רדיו יוּבל   רשימת דיוור תנאי שימוש (קולמוסנט ©) הרשמה עזרה מקלדת יוּבל

תאריך 20/11/2006 09:21:52
מאת שמעון מנדס
נושא מנהיגות בשלה מול מנהיגות רופסת

 
מנהיגות בשלה מול מנהיגות רופסת  
שמעון מנדס
 

נחישות של מנהיגות היא ערך עליון בכל חברה. כאשר לעומד בראש המחנה יש חזון עם יעדי ביניים להוביל את צאן מרעיתו, הסיכוי להגיע אל "התאנה והגפן" הוא גדול יותר. איך אמר בן-גוריון בראשית ימיה של המדינה: "אינני יודע מה העם רוצה, אני יודע מה העם צריך". מנהיגות כזאת היא נכס אדיר לכל חברה באשר היא. ההחלטה של המנהיג היתה חדה וישרה, אבל הדרך להגיע אל היעד היתה קשה ומפותלת. אבל איש לא נואש ממנה.

באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת ישראל הקימה כור גרעיני בדימונה. המניע להקמת הכור היה לאפשר לישראל הקטנה להתמודד על קיומה מול עולם ערבי עויין. נשיא מצרים דאז חשש מאד מהקמתו של "מפעל הטקסטיל" בעיירה הדרומית. כמוהו גם נשיא ארה"ב באותם ימים, דווייט ד. אייזנהאור. בן-גוריון עמד זקוף מול נשיא המעצמה הגדולה, ואמר כי הוא יעשה הכל למען שרידותה של המדינה. אייזנהאור העניש את ישראל באמברגו של נשק חיוני, וישראל נשענה בימים ההם על צרפת.

נשיא מצרים שחשש מאד מהתפתחותו של הכור בדימונה, החליט לעשות מעשה בטרם יבשיל הכור ויהיה כשיר לפעולה. צעד ראשון, הוא הורה למזכיר האו"ם לפנות את כל חייליו מסיני, ותפש את מיצרי טיראן. צעד שני הוא הורה לשלוש (אם אינני טועה) חטיבות שריון להכנס מזרחה לחצי האי סיני. שני צעדים אלה היו בנגוד גמור להסכם שלפיו פונה צה"ל מחצי האי סיני ב-1957.

ראש הממשלה דאז, היה לוי אשכול, אדם מאד חכם ומאד פרקטי, בקש לגייס את המלואים, כדי להתמודד מול האיום של הצבא המצרי הצוהל. אבל הערכת המודיעין דאז היתה, כי אין לראות בהכנסת חטיבות השריון כוונה התקפית מצד מצרים כלפינו. ההסבר העקרי למסקנה זו היה, כי אילו היו לנאצר כוונות התקפיות כלפינו, הוא לא היה מכניס את השריון לסיני בצהרי היום לעין מצלמות הטלוויזיה מכל העולם. "נאצר עושה לנו שרירים, וזו סתם הצגה".

אבל לוי אשכול המעשי פקד חד-משמעית: לגייס. והסביר בלשונו העסיסית "קינדלך, תגייסו את המלואים. אם זו תהיה הצגה, אז החבר´ה יראו הצגה, ולאחר מכן ישובו הביתה. אבל אם זו לא תהיה הצגה, יהיה מי שיעמוד בפרץ". והשאר ידוע.

החלטתו של אשכול לא היתה קפריזית. היא נשענה על בניית כח במשך שנים. על אף נחישותו הרבה והידיעה המוחלטת שיש לו על מי לסמוך, לוי אשכול הלך צעד צעד, עקב בצד אגודל, מן הקל אל הכבד. הוא פנה לשבע המעצמות הימיות שנתנו את ערבותן לחופש השיט במפרץ אילת, ובקש מהן לפרוע את השטר עליו הן חתמו. זה היה בצד המדיני. בצד הצבאי הוא ידע היטב איזה צבא יש לו.

כמה חדשים לפני כן, חיל האוויר שלנו ערך תמרון לעיני הנספחים הצבאיים המשרתים בארץ. באותם ימים היה ידוע, מתוך נסיון של חילות האוויר של צרפת וארה"ב, כי סבב של מטוס קרב החוזר מתקיפה לוקח בין שעה לשעה וחצי. כלומר, מרגע שהמטוס חוזר ועד שהוא מוכן ליציאה לתקיפה נוספת: מתודלק, מתוחזק וחמוש, 60 עד 90 דקות. כאשר עזר וייצמן, שהיה  סגן הרמטכ"ל, אמר כי אצלנו הסבב אורך שבע דקות – הנספחים צחקו. ואכן כך זה היה. כל הנספחים הצבאיים נראו נרעשים מאופן הבצוע של הטכנאים שלנו.

גם הימ"חים היו מאורגנים היטב על ציודם ונשקם. הלוגיסטיקה של מזון דלק ותחמושת היתה מאורגנת להפליא. הדברים נבדקו היטב במשך חודש של ההמתנה המעצבנת. וכאשר שר הבטחון, משה דיין, נשאל במסיבת העתונאים שקדמה למלחמת ששת הימים: "האם אינך חושש מפצצות גז החרדל שהמצרים כבר הפעילו בתימן ?" השיב באופן קצר ולקוני:  "They can only try. תשובתו היתה לה על מה לסמוך.

אבל לצערנו חלינו במחלה שלוקה בה כל צבא מנצח. התהלכנו מנופחי חזה. על אף כל האזהרות שידידים טובים הזהירונו. ומאז ועד היום אנו נמצאים בדרדור מתמיד. להוציא את הפצצת הכור האטומי בעירק. אבל כל עם ישראל יודע "שיש לנו צבא, ויש לנו חיל האוויר". ואין כל דמיון בין השניים, לא בחשיבה ולא במעשה. רק ראש הממשלה, אהוד אולמרט ושר בטחונו, מסתבר שלא היו בסוד הענין.

במשבר הלבנוני העכשווי, מנהיג בעל שעור קומה, היה נותן אולטימטום לממשלת לבנון להחזיר את החיילים. בינתיים מורה לצבא לבדוק את הערכותו ומוכנותו למלחמה. יושב עם המטכ"ל ובודק את האפשרויות המלחמתיות. איזה אופציה עדיפה, קצרה או כללית, מכה אווירית בלבד, או משולבת עם כוחות יבשה. הכל בהתאם ליעדים שהממשלה מחליטה עליהם. אם יש צורך מגייסים יחידות ומכשירים אותן לקראת הבאות. במקביל יושבים הרמטכ"ל וראשי חילותיו לבדוק תכניות מבצעיות, ואיזה שילוב בין-חילי הוא הטוב ביותר ליציאה למלחמה. ובינתים יש גם זמן להוריד ליחידות הלוחמות מפות קוד מעודכנות, תצלומי מודיעין חדשניים. מנסיון אני יודע שהאמצעים האלה גנוזים בכספות, ומוצאים לפזור רק בשעת חרום. ואז ברגע המתאים ביותר  -  יוצאים למערכה.

השוואה בין שני המנהיגים אולי תסביר יותר מכל את מה שעובר עלינו בימים אלה. כאשר בקשו מלוי אשכול לקבל על עצמו את השליחות בתפקיד ראש הממשלה – הוא סרב. עם כל נסיונו בנהול ענייני מדינה, הוא חשב שהשליחות גדולה עליו. לוי אשכול, בדרכו אל המנהיגות הקים מועצות פועלים, הניח צנורות מים (מקורות), הניח את המוביל הארצי מהכנרת לנגב, ניהל את הכלכלה של המדינה בכשרון רב, כשרק האינטרס החיוני של עם ישראל עומד מול עיניו. עם כל הנסיון האדיר הזה בנהול ענייני מדינה, הוא חשש לקבל על עצמו את תפקיד ראש הממשלה. החשש שלו לא היה אישי, הוא נבע מכובד האחריות שהוא צריך לקחת על עצמו, כדי להכנס לנעליו הגדולות של בן-גוריון האגדי.

ואילו אהוד אולמרט העני ממעש, הודיע לאריאל שרון, שהוא אינו מוכן להשאר בחיים הפוליטיים בתמורה לתיק מיניסטריאלי חסר ערך. אם לא יוצע לו תפקיד נכבד בממשלה, הוא יפרוש מהחיים הפוליטיים לעסקים. כאשר דרש לעצמו את המינוי של ממלא-מקום ראש הממשלה, הוא צריך היה לקחת בחשבון שהוא עשוי להדרש למלא את מקומו של ראש הממשלה. ואין זה דבר פשוט כל כך. הוא לרגע לא שאל את עצמו אם הוא מוכן לכך.

האירוניה שבהיסטוריה שהיא לעתים חוזרת על עצמה, ורצה הגורל שאהוד אולמרט נאלץ להכנס לנעליו הענקיות של מנהיג ענק רב-פעלים. אלא שבנגוד ללוי אשכול הוא צעד בבטחה אל התפקיד. לא היו לו כל פרפורי בטן ביחס לגודל האחריות. ובהגיע שעת המבחן הוא התנהג כמו טנק שהוצא מן הימ"ח ללא אמצעי הלחימה שלו. ראש ממשלתנו הנוכחי, הסתמך על נסיונו הרב בעסקים ובמסחר שבהם עסק כל ימיו. הפוליטיקה היתה עבורו עסקנות בלבד. ולפתע, בשל מקסם שוא, הוא מוצא את עצמו על כס המנהיגות. לכן ככה אנו נראים.


   
מפת העץ
דגל המהפכה מזדקר מעלינו שמואל ירושלמי  
מנהיגות בשלה מול מנהיגות רופסת שמעון מנדס  
 הוא חשב שאם ביבי יכול להיות ראש ממשלה עמיש  
 כל אחד יכול... naomi8  
 הטרגדיה שלנו שגם עסקים אנו עושים בצורה עקומה שמעון מנדס  
 "הגם אתה, בית יצחק????????!!!!!" naomi8  
 בטח כל אחד.... אבנר אברהם  
 הו מנדס, היו זמנים ואינם עוד...יש למה להתגעגע... רפי אשכנזי   
 בשולי הדברים אבנר אברהם  
 אבל מצרים מצטיידת בנשק בכמויות אדירות שמעון מנדס  
 אל תשכח שזה היה בהסכמת ישראל אבנר אברהם  
קריקטורה שבועית / כדור פוליטי ח"ש נותב מורעל tach  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום