתכונים שפרסמו אחרים ואפילו נסתה להכין ארוחות לפיהם בביתה. אך מכיוון שלא היתה בשלנית גדולה, מהר מאד זנחה את הצד המעשי של ההשתתפות בפורום לטובת ההתכתבות עם המשתתפים האחרים, שהיתה בעצם החלפת חויות שהקשר שלהן לבישול הלך ונתרופף. היא נשאבה אל היחסים עם הדמויות חסרות הפנים והגוף שבפורום, והנה, לראשונה, אחד מהשמות חסרי הצורה מאותת אליה. רוצה להפגש עמה. נעם. אשר כתיבתו ריגשה אותה בחושניות שלה. נעם, אשר בתמונה ששלח לה נראה כה שונה מהקול הנערי הסדוק שדיבר אליה בטלפון.

 

הוא ישב על הבר כשנכנסה. מיד זיהתה אותו, למרות שלא היה דומה כלל לתמונה. היה רזה יותר ושערו לא מסודר. כוסית של וויסקי היתה מונחת לידו והוא עישן סיגריה. מגע ידו בידה שלח זרם של חשמל לאורך גבה ובין יריכיה. היה לה ברור לגמרי שהיא רוצה אותו. ברכיהם נגעו ונצמדו כאשר התישבה על הכסא הפנוי. הברמן זכר אותה מהפעם הקודמת שהיתה כאן. היא ואורית בילו במקום לילה עליז והיה הרבה רעש סביב שולחנן. גברים באו והלכו והן רק היו צריכות לבחור. אותו לילה הלכה עם בחור שהתישב על ידן לקראת שיאו של הערב. נראה יותר מבוגר מהאחרים שהסתובבו סביבן. ראשו היה קרח והיו לו בגדים יקרים. סיפר שהוא עובד בטלויזיה. הם עלו לדירתו, באחד ממגדלי המגורים היקרים בעיר. הדירה היתה מרוהטת כמו תפאורה של סרט פרסומת. כאשר נסתה לפתוח את דלת אחד מארונות המטבח הסתבר לה שדלתות הארונות הן רק תפאורה ואין מאחוריהן דבר. כאשר התפשטו ושכבו במיטה הגדולה המכוסה כיסוי קטיפה, שעמדה במרכזה של דירת החדר, נהג בה במיומנות של מקצוען. כמו רקדן הניע אותה והפעיל אותה, מענג אותה בכל הדרכים האפשריות. כאשר חזרה לביתה במכונית אותו לילה גופה היה מסופק ורוויי כמו שדה שנחרש ונזרע. היא לא פגשה אותו מאז, אך זכרה את המקום לטובה.

 

הברמן הגיש לה את כוס המשקה שלה. ידו של נעם ליטפה את רגלה. היא רכנה אליו והריחה את צוארו. ריחו היה חם ומשום מה הזכיר לה ריצות פרועות במסדרונות בית-הספר. הוא הסיט את פניו אל פניה, זיפיו שרטו את לחיה. פיו היה חם ורך. היא רצתה אותו בתוכה.

הוא גר במרכז העיר, בדירה ישנה שחלליה גדולים וריקים ורק חדר אחד בה שידר סימני חיים. אל קיר אחד של החדר היה צמוד לוח עץ ארוך עליו היה מונח המחשב. מיטה גדולה וסתורה עמדה במרכזו, מראשותיה צמודים אל הקיר הנגדי. הם התגלגלו על המיטה, אברו של נעם חדר אליה באיבחה אחת והיא נאנקה מעונג בעודו חודר שוב ושוב, הלמות הדם בגופה מביאה אותה אל שיאה בעוצמה מטלטלת. ואז ראתה אותו בברור. את היצור שהציץ עליה. ראש קרח, עינים מימיות, גוף קטן ומנוון. הוא לא היה בחדר. הוא לא התחבא מעבר לזגוגית החלון. הוא היה בראשה. בתוך מוחה. היא עצמה את עיניה בחוזקה, אך הדמות עדיין היתה שם, נועצת בה את עיניה המוזרות, חסרות האישונים. נעם התפרק בעוצמה בתוכה אך היא לא יכלה להמשיך. היא התגלגלה והתרחקה מגופו הרפוי והתכרבלה בגבה אליו. נעם החל מלטף את גבה, מחכך את אברו שחזר והתקשה בין פלחי עכוזה. ברגע שדגדוג נעים החל להתפשט בבטנה, הופיעה שוב דמותו של היצור המוזר המתבונן בה. היא דחפה את נעם מעליה, והחלה להתלבש בטוענה שלמחרת יש לה יום עמוס בעבודה.   

 

בעודה נוהגת בלשה אחרי הדמות במוחה. היה לה ברור שהוא שם. פשוט לא הצליחה להבחין בו. אולי בגלל שהיתה מרוכזת בנהיגה. הכביש השחור היה רטוב ופנסי התאורה סימנו עליו פסים בהירים, מבהיקים. אורותיה האדומים של המכונית מולה הבהבו, מסמנים עצירה. היא האטה ונשארה במרחק בטוח. לרגע שוב נדמה היה לה שראתה את דמותו של היצור. היא הזדקפה וחשקה את שיניה. כשתגיע הביתה תטפל בו. במציץ המטורף הזה שהחליט להציק לה. שוב עלתה במוחה המחשבה שאולי זו היא שמטורפת, אך היא דחתה אותה מיד. היא הכירה את עצמה טוב וידעה שאין קמצוץ של טירוף בגופה, מכפות רגליה הניצבות ישר על הקרקע, ועד עיניה הבהירות. זה הוא, היצור הזה, היושב במוחה, זה הוא שמטורף. למה לו להציץ על חייה? מה הוא מקבל מכך? כשהגיעה הביתה נכנסה מיד לחדר השינה, הגיפה את התריסים, סגרה את האור, התישבה על המיטה ועצמה עיניה. היא תסרוק את מוחה עד שתגלה את היצור הדוחה ותתעמת איתו. אין טעם שתפנה לעזרה. איש לא יבין זאת. יאשפזו אותה. לאט לאט נרגעו עפעפיה ועיניה התרגלו לאפלולית העמוקה שהשתקפה על צידן הפנימי. האפלולית החמה, המנחמת שבתוך ראשה, אשר אהבה להתכנס אליה עוד בימים הרחוקים של ילדותה, כאשר נהגה לשבת שעות על הספה בסלון האפלולי של בית סביה ולחלום בהקיץ על מסעות והרפתקאות. איפה הוא אורב לה, אותו מציץ חמקמק. היא סרקה את התמונות מהתקופה האחרונה בעבודה. לא היה שם שום דבר יוצא דופן. אחר כך חשבה על הוריה ועל משפחתה, מציירת בעיני רוחה את זכרון הפגישות והשיחות, ללא כל הצלחה. רק כאשר חשבה על נעם, על מגע ידו על פנים יריכה לפני שחדר אליה לראשונה, הופיע היצור שוב. היא שמרה את התמונה בראשה, כאשר שמה לב שידה התחובה עמוק במפשעתה מתחילה לנוע. ככל שהגבירה את מהירות תנועת ידה הלכה דמותו של הזר היושב במוחה והתחדדה. היא הביאה את עצמה לשיא מנסה לא להסיט את עיניה מהדמות החיורת, שקופת העור, שעיניה הכהות הנעוצות בה שואבות ממנה את ריטוטי העונג, משאירות אותה מרוקנת ורפויה. בעודה קורסת על המיטה הבחינה בבוהק לבן המקיף את היצור המוזר במוחה. בבת אחת עלתה בה ההבנה. היצור המסתורי ניזון ומתעצם ממנה. מתשוקותיה. מייצרה.

 

בימים הבאים למדה לאתר את היצור בכל פעם שחושיה התעוררו למראה גבר מושך, בכל פעם שפלרטטה עם אחד מהעובדים אתה במשרד. הדבר הפך בלתי נסבל. חוששת לעורר את היצור, לא ענתה על מכתביו של נעם שהפכו תכופים ונואשים. גם אל הפורום מיעטה להכנס, אך היצור לא הניח לה. עכשיו ראתה אותו כל הזמן. בעודה ממתינה בתור אצל רופא השיניים הופיעה דמותו שזורה בדוגמת הוילון הפרחונית. בארוחת הערב עם קולגה מהעבודה הופיע על תלולית מחית תפוחי האדמה שהצטננה בצלחתה. הדמות ארבה לה בכל פינה. ביום השביעי החליטה לשנות גישה – אם איננה יכולה לסלק את האורח הבלתי רצוי על ידי המנעות, היא תנסה לתת לו את מבוקשו. אולי כך תיפטר ממנו. היא יצרה קשר עם נעם והזמינה אותו להפגש אתה בבית מלון. הסקס היה נהדר. למרות שהיתה מודעת לנכחותו המתמדת של היצור, הפקירה את גופה ואת דמיונה למגעו של נעם, אשר נסחף גם הוא להתעלסות נואשת, חסרת נשימה. לאחר שהגיעו לפורקן שכבו שניהם עירומים זה לצד זה במיטה הגדולה. מבעד לחלון אפשר היה לראות את ענני הסופה מתקדרים מעל הים. לפתע שמה לב שהפולש, אשר היה נוכח בכל זמן ההתעלסות, נעלם. אולי הוא שבע ופרש למנוחה, חשבה. היא פנתה אל נעם. מצחו היה מכווץ ועיניו טרודות. היא לא היתה צריכה לחקור אותו יותר מדי בשאלות כדי לגלות שגם במוחו התמקם יצור לא שונה בתיאורו מהיצור שנטפל למוחה, רק שבעוד צבע הקרינה שעלתה מהיצור ששכן במוחה היה לבן שנהבי, צבע קרינתו של היצור שפלש למוחו של נעם היה סגלגל.

 

אותו לילה נשארו יחד, עושים כמיטב יכולתם להתעלם מנכחות הפולשים. הידיעה שעוד מישהו שותף לחויה המוזרה עודדה אותם והם חשבו איך לאחד כוחות במלחמה נגדם. נעם הציע שיעזבו את העיר. חשב שאם יצאו יחד למדבר יהיה להם סיכוי גדול יותר להדביר את היצורים. היא לא התנגדה להחלפת האוירה אך משום מה היתה בה ודאות שהדבר יהיה ללא תועלת. היצורים ימשיכו להיטפל אליהם גם שם. לתחושתה, נדרשה פעולה חריפה הרבה יותר על מנת לסלק אותם אחת ולתמיד. הם יסגרו בחדר במלון, הציעה. לא יאכלו, לא ישתו ולא יקיימו יחסי מין עד שהיצורים יסתלקו ממוחם אחד ולתמיד. נעם הסס. הוא חשק בגופה והיה רעב לאחר לילה של התעלסות.  היא מרחה את שאריות השוקלוד שהוציאה מהמיני בר על פטמותיה ונתנה לו ללקק אותה עד שאברו חזר והזדקר. היין האדום ששפכה על בטנה ניקוה בטבורה והחל לזלוג ולטפטף לכיוון ערוותה. לשונו המחוספסת של נעם לכחה את טיפות הארגמן עד תום, מציתה בה מחדש את התשוקה. הדמות בראשה החלה לפעום, מקרינה סביבה זהר לבן זהוב שהלך וגדל. נעם גהר מעליה, מחדיר לתוכה את אברו בעוצמה. ואז, בבת אחת, התחלפה הדמות שבראשה לדמות הכהה יותר, המקרינה אור סגול, אותה תאר נעם. כנראה שהדמות בראשה קפצה לביקור במוחו של נעם ופנתה את מקומה לדמות שחיתה במוחו. לפתע היה הפתרון ברור. היא תחסל את נעם, כך תחסל את הדמות שנטפלה אליה, בתקוה שהדמות המקרינה אור סגול תחוסל גם היא, מכיוון שלא יהיה לה לאן לחזור. נעם דהר מעליה בקצב הולך וגובר. היא אחזה בכתפיו ודחפה אותו מעליה, השכיבה אותו על גבו והתישבה עליו, מחדירה את אברו הלוהט אל הפתח הלח שבין רגליה. פניו של נעם התעוותו בתשוקה. בידה השמאלית צבטה בכח את פטמתו ובימנית חפנה את הכרית הגדולה המכוסה ציפה לבנה. היא המתינה עד שההבעה על פניו של נעם הפכה כמעט רוחנית ובעודה ממשיכה להניע את גופה מעלה ומטה, כסתה את פניו של נעם בכרית. נעם נאבק אך זרועותיה החזקות הצמידו את כתפיו למזרון ולחצו חזק את הכרית אל פניו. בכל כוחה לפתה את גופו ביריכיה והמתינה. קולות חרחור והשתנקות עלו מתחת לכרית הצחורה. בהדרגה חדל גופו להאבק בה והעויתות נחלשו והפכו לפרפורים שהלכו והתרווחו ביניהם עד שחדלו כליל.  כאשר היתה בטוחה שלא נותרה בו עוד רוח חיים, שחררה את כתפיו, שלפה את אברו מבין רגליה והתגלגלה מעליו. גופו היפה של נעם היה מוטל חסר חיים לצד גופה המיוזע.

 

תכניתה הצליחה. תחושה נפלאה של חופש הציפה אותה. היא סרקה את מוחה בקפדנות אך בתוך תוכה היתה בטוחה שהצליחה להפטר מהיצור. הוא נכחד עם מותו של נעם. גם את היצור הסגול שבקר במוחה לשבריר של שניה לא מצאה עוד. היא נפטרה משניהם. היה לה צר על נעם, אשר שילם בחייו את מחיר שחרורה. היא כסתה את גופו היפה בסדין ונשקה על שפתיו הכחולות.

 

האויר הקר צינן את לחייה כאשר חצתה את הכביש לכיוון מכוניתה. השמיים, שהיו מכוסים בעננים בימים האחרונים, התבהרו לפתע, ורקיע כהה משובץ כוכבים נפשר מעליה. ירח חרמשי זהר באור צהוב, מוקף הילה לבנה. רוח חזקה נשבה מהים והיא נכנסה למכוניתה מגיפה מאחריה את הדלת במהירות. הכביש היה ריק כל הדרך הביתה. היא לחצה על דוושת הגז והגבירה מהירות. צלילי התשיעית של בטהובן רטטו בחלל המכונית והעלו ריגושים בגופה. הגשם חזר לרדת, הטיפות הגדולות ניטחות בכבדות על השמשה, מפונות בפס הגומי הצר של המגב ומצטברות מיד שוב. אורו האדום של הרמזור נשבר לאלפי רסיסים על הזגוגית כאשר הבחינה בדמות כהה אוחזת במטריה חוצה את הכביש במעבר החציה. התרגשות גדולה אחזה בגופה, מטפסת משיפולי בטנה אל הסרעפת, לופתת את בית החזה. ליבה הלם בפראות. היא הדביקה את הדוושה עד לקרקעית ואחזה את ההגה בשתי ידיה. המכונית זנקה קדימה וחצתה את הצומת במהירות של טיל שלוח. במראה הקדמית יכלה לראות על הכביש מאחוריה דמות כהה שוכבת בשלולית. מטרייה בודדה מסתחררת ואז מתייצבת לתמונה קפואה. הדמות הסגולה במוחה חזרה, עיניה האדומות ננעצו בנשמתה בבוהק זר. לרגע רטטה ההילה הסגולה, מתחזקת ונחלשת, עד שהתיצבה בתודעתה. בקרוב תצטרך שוב להאכיל אותה, ידעה.

 
 

Kתחרות29                 

 

   

 

   
מפת העץ
שיחות מִזוׁלוׂת - סיפור למסלול הארוך לתחרות 035  
דף חלק - למסלול הסיפורים הארוכים לתחרות 005  
 לא אהבתי. יש כושר כתיבה, אבל ערפל  
 יש כאן דברים מוזרים ג'יים  
 למרות הכתיבה הטובה, מרוב תיאורי סקס השתעממתי. 2142   
 מפוטפט ולא מעניין :( נויה   
 רעיון טוב. מתגלץ´ פה ושם לשטויות. הרוזנת היחפה   
 מפגשים מן הסוג השלישי שרית  
 רעיון מדליק, אבל באיזה שהוא שלב איבדתי את העלילה מיכל  
טיפול שורש מסלול הסיפור הקצר לתחרות 042  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום