רדיו יוּבל   רשימת דיוור תנאי שימוש (קולמוסנט ©) הרשמה עזרה מקלדת יוּבל

הנך מזוהה כ-    , להרשמה / התחברות לחץ כאן

תאריך: 13/10/2006 22:00:52
מאת:
 אלי אשד 
נושא: יפים הם הלילות בארץ כנען: אהרון אמיר והמגזין "קשת"

 
יפים הם הלילות בארץ כנען: אהרון אמיר והמגזין "קשת"
 

לרגל חג הסוכות  לזכרם של העולים ממצרים לארץ כנען להלן ראיון עם אהרון אמיר עורך המגזין הספרותי החשוב מכולם היום "קשת החדשה " ודובר מרכזי (ויחיד) של התנועה ה"כנענית" (ויותר נכון "העברית")  בישראל תנועה שהשפעתה הייתה תמיד גדולה יותר משנהוג לחשוב.

לאחרונה יצא גיליון מספר 17 בכתב העת הספרותי – תרבותי הבולט ביותר היום קשת החדשה: רבעון לספרות עיון וביקורת  היוצא לאור על ידי "העמותה העברית לתקשורת" בעריכתו של אהרון אמיר. כתב העת מתאפיין גם בסדירותו כשהוא יוצא כמו שעון ארבע פעמים בשנה מאז הופעתו. זו תופעה נדירה מאוד בין כתבי עת ספרותיים שרובם יוצאים במקומותינו פעם פעמים בשנה גם אם הם אמורים להיות ירחונים.

הגיליון הנוכחי כולל כרגיל מיגוון מוקפד מאוד של שירים וסיפורים, פרק מספר חדש של  עמוס עוז ומאמרים שהם תמיד החלק המעניין ביותר במגזין וכוללים בין השאר מאמר של אלי שי על המשורר הקומוניסט אלכסנדר פן. גיליונות קודמים של "קשת החדשה" כללו סידרת מאמרים מעניינת ומעמיקה מאוד על האידיאולוגיה הפנאטית המסוכנת של "האל קאעידה". בכך ממלא כתב העת את המנדט שניתן לו על ידי עורכו אהרון אמיר: לאפשר לקורא הישראלי המשכיל להכיר ולהבין טוב יותר את האזור שבו הוא חי; המזרח התיכון בהווה וגם בעבר הן הקרוב והן הרחוק. "קשת החדשה" הוא גם יוצא דופן באספקט נוסף: הוא גלגול חדש של כתב עת בשם "קשת", גם הוא בעריכתו של אהרון אמיר, שיצא לאור באופן סדיר בין השנים 1958-1977, בהן העמיד 72 גליונות. בסתיו 2002 החל להתפרסם בשנית תחת השם "קשת החדשה". מאחורי כתב עת זה עומדות 48 שנים של נסיון (בהפסקות) תחת שרביטו של עורך אחד - תופעה נדירה.

הכנעני 

אהרון אמיר עורך כתב העת "קשת החדשה" הוא ככל הנראה המתרגם הפורה ביותר בתולדות המדינה וגם אחד משני העורכים החשובים ביותר של כתבי עת ספרותיים ביחד עם גבריאל מוקד עורך כתב העת "עכשיו" ואולי החשוב ביותר בתחום הפרוזה. אמיר הוא אדם שכל חייו מונעים בידי אידיאה, "האידיאה העברית". הוא הנציג הבולט האחרון של מה שנקרא בידי יריבים ה"תנועה הכנענית" הגורסת שארץ ישראל היא ארצם של התושבים העברים והערביים כאחד בלבד, כי הם (או צריכים להיות) עם אחד ואין ליהדות היושבת בגולה כל חלק ונחלה בה. גם היום אמיר חולם על אימפריה או יותר נכון פדרציה עברית חילונית וחוזה עתיד מפואר לעם העברי היושב במדינת ישראל.
 
יותר מכל אמיר מזכיר לי את את סופר הילדים שרגא גפני
הידוע יותר בשמותיו הבדויים אבנר כרמלי ואון שריג וכיוצר סדרות ידועות כמו "דנידין" ו"הספורטאים הצעירים". יש דמיון עצום בין אהרון אמיר ושרגא גפני במראה החיצוני; שניהם אנשים משופמים ומן הסתם בצעירותם היה בינהם דמיון חיצוני רב. גם היום אם נפגשים באחד מהם בסמטה חשוכה בצפון תל אביב (שם גרים שניהם במרחק קצר האחד מהשני) בהחלט אפשר להתבלבל ולחשוב שזה השני. לשניהם יש רעיון מרכזי המנחה את חייהם, אידיאה שהם מסרבים לנטוש גם אם נראה שהם שניהם היחידים שמחזיקים בה. שניהם חולמים על העבר הרחוק עתיר הוד ורזים כמודל לעתיד שגיא. שניהם קוראים לעצמם "עברים" אבל אצל כל אחד יש הגדרה שונה מאוד מהאחר של עבריות, אולי בגלל שיש אצלם הבדל בסיסי ומשמעותי מאוד בתמונת העבר האידיאלי.

גפני הוא תומך גדול של חזון הנביאים וספריו מלאים בסיפורים על חיסולם של הכנענים החוטאים שסירבו לקבל חזון זה. אמיר לעומת זאת בעקבות מורו רטוש פונה לעבר הקדם תנ"כי הכנעני שגפני בז לו. חוץ מזה כל אחד מהם תרם תרומה עצומה להתפתחות הספרות הפופולארית בארץ, גפני כסופר וכמתרגם ואמיר כעורך וכמתרגם.   אלא שגפני נשאר תמיד בשולי השוליים של ספרות הילדים בזוי ומבוזה בידי הביקורת בפעמים הנדירות מאוד שזאת טרחה להתייחס אליו. אמיר לעומת זאת נמצא תמיד במרכז העולם הספרותי הישראלי (גם אם לא זאת הייתה הרגשתו שלו, הוא תמיד ראה את עצמו כנידח וכנרדף) כעורך כתב העת הספרותי החשוב ביותר לפרוזה בשפה העברית.

להלן שיחה עם אהרון אמיר (שהיא שילוב של כמה שיחות שהתקיימו עימו בזמנים שונים) על חייו, על הקריירה שלו ועל האידיאולוגיה שלו.
 
 א.א. : מר אמיר אתה יהודי יליד ליטא. איך הפכת לנושא דגל הכנענות "העברית הילידית"?

אמיר : אבי ששמו המקורי היה דב ליפץ היה בליטא במשך שנים מנהל הרשת החינוך העברית של "תרבות". עליתי לארץ ישראל בגיל עשר (אמיר נולד ב-1923). מליטא אינני זוכר דבר. ואת חינוכי קיבלתי בארץ. בבית אבי דיברו רק עברית, קראו רק עברית והוא היה עברי ארץ ישראלי. ביתי היה חממה של עבריות והורי היו קנאיים מאוד לשפה העברית ולתרבותה. לעומת זאת עד היום אינני מדבר יידיש.  אבי הקים וניהל בארץ גימנסיה פרטית וניסה לפתח ממנה רשת של חינוך תיכוני פרטי מרחובות ועד טבריה. אחר כך בשנים 1947-1951 הוא ניהל את הוצאת "עם עובד", ואחר כך בשנת 1955 הקים הוצאה משלו "עם הספר" שבמשך 10 או חמש עשרה שנה הייתה מן החשובות בארץ. אני סייעתי בהקמתה ובשנת 1957 אף נעשיתי מנהלה הספרותי.

א.א.: על פי מבטאך אפשר לחשוב שאתה בן עדות המזרח יוצא עיראק או מצרים. איש לא יעלה על דעתו שאתה יוצא ליטא.

אמיר: כשהתחלתי ללמוד ערבית בגימנסית הרצליה למדתי להגות את האותיות הגרוניות כפי שמרבית האשכנזים במוצאם אינם עושים. היו תקופות בחיי שחייתי בין ערבים ובאוניברסיטה לקחתי ערבית וספרות ערבית כמקצוע עיקרי. אמרתי לעצמי – רגע! מדוע בערבית אני מצליח להגות נכון ובעברית לא? מאחר שהגעתי להשקפה ה"עברית" היה ברור לי שיש מבטא עברי נכון וזה המבטא המזרחי. ואז התחלתי ליישם את העברית הנכונה והמדויקת במבטאי. התברר שהמבטא הערבי קל וטבעי לי ולא הייתי צריך להתאמץ בשל כך כלל.
 
א.א: ומה משך אותך לרעיונות "הכנעניים" המדברים על הקשר בין התרבות הישראלית המודרנית והתרבות העברית הקדומה של ימי התנ"ך וקודם להם?

אמיר: כנער הייתי ספוג תנ"ך. מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי אותו מאוד. את הקטעים הפיוטיים שבו ואת הקטעים ההיסטוריים. אבל במקביל בזכותו של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי התודעתי כבר אז למיתוסים הבבלי, האכדי, השומרי, כמו "עלילות גלגמש", שאותו תירגם טשרניחובסקי לעברית ונמשכתי מאוד גם אליהם. היה בהם משהו שדיבר אלי.  יכול להיות שבתחומי ההתעניינות שלי מאז היה גם משהו גנטי. זה עלה בדעתי כאשר גיליתי לפני כמה שנים בעיזבון של אבי המנוח כתב יד רוסי שלו, תרגום משנת 1919 לשיר "מות האל תמוז" של  שאול טשרניחובסקי  שאותו הקדיש לעלמה שחיזר אז אחריה בחצי האי קרים לחוף הים השחור, לימים אימי .
 
א.א.: איך היגעת אל התנועה הכנענית עצמה?

אמיר: אל הרצון שלי להגות נכונה את העברית והעניין בתנ"ך ובמיתוסים המזרחיים הקדומים הצטרפה אז גם האידיאולוגיה הכנענית מבית מדרשו של המשורר יונתן רטוש שאותו היכרתי אז. נעשיתי חבר בקבוצה המצומצמת שנקראה "הוועד לגיבוש הנוער העברי" שכללה אנשים כמו הסופר בנימין תמוז, לעתיד עורך מדור הספרות בעיתון "הארץ", הפסל יצחק דנציגר ואברהם רימון. אחר כך הצטרפו אנשים כמו עזרא זוהר, מתי פלד אליהו בית צורי (שמאוחר יותר רצח את לורד מוין ונתלה בידי הבריטים) ואחרים.
 
א.א.: כמו רבים מחברי הנוער העברי השתייכת לאצ"ל ואחר כך גם ללח"י. היה קשר בין האימפריה העברית שלכם לשתי הגדות לירדן שלהם?

אמיר: בימי המאורעות, הייתי אז בן 14 גויסתי כמו כל תלמיד הגימנסיה להגנה. אני זוכר שהרגשתי שם מאוד לא נוח. לא קיבלתי את המדיניות של ההבלגה ובעניין הזה היו לי ויכוחים מרים עם יצחק רבין שהיה אז בנוער העובד והיה מגיע לבית ספרנו לשליחויות שונות. ב-1938 עברתי לאצ"ל וב-1940 כשהיה הפילוג עם לח"י הלכתי איתם מתוך אידיאולוגיה שצריך להסתמך על איטליה במלחמה נגד הבריטים. בשלב מסוים פניתי עם חבר לקונסוליה האיטלקית בתל אביב וביקשתי לבדוק את האפשרות לצאת ללימודים באקדמיה הצבאית בבולוניה כדי לקבל הכשרה שתסייע לי במאבק בבריטים.
 
זה היה בטרם נכרתה הברית הצבאית של היטלר עם מוסוליני. אבל יש להודות שסימני הפאשיזם של מוסוליני לא הפריעו לי אז כל כך, ראיתי דמיון ברור בינם ובין הלאומיות המודגשת שלי ושל חברי. בהמשך הפכתי לאיש לח"י בירושלים. פעילות ממשית מבצעית לא הייתה לנו אז. היינו נפגשים קוראים את עיקרי "התחייה" (עקרונות הלח"י) ומפרקים ומרכיבים אקדח.

ב-1942 ביחד עם בנימין תמוז הצטרפתי ל"מעגל העברי". החלטנו שאנחנו "העברים" איננו משתייכים יותר לשום ארגון, אלא משתדלים לחדור לארגונים השונים ולהחדיר את תורתנו לתוכם, מתוך מגמה ללכד כוח שיהיה אחר כך גם אידיאולוגית וגם צבאית מוכשר לפעולה.  הניסיון הזה לא הצליח וב-1948 התגייסתי שוב להגנה ונלחמתי בירושלים. תוך כדי הקרבות קיבלתי פקודה מהמפקד שלי לגרש אנשי לח"י מבניין שתפסו בשכונת טלביה. סירבתי לבצע את הדבר וכתוצאה מכך ישבתי שלושה ימים במעצר. שוב חיפשתי את הקשר עם לח"י אך הם העדיפו שאמשיך לשרת בהגנה ואשמש להם כמודיע. הקשר הזה נשמר כל הזמן עד הקמת המדינה עד שלח"י הצטרף לצה"ל. ב-1948 יצאנו הקבוצה העברית בגלוי והתחלנו לפרסם את דעותינו .

א. א.: ומה היו בדיוק מטרותיכם?

אמיר: מטרתינו הייתה לבטא הוויה ישראלית חדשה שאין לה דבר עם ההוויה היהודית הגלותית והיא קשורה לארץ ולעברה. כוונתנו הייתה לנער את האדם העברי מכל דבר שאינו כנה. להתייחס אל הכלכלה רק ככלכלה לא מכשיר לגאולה סוציאליסטית כמו שראו אותה במפלגות השמאל ואל הספרות רק כספרות ולא ככלי של תעמולה פוליטית מפלגתית ויסדנו בטאון שקראנו לו "אלף". כתב העת הזה יצא בין השנים 1948 – 1953 והוא ביטא את התפיסות המיוחדות שלנו על הצורך בתרבות עברית "ילידית" שאין לה שום קשר ליהדות הגולה אבל קשורה קשר הדוק לתרבות הקדומה שהתקיימה בחבל ארץ זה.

א.א.: למה אל"ף?

אמיר: מהאות אל"ף הפותחת את האלף בית העברי שהוא מקור האלף בית בכל העולם. היה זה רק טבעי שנבחר באות מהשפה הקדומה הבראשיתית כעין התחלה חדשה שהיא גם סוגרת מעגל שהחל בימי קדם. אבל תבין, אנחנו לא פתחנו רק דף חדש כפי שעשו הציונים אנחנו פתחנו אלף בית חדש דהיינו רצינו ליצור תרבות חדשה. זה הבדל משמעותי מאוד.
כתב העת אל"ף בעריכת אמיר נאבק בנורמות של הספרות המקובלת אז של הריאליזם הסוציאליסטי ופירסם  צורות סיפוריות בלתי מקובלות וידועות אז כמו סיפורי ילדות כמו גם לשבירה מוחלטת של הצורות הספרותיות בנוסח ספרות האבסורד. אל"ף כלל יצירות של כמה סופרים לא ידועים באותו הזמן, חברי הקבוצה, כמו עמוס קינן, אהרון אשמן (שאחר כך היה עורך "הארץ שלנו") ושרגא גפני. סיפור של גפני מאל"ף "הקרב על מבצר ויליאמס" שתיאר קרב במלחמת העצמאות כסוג של משחק ילדים בין קאובואים ואינדיאנים התפרסם מאוד והוסרט שנים רבות לאחר פירסומו המקורי כסרט קצר בידי רנן שור.

שוב ישוב הבעל.

 
טלי
הבוכייה בכה בלילה
הבוכייה על בעל כי שודד
..אל מבכי עיניך תמנעי
..עד שוב בעל ממותו וחיה
עד שוב בעל ועורר אלתו
עד שוב בעל ברעם ובחזיז
(אהרן אמיר "טלי")
אך המאבק של כתב העת והקבוצה בממסד החזק מאוד וברעיונות הציוניים שבאותן שנים השפעתם רק התחזקה התגלה כדון קישוטי ממש.

הם הואשמו שהם תומכים בדת הכנענית האלילית פולחנית ובפולחני העשתורת ובכך למעשה חוסלו תדמיתית. על אנשי הקבוצה נפוצו אז כל מיני שמועות מוזרות. סיפרו שהם עובדים את אלילי כנען הקדומים וכי הם מכורים לאורגיות הנערכות לאור הירח המלא סביב מזבח על פסגת הר גריזים. באותה תקופה הואשמה פלוגה ו"ו של הפלמ"ח כ"נגועה" בכנעניות. אמרו על הפלוגה הזאת שהיא עורכת פולחני עשתורת ומחוללים סביבה בהכשרה בכפר גלעדי.

הסופר מתי מגד (אחיו של הסופר אהרון מגד) שנשלח  אז מטעם ההגנה לתהות על קנקנם הפיץ אז שמועות כי ראה במו עיניו אישה ידועה מאוד מתל אביב (נועה אשכול בתו של לוי אשכול ואשת מחול שאחר כך נעשתה מפורסמת, ויוצרת "כתב התנועה") רוקדת עירומה במהלכה של אורגיה כנענית פרועה במחשכי מרתף בצפון תל אביב. אשכול מכחישה כיום הכל בתוקף. בכל אופן, הפלמ´´ח הודאג מספיק משמועה זאת על מנת לנהל בעטיה חקירה רצינית בעניין, בעקבותיה סולקו כמה אנשים מהפלמ´´ח.

א.א.: מה כל האמת בשמועות המוזרות האלו?

אמיר: נכון שהשמות שנתנו לילדינו מסמלים אצלנו את הקשר למיתוסים העבריים הקדומים. אני קראתי לבני חירם (עם שם מלך צור מספר מלכים) רטוש קרא לבניו "חמן "(שמש) וסהרון (ירח). אך את כל הסיפורים האלה על הצד המעשי של העניין כביכול הכל הומצא. בשנות ה-40 כשמתי מגד נתקל בחלחול של הרעיונות שלנו בין החבר´ה. הוא שהמציא את המושג "כנעני". מתי מגד סיפר שהיה עד ראיה כביכול לפולחן כנעני והעיד כי ראה אותנו עומדים עירומים ועירומות ורוקדים שיכורים לפני צמד של עשתורות. הכל פנטזיה מוחלטת מדמיונו הפורה כמובן.
 
אני חושב שהסיפורים הללו נתפסו והתקבלו בציבור, מפני שהיו להם שורשים במנטליות שהתהוותה בשנות השלושים והארבעים בקיבוצים. הסיפורים על המקלחות המשותפות, על "אהבה חופשית" ועל "הפקרות מינית" בקיבוצי השומר הצעיר בשנות הארבעים הציתו את דמיונם של האנשים ואלה העתיקו את הסיפורים והלבישו אותם עלינו .

אחד מחברינו קרא לבתו ענת (שמה של אלה קדומה שהפך לשם נפוץ בין ילדי ישראל) מיד הופיע סיפור על איך טבלו אותה בפולחן אלילי בהר גריזים. מאוחר יותר גם שלונסקי השתמש בזה וטען שאנחנו מטיפים לחזור להוויה הכנענית. בשנת 1964 בראיון שנתן שלונסקי לגאולה כהן אז עיתונאית במעריב הוא נסוג מכל הסיפורים האלה והודה שעכשיו הוא רואה אחרת את תופעת הכנענים שכה נלחם נגדם .  

השמועה הזאת הייתה "סקנדל" ממדרגה ראשונה והיא פשטה כדליקת שדה בקרב צמרת היישוב וכתוצאה ממנה חברי הקבוצה של אמיר קיבלו את השם "כנענים" כשם גנאי אירוני. אולם האם השמועה באמת הייתה חסרת כל יסוד? אורי אבנרי מספר ששמעון אבידן שהיה אז ראש המחלקה הגרמנית בפלמ"ח סיפר לו שהוטל עליו מטעם הפלמ"ח לחקור את העניין, וכי הוא הגיע למסקנה שהטענות הללו הן נכונות וכי כתוצאה הכנענים סולקו מהפלמ"ח. אבנרי מספר כי הוא עצמו מעולם לא האמין באמיתות שמועה זאת. אבל מכתב שנשלח בידי הקורא "ב.ד. מהרצליה "  אל מגזין "העולם הזה"  ב-1961 טען שדווקא היו דברים בגו:
 
"אני רוצה לספר משהו בקשר לריקודים סביב עשתורת הערומה", כתב הכותב, "ובכן היו והיו ריקודים כאלה. אני עצמי השתתפתי באחד מהם. זה היה בהכשרה בגבעת ברנר ב-1943, אם אני לא טועה. היינו חברה צעירים ונורא נהנינו מן הרעיון. ערב אחד לגמרי במקרה קרה הדבר. ערכנו קומזיץ קטן בין הפרדס הישן לבין המקום שבו עומד עכשיו בית הקירור. סתם שרנו ושתינו יין שסחבנו מהמחסן. פתאום התחילו לדבר על הכנענים והריקודים שלהם. ´ואללה ,אלה ידעו לחיות!´ אמר מישהו. בקיצור, התחילו החברה להשתולל, רקדו מסביב כמו מטורפים. בחרנו אחת הבנות והעמדנו אותה באמצע והתחלנו לקרוא לה עשתורת, ורקדנו כמו מטורפים. אולי הכנענים רקדו ככה באמת. על כל פנים האינדיאנים רוקדים ככה בסרטים האמריקניים. כך שאפשר לאמר שהשמועה לא הייתה לגמרי חסרת בסיס. אמנם למחרת היום התביישנו מכל העסק הטיפשי, אבל ריקוד היה. כן העשתורת שלנו לא הייתה ערומה היא לבשה מכנסים קצרים ורובשקה. אבל זה מספיק ליצור אגדה, לא כן?
ב.ד., הרצליה .  
 
אכן וייתכן מאוד שאירוע זה כלל לא היה היחיד. הניחוש שלי הוא שמתי מגד לא המציא את השמועות האלו לחלוטין מדמיונו ומהחלל הריק אלא התבסס על אירועים כלשהם בדומה לזה שאכן קרו והיו לא יותר ממעשי קונדס של נערים. מגד פיתח אותם והגזים לגביהם בטירוף כיד הדמיון הפראית, ורב סרן "שמועתי" המשיך במלאכת הפיתוח וההגזמה. אבל בסיס אמיתי כל שהוא היה גם היה. אורי אבנרי עם כל חוסר אמונתו בשמועות לא הבין כלל את ההתמרמרות הפוריטנית של רטוש, אמיר וחבריהם עליה. אחרי הכל השמועה עוררה סקרנות ועל כן מילאה תפקיד תעמולתי מועיל. לדעתו השאלה החשובה היא: מדוע היה הישוב מוכן להאמין באותם הימים כי אכן יש צעירים שמסוגלים לחדש את הפולחן הכנעני של ימי קדם?

בכל אופן כתוצאה מהשמועות, אנשי הקבוצה "הכנענית" נפגעו אנושות מבחינה תדמיתית. כתב העת והקבוצה התפרקו והתפזרו תוך זמן קצר. הם היו ונשארו קבוצת שוליים אם כי הייתה להם השפעה חזקה לטווח הארוך על החוגים התרבותיים החילוניים במדינה.

הרעיון העברי
א.א.: מי עוד נושא היום את רעיון העברים מלבדך מר אמיר?

אמיר: ב-1951 נעשה נסיון, לדעתי בטרם עת, להקים את מרכז העברים הצעירים; מסגרת שהתארגנה סביב אל"ף. מאז 1953 אין לנו כל אירגון. אז החוג שלנו שסביב מרכז העברים הצעירים הגיע למבוי סתום והתפזר. רטוש עצמו גרס שהסיבה הייתה דמוגראפית ביסודה: הארץ הוצפה באלפי אנשים יוצאי הפזורה היהודית. והנוער העברי שהיה אמור לשאת את הבשורה העברית, נסחף למילוי פונקציות צבאיות שונות או לעולם העסקים. שנינו שהיינו קשורים מאוד לחזון העברי הזה ספגנו מפח נפש גדול מאוד מדעיכת הפעילות הזאת של התנועה שבה השקענו כל כך הרבה מאמצים, אז. ואני לא באמת חושב שהתאוששנו מאז. אני אישית הקמתי ב-1965 מועדון למחשבה עברית שעבר לאחר 67 טרנספורמציה ונקרא "מטה הפעולה להחזקת השטחים". ממנו צמחה לאחר מכן תנועת ארץ ישראל השלמה. אבל אני הודחתי מראשות התנועה כי לא יכולתי לקבל את הנוסח שלהם.

הם נסחו שם מסמך (והיו שם אלתרמן, עגנון, שמיר והרבה דתיים) שרק מי שחתם עליו יכול להצטרף לתנועה. אנחנו סירבנו לחתום כי המשפט הראשון שלו הכריז ש"במלחמת ששת הימים נפלה ארץ ישראל כולה נחלה לעם היהודי". ואת זה לא יכולתי לקבל.
 
כך שלאהרון אמיר יש טענה להיחשב לאחד מאבות תנועת ארץ ישראל השלמה וההתנחלויות.

מטרזן ועד קפיטן בלאד

באמצע שנות החמישים אמיר ערך את חוברות סדרת "טרזן" איש הג´ונגל  בהוצאה בשם "הקרנף" שמאחוריה עמדו דפוס מל"ן התל אביבי ואמיר עצמו. הסיפורים שנתחברו כביכול בידי "יובב" (שם עברי למהדרין שנבחר בידי אמיר) היו למעשה פרי יצירתם של כמה סופרי עמיתים של עמיר לתנועה הכנענית כמו עמוס קינן ואלישע גת ונערכו על ידיו. במקרה או לא במקרה הדמות של טרזן שהוצגה בהם הייתה של דמות העברי הצעיר כפי שהוצגה בידי אנשי התנועה הכנענית של אדם הקרוב לטבע לאדמה ולבעלי חיים ורחוק מכל התפלפלויות אינטלקטואליות גלותיות.
 
ולא פעם ניתן היה למצוא בחוברות מעין "ניחוחות" של רעיונות כנעניים בדומה לדעות שאותם השמיעו חברי התנועה לגבי איך הצבר הישראלי צריך להיות. טרזן תואר בחוברות כהתגלמות האולטימטיבית של הצבר חסר הפחד. דומה שהכנענים ראו בו קרבה רבה לדמות ה"טרזנית" של “נמרוד" הצייד איש הטבע שתואר בפסלו המפורסם של יצחק דנצינגר שהשפיע עליהם עמוקות. אמיר ערך גם שתי סדרות מקבילות על הספינה המודרנית "קפריקורן" ועל הלוחם בפיראטים מהמאה ה-17  קפיטן בלאד.

אמיר: בגיל צעיר קראתי ספר בהוצאת "אמנות" על בני אנוסים "חלוצים יהודיים באמריקה" ושם נזכרה משפחת לופז ואבי השתעשע ברעיון שאנחנו צאצאים שלהם ושליפיץ הוא עיוות של לופז ושם דובר על שודד ים ידוע בשם לופז. וזה עורר את העניין שלי בשודדי ים ויצרתי וערכתי סדרה שעסקה בנושא זה. וככל הנראה כתבתי גם אחד או שניים מהסיפורים 
הכרכים הראשונים של  הסדרות בהוצאת הקרנף היו מלאים בסיפורים סבירים למדי, אך ב-1957 עזב אמיר את ההוצאה ועבר לתחומים אחרים.

מתרגם בעל כורחו
 
קורא "איים בזרם" מאת ארנסט המינגווי תירגם את זה יפה אהרון אמיר
מאיר אריאל בתוך "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ "
 
אהרון אמיר הוא המתרגם החי הותיק (מאמצע שנות ה-40) והפורה ביותר של המדינה. ככל הנראה רק אליעזר כרמי  המנוח השתווה לו בפוריות. להערכתו של אמיר הוא תירגם יותר מ-800 יחידות, בהן 50 חוברות של הרומן הזעיר. בפועל כ-300 עד 400 ספרים. ייתכן שכיום המספר קרוב כבר ל-1000 פריטים שונים.

 
אמיר: אני איש מקצוע שחי מתרגום מזה עשרות שנים והאמת היא שמעט מאוד אנשים עובדים כתרגומים למקצוע בסך הכל הייתי נוהג לתרגם 4-5 ספרים בשנה.

בין השאר הספיק אמיר לתרגם במשך שנה אחת את ספרו של צ'רצ'יל  מלחמת העולם השניה המקיף כ-3500 עמודים בכרכיו השונים ואת ספרו השני היסטורי השל העמים דוברי האנגלית - תופעה פנומנאלית. הודות לתרגום זה של כרך עב כרס מספרו של צ´רציל כל חודשיים עמדה ההוצאה של אביו על רגליה. מעודדים מההצלחה הוא תרגם בשנה שלאחר מכן את זיכרונות דה גול וגם זה זכה להצלחה. נמכרו כחמישים אלף סטים, והצלחתו מימנה את נסיעתו של אמיר לצרפת.

באותה התקופה היה מקובל שאנשים יקנו ספרים מסוג זה לספרייתם, גם כאות סטטוס, מנהג שלמרבית הצער לא נשמר מאז. כיום מן הסתם הוצאת ספרים ענקיים כמו ספריו של צ´רצ´יל לא תהייה פרקטית מבחינה מסחרית ובוודאי לא תהיה הצלחה שיווקית גדולה. תרגומיו של אמיר כתובים בשפה מיוחדת מאוד, השפה ה"כנענית" כפי שיש הקוראים לה או "האמירית" כפי שמכנים אותה אחרים. זו לשון ייחודית מאוד ונראית מלאכותית, לא ספונטנית ומלאה במילים קשות ולא מוכרות. היא לא דומה לשום סוג עברית אחר.
 
 
א.א.: מה מהתרגומים שלך אהוב עליך במיוחד?

אמיר: מתרגם לא יכול לבחור, זאת פרנסה. אבל בשנים האחרונות התחלתי לבקש יותר בתוקף שיתנו לי משהו לתרגם שיישאר כנכס אחרי. לפני כן הייתי צריך לפרנס את עצמי ומה שבא בא. אף על פי כן תמיד היו דברים מעניינים. כדאי לציין שמשנות הארבעים והחמישים הייתי חסיד של החימוש התרבותי בעיקר הצרפתי למדתי את השפה הזאת כדי לגוון אישית את האופציות ולתרום לכך שלא נהיה תלויים ביבוא האנגלו סקסי הסלאבי או הגרמני. הצלחתי להכניס לעברית את קאמי וקצת סרטר ודה גול.

בדרך כלל אני לא בוחר את התרגומים זה פרנסתי אבל לדעתי מובי דיק הוא הספר הכי חשוב שתרגמתי. קראתי אותו בתרגום קודם בשנות החמישים וזה כל כך הרתיח אותי שאמרתי שיום אחד אני אתרגם את זה כמו שצריך לפי הבנתי. בתרגום ההוא פשוט ייהדו את הספר עם השמטות רבות כיוון שהיו אירועים רבים בעלי משמעות נוצרית סמלית פולחנית. זה קומם אותי. לבסוף הוצאתי תרגום חדש בהוצאת כתר. זאת הייתה עבודה מפרכת עם שפה ומונחים הקשורים בציד הלויתנים אבל האתגר היה חשוב לי מאוד. נהניתי לתרגם גם את תומאס וולף - ספרים שקסמו לי עוד מנעורי. נתן יונתן היה המעריץ של תומאס וולף ולכן איפשר לי לתרגמם כמו שצריך. וגם ספר של שרווד אנדרסון וינסברג אוהיו; ספר שהשפיע עלי מאוד ותרגמתי ב-1947 ואז כתב היד נעלם ונשכח וגאלו אותו לבסוף ונאלצתי לשנות אותו כי במשך 12 שנה השפה השתנתה לחלוטין. וכל פעם אני עומד מופתע מהשינויים בלשון כך הוצאתי מחדש את עליסה בארץ הפלאות ושיניתי רק´ מעט מאוד ורק את השם מעליסה לאליס.

והסיבה הייתה בגלל שאנשים רבים זוכרים את התרגום מילדותם וקיבלתי בקשות כאלה. גם בתרגום הרומן ההיסטורי שנהת המצרי של הסופר הפיני מיקה וולטרי לא שיניתי דבר במהדורה השנייה שפורסמה לאחר עשרות שנים כי כתבתי אותו מראש בלשון "פרה תנ"כית" גבוהה מאוד עם אלמנטים של אוגרית ולא היה שום צורך לשנות. עשיתי את זה גם עם המלאך השחור של וולטרי שעוסק בכבוש ביזנטיון בידי התורכים. גם את הרומאי שלו תירגמתי. אהבתי את וולטרי שהקדיש הרבה מאוד זמן למחקר ההיסטורי עבור ספריו ושנתיים לאחר שכתב שנאת אושפז בבית חולים לחולי נפש. זה הרס אותו למשך שנתיים .

א.א.: תירגמת הרבה כתבי פוליטיקאים כמו צ´רצ´יל מה אתה חושב על פוליטיקאים היום בארץ או בחו"ל מי לדעתך כותב יפה במיוחד?

אמיר: לדעתי לי קואן יו  מנהיג סינגפור כתב ספר של זכרונות והגות פוליטית מן העולם השלישי לראשון שמתקרב לרמה הגבוהה מאוד של צ´רצ´יל. לדעתי גם פידל קסטרו יכול, תיאורטית לפחות, לכתוב ספרים ברמה גבוהה, זה משום שהוא נואם בצורה מצויינת. צ´רצ´יל וגם קנדי היו באמת בליגה אחרת ומגע ידם ניכר היטב במה שכתבו. אני לא מכיר את ביל קלינטון, אבל אישתו כותבת יפה והיא הכוח שמאחוריו. גם ניקסון היה נואם מעולה .

אבל לדעתי הרמה של הפוליטיקאים בכלל כיום אינה כה גבוהה וזה בגלל שהדרישות האקדמאיות היום הן נמוכות יותר ממה שהיו במאה ה-19 כאשר התחנך צ´רצ´יל שאז היה צורך ללמוד את הקלאסיקה היוונית והרומאית שהוא למד אותה שהיו אז חלק חשוב בעיצוב של האדם הפעיל בחיים. ככלל קשה להצביע היום על פוליטקאים שכותבים בצורה סבירה. פעם היו נואמים טובים כמו בגין ומשה סנה שהיו חניכי האסכולה שגדלו על הרמה הקלאסית. שמעון פרס ואריאל שרון לעומת זאת הם בכלל לא בליגה הזאת.
 
היה לי הכבוד להיות המו"ל הראשון של שמעון פרס בספרו הראשון; קובץ מאמרים בשם השלב הבא שלא היה מרשים. הרמה הכללית של חברי הכנסת היום נופלת מהפוליטיקאים של שנות החמישים השישים והשבעים. ברק יכול לשכנע אבל שכנוע של תעתועים. לנתניהו לדעתי יש כישרון ביטוי מעולה אבל זאת לא הליגה שהייתה. הרטור המעולה ביותר בארץ הוא דווקא הרב לאו. לדעתי הוא יכול להקסים קהלים. הוא יודע לתמרן את הקהל כמו שצריך. היום הכתיבה הפוליטית והנאום הפוליטי גוועים, גם בארה"ב. אבל אני מנחש שבצרפת יש עדיין כוחות מעולים בנאום ובפוליטיקה ויש לחכות לזיכרונותיו של שיראק אולי יתגלה בהם משהו יוצא מהכלל.

יחסו של אמיר לתרגומים שלו הוא אמביוולנטי מאוד.

אמיר: לתרגום נכנסתי מתוך הבנה שבגלל דעותי הממסד לא יספק לי פרנסה ועלי להיות חופשי כדי שזמני יהיה בידי. על כן החלטתי להיות מתרגם. אבל העצמאות הפכה לשעבוד כל פעם היה צריך לעשות עוד ועוד תרגום לשם הפרנסה.  מצד אחד אני מאוד גאה בתרגומים שלי לדעתי. לפחות כל שנה היה תרגום אחד שלי שהיה ראוי לפרס טשרניחובסקי למתרגמים. תדע התרגומים שלי הם עיסוק שיש בו סיפוק. כל משפט שאני מכתיב לכתבנית הוא אתגר ולכן אני נמצא כל הזמן במצב של מתח רוחני מסוים. תרגום יפה הוא קודם כל תרגום של טקסט שהוא כשלעצמו טקסט יפה. תרגום המצליח למסור לקורא את האווירה של המקור, את ריחו וטעמו של המקור ואולי יחד עם זה מנחיל לו את האשליה שהמקור נכתב בלשונם של המתרגם והקורא.

א.א.: מר אמיר אתה מכיר את השיר של מאיר אריאל שבו אתה מוזכר כמתרגם של המינגווי. "תירגם את זה יפה אהרון אמיר" כתוב שם, והרבה מאוד אנשים מכירים אותך בעיקר בגלל הפזמון הזה. אתה אוהב אותו?

אמיר: שמעתי את השיר הזה מיד כשזה יצא לגלי האתר. זה נותן איזה דגדוג בבית השחי, אך מתלווה לזה משהו עצוב. כי מבחינתי הייתי מעדיף שיצטט איזו שורה מאיזה שיר שכתבתי. לתרגום נכנסתי מתוך הבנה שבגלל דעותי הממסד לא יספק לי פרנסה ועלי להיות חופשי כדי שזמני יהיה בידי. על כן החלטתי להיות מתרגם. אבל העצמאות הפכה לשעבוד כל הפעם היה צריך לעשות עוד ועוד תרגום לשם הפרנסה .

אבל צריך להודות: עבודת התרגום שלי הייתה דבר שולי אפיזודי ומצער אותי שהתרגום שהיה אמור מלכתחילה [להיות] רק אמצעי לקיים אותי נהפך לעיקר מצרכי פרנסה דוחקים ודחק את יצירתי המקורית לשוליים. אין לי טענות למאיר אריאל, אבל באמת צר לי שהדברים התפתחו מבחינתי כך שאני זכור כמתרגם יותר מאשר כיוצר, כמשורר או כאדם בעל עמדות מוגדרות בפוליטיקה ובתרבות. זוהי החמצת חיים.
 

משורר 
 
 
חמוץ בגדים דורך שחר יום המחר לארצי הגדולה והרחבה.
מאפל רחם ודור גח הוא ומפציע, טבול דמדומי דמים וחבור חרדות ועצב.
ממערת אמש חטאה ונכאה יבקע. מנקרת אתמולים נחך לאה ונעפשה ופרושת קורים, רוחשת רמש תועבה למינהו – ונגהו לפניו טהור ונצרף.
... בן יום הוא ובן נצח.
(מתוך "שירת ארץ העברים" מאת אהרון אמיר) 
 
אמיר חיבר כמה וכמה ספרי שירה, אם כי זה אינו תחום שבו הוא מוערך ביותר. כמה משיריו עוסקים בנושאים תנכיים וגם אליליים. דומה ששירו המעניין ביותר הוא "שירת ארץ העברים" שהוא מעין שיר בפרוזה שירו היחיד שבו הוא מנסה לבטא במפורש את רעיונותיו האידיאולוגיים. השיר הוא מעין סוג של אוטופיה עברית והוא מתאר את עליית השחר מתוך אפלה רקובה ומאוסה (אפלת הגלות היהודית?) על ארץ העברים ארצו, שחר המבשר עידן חדש.

השיר מלא אופטימיות וביטחון בחזון הכנעני שאולי לא מילאה את אמיר במציאות. ככל הנראה יש לראות בו התרסה כנגד המציאות. אמיר פרסם שוב את השיר בשנת 1967 כאשר דומה היה שיש יותר מקום לאופטימיות ואז קרא להיערכות כוחות מהפכנית בחידוש המזרח התיכון ולארצות הברית של הלבנט.
 
פרוזאיקן

 
א.א.: איזה מהספרים שלך אתה מעדיף?

אמיר: אני מעדיף את ספרי הראשון - ולא תהי למוות ממשלה.
 
הספר שיצא לאור לראשונה בשנת 1955 בהוצאת "צוהר" (של דפוס מל"ן שהוציאה במקביל תחת השם "הקרנף" את חוברות טרזן וקפטין בלאד), ושוב במהדורה חדשה כעבור 33 שנה בהוצאת "מסדה", הוא סיפור של 24 שעות בחייה של משפחה ירושלמית ממוצעת, יהודה ואסתר שרון וילדיהם יונתן ועדנה במהלך יממה אחת בירושלים הנצורה בפברואר 1948, ערב סיום המנדט ובראשיתה של מלחמת העצמאות. 

הרומן נכתב בשיטת זרם התודעה על פי יוליסס של ג´מס ג´ויס (מודל חדשני מאוד בימים ההם בספרות העברית) בו עוקב הקורא אחרי הרהוריהם ומחשבותיהם של הדמויות. האב איש ההגנה הוא מפקד אזור מטעם "ההגנה" בעיר הנלחמת על חייה והסיפור מלווה אותו ואת משפחתו במשך הלילה שבו נרצח חברו הטוב ביותר על ידי המון ערבי משתולל ובבוקרו של יום המחרת. הספר עקב לא רק אחרי האירועים ההרואיים והטראגיים של העימות אלא גם אחרי שגרת חייהם של בני המשפחה על אינספור הפרטים שהרכיבו אותה. הוא נתן תיאור מפורט מאוד של האב הסובל מיסורי מצפון ושמח גם יחד על כך שידידו נרצח במקומו לאחר שהחליפו בינהם בתפקידי שמירה ושל האישה שלקראת ההלוויה הצפויה נזכרת ברומן אהבים שניהלה עם קצין בריטי כשבעלה שהה בחיפה.
 
בספר ניתן למצוא כנוכחות סמויה את ההשקפה הכנענית המתבטאת בסלידה מופגנת מכל מה שנוטף ממנו ריח יהדות, וכך הגיבור מגדיר את הווי הגלות במילים "ועד הקהילה" מתייחס ל"2000 השנה המחורבנות האלו". הדמויות מתייחסות אל התנ"ך כאל תשתית תרבותית והיסטורית ולא פולחנית, יחס המתבטא בהיכרות אינטימית ויסודית עם סיפורי המקרא ובעשרות ציטוטים ואסוציאציות מתוכם ובייחוד מן הרבדים הקדומים והחלקים ה"לא יהודיים" היצריים והאליליים שבהם. הכל כמובן ברוח ההשקפה הכנענית. כן נמצאים בספר ביטויי הסתייגות מן הממסד הציוני ונציגיו ומסיסמותיהם המליציות והעקרות שנתפסים כעוד גלגול חדש ומחניק של היהדות המסורתית הגלותית. וכך יהודה שרון מהרהר לו בסלידה אם תקום מדינה תהיה גם היא בידם. כנגד זה מועלות בספר דמויות מופת של התנועה הכנענית כאנשי חזון ומעשה מבוני הארץ ומגיניה המייצגות בעיני הגיבורים את אידיאל העבריות החדשה אנשים כמו אבשלום פיינברג, בני משפחת אהרונסון ושאר אנשי ניל"י ויוסף טרומפלדור. 

לעומת זאת היחס אל הערבים בספר מצד הגיבורים משקף גם הוא את דרך המחשבה הכנענית שראתה בערביי המזרח התיכון בעלי ברית עתידיים בבנייתה של ארץ העברים הגדולה. למרות המלחמה המתמשכת והרצח המזעזע של ידידם הטוב, אין מורגשת כמעט כל שנאת נצח אל הערבים מצד בני משפחת שרון ואין המלחמה בהם נתפסת כגזרת נצח. עיקר הסלידה והשנאה מופנים אל הבריטים שנראים כגורם קולוניאלי זר ומפריע שבני הארץ יטיבו להסתדר בינם בלעדיו (בדיעבד עם כל הנוסטלגיה שאותה אמיר מגלה היום לימי הבריטים, סלידה זאת נראית כמגוחכת ממש).  עבור הממסד רווי הפאתוס של אותם ימים שציפה לתאר את ימי מלחמת העצמאות רק כימי גבורה והקרבה והתעלות מוסרית, ספר זה היה בגדר התגרות. הגיעו הדברים לידי כך שאידה צורית אשתו של אהרון מגד כינתה את הספר "ספר הכפירה והמינות".

אמיר המורגל (וכנראה גם נהנה) מהשמצות אומר: אני חושב שהכתיבה הייתה בסדר. הוא גם תורגם לצרפתית והיה כמעט הרומן הראשון של ספרות עברית מודרנית שתורגם לצרפתית ועסק ב-24 שעות בחיי משפחה ירושלמית ב-1948 לפני קום המדינה. בדיעבד אני רואה שהיה בזה סיכום של תקופת המנדט ויש בו מעין חיזוי של מה שעתיד היה לבוא.
 
טרילוגיית נון

 
"ערבי מבקש מימנו סיגריה ,אז הוא מוציא את האקדח ומכניס את הסיגריה בלוע של הקנה ושם את האצבע לעל ההדק: ´תפדל!´ ככה נשארים חברים"
(מתוך נון, ע´ 73). 
 
אמיר: מבין יצירותי אני אוהב מאוד גם את הטרילוגיה של נון שמבוססת על דמותי אם הייתי מבוגר יותר בכמה שנים. הספר הראשון מתאר את חיי נער של התקופה של שנות השלושים ... כאשר הייתי רק ילד. אז הייתה התחלה של המהות העברית אבל שום דבר עוד לא פרץ ממש. היה צריך עוד לחכות.  

הטרילוגיה עסקה בחייו של נון בן מושב בגליל, פרא אדם בנערותו, שהופך להיות איש מרכזי בלח"י במחתרת. הספר השני נון 48 מספר על מלחמת העצמאות כשנון חבר במחתרת הלחי ומתאר פריצה בכלא ואת הקרבות על סיני ועל עריש.
 
אמיר: הספר מתאר את הנסיגה הפריצה הקצרה קדימה של מלחמת העצמאות עד שהגיעו אל אל עריש והתקפלו משם.

הספר השלישי הוא נון 67  מתאר את אירועי מלחמת ששת הימים על רקע סיפור מסגרת המתרחש בשנת 1982. נון הוא עכשיו רב פקד במשמר הגבול הוא תמיד פעיל אבל ביחידות שוליות (האם יש לכך סמל לצורה שאמיר ראה את עצמו כפעיל בשולי הספרות והתרבות הישראלית?). הספר מסתיים בתקופת מלחמת שלום הגליל. זוהי סאגה אמיתית שמקיפה בתוכה את תולדות דור שלם של של בני ארץ ישראל וכמעט חמישים שנה בחייו של הגיבור נון. בשלב מסוים היו דיבורים להפוך את הטרילוגיה לסדרת טלוויזיה.
 
אמיר: בניגוד למה שנוהגים לחשוב נון אינו אוטוביוגרפיה שלי. זו ביוגרפיה של משמרת מסוימת של הנוער העברי שהם קצת יותר בוגרים ממני. הספר מנסה לספר את סיפורם של יוצאי הלח"י אנשים כמו יהושע כהן (שהפך להיות חברו של בן גוריון בשדה בוקר, א.א.) או יעקב אליאב שהיה סמג"ד של גדוד משותף ללח"י ולהגנה בירושלים ... אבל עטוף בפרקים שמתרחשים במלחמת לבנון. ב-67 זה השיא. אז הכבלים מתנפצים. הכוח הגנוז באומה העברית שובר את מסורותיו ומגיע למיצוי היכולת. אני רואה במלחמה הזאת את הדבר שקבע את גורלו של האזור לתקופה ארוכה. אחר כך באה המלחמה ב-73 והתחילה ההתדרדרות ההתקפלות והנסיגה.

אגב השמות בספרים, של נון ובנו יהושע, הם בהחלט לא מקריים. יהושע בנו של נון הגיבור משתתף במלחמת ששת הימים ומביא לידי ביטוי ומיצוי את החלום העברי - את הפריצה הגדולה.

א.א.: לבנך קראת חירם שם פיניקי כנעני, גם לכך הייתה משמעות מיוחדת?

אמיר: אני לא חושב שיש שחר לכל ההבחנות האלו זה היה עברי וזה לא עברי. אפשר לדבר על הווית אב כוללת של בני הארץ העברים. הוויה כוללת בדומה להוויה היוונית. היו אתונאים והיו ספרטנים אבל כולם היו בראש ובראשונה יוונים. ככך גם כאן.
 
א.א.: באיזה מידה נון ואתה אנשים שונים?

אמיר: אני קצת יותר אינטיליגנטי מנון. בספרים הוא היה קצת אהבל. הוא כוחני מאוד. אני לא כזה. אף פעם לא הייתי.
 

 
עבור שעתיים הכל גמור... פלדת האקדח עוד הייתה חמה הוא הריק את כל חמשת הכדורים ליתר ביטחון
(נון, עמ´ 96).  

אמיר מצר על כך שבשנת 67 ישראל החמיצה את הסיכוי לאיחוד מהיר וחלק עם החלק הערבי כנעני שיושב בארץ. אך הסיום בכל אופן אופטימי כשהוא מתאר את החמולה המורחבת של בני משפחת נון שהתקווה שלהם להמשיך לשגשג גם עתיד כמשפחה כנענית למופת.

לעניות דעתי נון מזכיר דמויות אחרות שבהם עסק אמיר, את שמשון הגיבור (בספר השירים פלשת) ואת טרזן. זהו טיפוס של מאצ´ו גברי השונה מאוד מהטיפוסים התלושים שבהם עסקה הספרות היהודית הישנה והספרות הישראלית החדשה. אפשר לקרוא לו הגיבור האנטי-תלוש שמחובר היטב היטב לארצו ולאדמתו ויודע שהוא צריך לשרוד בארצו באדמתו כבעל הבית. כתוצאה הוא אינו מהסס כלל לנקוט באלימות על מנת להגן עליהם כפי הצורך.

סוכן יהודי בשירות אייכמן

בספרו החביב ביותר עלי, הנבלים (שפורסם משום מה מסיבות שנהירות רק לאמיר עצמו תחת השם הבדוי "מיכאלה נדיבי"), עסק אמיר בפרשת רצח שהסעירה בילדותו את הישוב: פרשת ראובן שינצווייט סוחר קרקעות, איש עסקים וקבלן (והיהודי הראשון שפירסם את פרויקט הנדל"ן שלו בקולנוע) שרצח בחניקה בשנת 1937 את המהנדס יעקב צוואנגר תושב תל אביב בעל עבר מפואר של השתתפות פעילה במהפכה הרוסית, שהחזיק בתפקיד נכבד בממשלת גרוזיה ובתפקיד בכיר בחברת הרכבות הארץ ישראלית, בשל מה שהוגדר כחוב כספי של 200 לירות. הוא נאסר ל-10 שנים בלבד על הריגה ואחר כן שוחרר. לעומת זאת הפועל הערבי שקבר במצוותו את הגופה נתלה.
 
רק 25 שנה לאחר הרצח בזמן משפט אייכמן נתגלו מסמכים שהבהירו את הסיבות האמיתיות לרצח ולקשר השתיקה של ממשלת המנדט: הם הראו שלנרצח היה תפקיד בכיר בארגון ההגנה והיה קשור לשירות הידיעות של האירגון, ש"י, שהתפתח מאוחר יותר לשירותי הביון של ישראל. צוואנגר חשף שני סוכנים נאצים שפעלו בארץ והמידע הועבר לבריטים. הסוכנים גורשו וצוונגר נרצח כנקמה על כך. המסמכים הראו שלגרמנים הייתה בארץ רשת ריגול שפעלה מזה 20 שנה בשירות גרמניה עוד מימי מלחמת העולם הראשונה ובמסגרתה חברו ערבים, מתיישבים טמפלרים גרמנים, וגם יהודים שקיבלו סכומים נאים מממשלת הרייך השלישי .

אחת הדמויות בספר היא אייכמן הצעיר שקיבל מידע מסוכן יהודי. במהלך החקירה התברר בין השאר שאיש שהיה מקורב לשינצוויט הנ"ל נפגש ביוזמתו עם אייכמן בשנות השלושים, הציג את עצמו כנציג "ההגנה" והיציע לו לרגל עבור הנאצים בארץ ישראל. הוא הציע לנאצים שהם ישכנעו יהודים לעלות לארץ ישראל ובתמורה "ההגנה" תעביר להם מידע. בדיווח של אייכמן לממונים עליו נמסר שהמדובר בקצין בכיר של "ההגנה" שכדאי לבחון אותו. הוא קיבל אישור לבוא לבדוק את העניין מקרוב. אייכמן הגיע לחיפה ושהה שם 6 שעות בלבד כתוצאה מאיסורם של הבריטים שחשדו בו ובצדק לשהות בארץ זמן רב יותר. אותו יהודי נפגש גם עם אייכמן בקהיר. אמיר מספר שבבדיקה בארכיון "ההגנה" מצא שלא שמרו כל מסמכים על הפרשה אולי משום שמישהו רצה להסתיר משהו בנושא.
 
אמיר שינה את השמות קרא לצוואנגר "אלכסנדר שטייגר" ומציג את הסיפור כעלילה בדיונית אך יש לו בסיס עובדתי מוצק ביותר. אמיר הוסיף בסוף הספר תרגומים של מסמכים אמיתיים שנחשפו בארכיונים גרמניים ומוכיחים אתה בסיס העבדתי של הספר.
 
אמיר: עקבתי אחרי המשפט כשהייתי ילד בדקדקנות ונשארתי מאוד נאמן לעובדות. לא הכנסתי שום פרטים מדמיוני למרות שבכל הפרשה היו דברים תמוהים. ביצעתי מחקר יסודי ביותר עבור הספר... יש קבוצות מטיילים שבאות לשרונה ומסתובבות בעקבות הספר הזה. כשכתבתי על זה, זה היה בגדר סוד. וגם בבית "ההגנה" קשה היה למצוא על זה חומר.

א.א.: אחת מהדמויות המרכזיות בפרשה היה הבלש העברי דוד תדהר שסיפר עליה בזיכרונותיו, אך הוא כמעט אינו מוזכר בספרך. למה?

אמיר: בהרודפים תדהר בקושי מוזכר כי הוא הגדיל את תפקידו מעל ומעבר לכל פרופורציה בסיפור המרגל היהודי של הנאצים שנלכד בידי הבריטים.  אגב לימים פגשה בתו של צוואנגר, לאה, בישראל גלילי מבכירי ההגנה (וסבה של עינב גלילי) והוא אמר לה אז שאילו היה יוצא הרוצח זכאי לא היה נותר בחיים בפתח בית המשפט שדן אותו המתינו לו אנשי "ההגנה" עם פקודות חיסול בידיהם. היו שמועות שהאיש היה סוכן משולש וסיפרו לאישה שאם היה יוצא זכאי היו מחסלים אותו ואני שמעתי שהאיש אם כי לא ייצג את "ההגנה" אולי חשב שהוא מייצג את "ההגנה" והיה מטיל את האשמה על "ההגנה". זהו סיפור מורכב ואפל ביותר ומשום כך גם כל כך מרתק.  

המסעות אל האלה

ספרו המוזר ביותר של אמיר הוא עולם שכולו טוב (1979) המתאר את מסעה של נשמתו של הסופר דן תבור לעולם הבא. הנשמה מגלה שאין כל הבדל בעולם הבא בין גן עדן וגיהנום. העולם הבא הוא עולם שכולו טוב אך גם מאופיין כבירוקרטיה מסובכת אחת גדולה בדומה לזאת הקיימת בעולם של מטה, ומתכוננת ליום שבו תחסל הרשות העליונה את הבעיה האנושית על ידי חיסול האוכלוסייה על כוכב לכת הארץ. הדבר יחייב אמנם מאמץ עליון של כל המדורים המכונים והועדות לטיפול במספרים המדהימים של הנקלטים אך הרשות העליונה נוטה כנראה לבכר מאמץ עליון חד פעמי כזה על אף כל המתחים הארעיים שיתלוו אליו בהכרח על פני ניפוח הדרגתי של כל המסגרות האירגוניות ושחיקה הדרגתית של הביצוע המערכתי הכולל.
 
הרשות העליונה, אלוהים השולט בכל מגלה הגיבור, הוא אלה נקבה "אישה ענקית מוצקה, קצרת צוואר, כבדת דדים, פשוקת רגליים, גלוית ערווה וראשה ראש לביאה היא מביטה בי בעיניים לחות חמות, ספק שוחקות ספק כמהות לשונה בין שפתיה" (עולם שכולו טוב, עמ´ 158). הרשות העליונה אינה אלא אישה תאוותנית הנזקקת לפעילות מינית כמה פעמים ביום עם פקידיה הבכירים והיא דורשת מהגיבור להתפשט לביצוע חובתו עימה. הישות העליונה אינה אלא אלה נימפומאנית.

תיאור מפתיע במקצת אבל מזכיר מאוד את זה של אימה אדמה האלה האם ואלת הפריון במיתולוגיה הכנענית. בסוף הספר מגלים שכל זה לא היה אלא חלום שנחלם בנמשך 21 יום שנוצר בידי הטכנולוגיה המודרנית במסגרת ניסיון מדעי באוניברסיטה שבו משמש הגיבור כשפן ניסיונות. במסגרת הניסיון החלום מצולם, מפוענח, מפותח ומוצג לתועלת הכלל ובכך הופך הספר לסוג של מדע בדיוני.
 
א.א.: איך הגעת לכתיבת עולם שכולו טוב על החיים שאחרי המוות?

אמיר: הספר בא בעקבות חלום מוזר משנות החמישים שבו אני חולם על הלוויתי ומיד קמתי וכתבתי את זה לסירוגין במשך שנים וחזרתי רק ב-72 ושוב עם ביקור סאדאת ב-77 אחרי 20 שנה. אבל הספר זכה בדרך כלל בביקורות רעות מאוד.
 
הסופר דן תבור גיבור עולם שכולו טוב (וכמו נון, סוג של אלטר אגו של אהרון אמיר) חזר והופיע במעין ספר המשך מוזר בשם אפרודיטה  או הטיול  המאורגן (1986) שבו הוא משתתף בטיול מאורגן לאי קפריסין, מקום הולדתה ופולחנה של אלת האהבה היוונית אפרודיטה, שכפי שצוין בספר קשורה כנראה לאלה הכנענית עשתורת. 
 
אמיר: הספר אפרודיטה או הטיול המאורגן מבוסס על מסע שבו השתתפתי לאחר ביקור סאדאת וסמוך לרצח מקורב של סאדת ב-78 וחשבתי שיש בטיול חומר לכתיבה בהשראת עצה של ידיד וחשבתי שהוא צודק. ושוב חלפו שנים עד שכתבתי את זה. הספר מוקדש ליהודה פריד שיש שחושבים שהוא המחבר ושם יש תיאור של המצב הישראלי בתקופת המהפך. 
 
כרגיל בתיאור המסע השגרתי למדי כשלעצמו שולבו רעיונות ונימים דקים מן הדקים לתפיסות כנעניות על הקשר בין התרבות היוונית והתרבות הכנענית הקדומה. אמיר מקפיד לעולם לא לאמר דברים מפורשים והטפות ברורות בספרות היפה שלו. את זה הוא שומר רק למאמריו. אבל לקורא את שני הספרים שבמרכזם עומד דן תבור ברור שיש קשר הדוק בתיאור דמות האלה שבהם.

אהרו אמיר ואסאמה בן לאדן
 
אשירה לאוסמה בן לאדן
לאוסמה בן לאדן אשיר
זה הגבר ראה עושר בגבורתו
בן הזקונים אשר עם חבר אחיו העשיר
והמה כולם רואי פני מלך במסיבו
אשר צלחה דרכם נוער
ולא חסר שולחנם מאום ...
אך אוסמה
צעיר עשרים אחיו ואחיותיו
הוא היחיד בם
אשר מאס הבלי עולם
גפופי שגל יבזה עם משכבי עלם
וחלקת לשון חנפים מהללי תקשורת
וקנו בסלע שם
אשירה לאוסמה בן לאדן ....
אשר אחת גזר ולא ישוב :
בנפש ובדם
יפדה את האיסלאם
בדם ואש
יטהר כל יש
באש ובדמים
יצרוף-יגאל עמים . .......
כי חרב לאללה ולאוסמה
וסיף בן לאדן לא ישקר
 
(מתוך "אשירה לאוסמה בן לאדן " מאת אהרון אמיר). 

השיר "אשירה לאוסאמה בן לאדן" נכתב ופורסם בשנת 1998 יותר משנתיים לפני השמדת מגדלי התאומים. אפשר לראות בשיר זה את אחת הנבואות המדהימות ביותר של השירה העברית לדורותיה, בוודאי המדהימה ביותר בעשרות השנים האחרונות. אהרון אמיר היה אחד האנשים הראשונים בעולם מחוץ לאנשי שירותים חשאיים שונים שעמד על הסכנה והאיום המיוחדים שיש באוסאמה בן לאדן האדם שרק מעטים מאוד שמעו עליו ומעט פורסם עליו בכלי התקשורת ולכאורה היה רק עוד טרוריסט אחד מני רבים. איך שהוא אמיר זיהה אותו כמישהו מיוחד במינו הראוי לפואמה ארוכה ומיוחדת עליו.
 
אמיר: את השיר על בן לאדן כתבתי אותו ב-98 וכתבתי על המחויבות של האיסלאם לנשק וללחימה בניגוד ליהדות. השיר מבוסס על שילוב פסוקים מפרקי אבות ופסוקים מהקוראן. משכה אותי העובדה שהוא היה בן למשפחת מיליארדרים שוויתר על כל זה והלך לחיות חיי סגפן מתוך אידיאלים ושניזון מהאיסלאם הווהבי הקיצוני. והוא בא ומגלם את הדבר הצרוף והטבעי ושדורש מהאדם מסירות עולמית ומבדיל בין העולם של החרב ושל המלחמה. וגם קדאפי בשעתו דיבר שנחזור לספרד ולסיציליה וכל מדינה שהייתה מוסלמית תחזור לאיסלאם. בעולם האנשים מתעלמים מזה וצריך לחזור ולהזכיר זאת. 

קשת הישנה והחדשה
 
א.א.: אתה הרגשת דחוי בידי הממסד?

אמיר: בהחלט הממסד הספרותי תמיד הרחיק אותי והתעלם כמעט מכל מה שעשיתי מאחר שבחרתי בדרך שנראתה בעיניו לא לגיטימית. עד לפני כמה שנים הייתי מנודה ממש בעיני הביקורת ומהעילית האינטלקטואלית; אדם שמחוץ לגדר בתוכנית הלימודים בבתי הספר אין אפשרות שאתקבל בזמן שצעירים ממני ב-30 או 40 שנה שכתבו פחות כלולים בה. גם בנימין תמוז סבל מזה וכמובן גם רטוש שהתעלמו במכוון מתרומתו העצומה לשירה העברית.  

בדיקה של גזרי העיתונים שנכתבו על אמיר מראה שלא בדיוק כך הוא המצב. לאמיתו של דבר לא היו הרבה פחות ביקורות על אמיר מאשר על רוב הסופרים הידועים יותר של תקופתו, מה שמביא לתמיהה עד כמה השקפתו על דחייתו היא אובייקטיבית. ייתכן שאמיר סבל מדחייה ממסדית כל שהיא אבל במקום לעמוד בצד ולרטון כמו רוב הסופרים מסוג זה העדיף לפעול לשינוי המצב ובהצלחה שהתבררה רק לאורך השנים. עובדה היא שאמיר דרך כתב העת "קשת" יצר מוקד כוח אלטרנטיבי לממסד הספרותי שכיום הוא דומיננטי בתוכו ובסופו של דבר זכה לפרס ישראל. בדיעבד הוא נראה כדמות מרכזית בעולם הספרות הישראלית לא פחות מבנו יקירו של הממסד הספרותי, פרופסור דן מירון למשל וככל הנראה הרבה יותר, שכן הוא ביחד עם דמות כמעט מנודה אחרת, גבריאל מוקד , הוא האיש שיצר ופיתח את הכוחות המרכזיים של עולם הספרות הישראלי המודרני.  אהרון אמיר ערך שני גלגולים שונים של המגזין קשת.

הגלגול הראשון התקיים במשך 18 שנה בין השנים 1958 ל-1976 ובמהלכן נוצרו 72 גליונות שיצאו לאור 4 פעמים בשנה בהיקף של 200 עמודים לכל גיליון. בעשר שנותיו הראשונות קשת אף נתן את הטון בעולם הספרותי תרבותי של התקופה (בשותפות עם כתב העת "עכשיו"), ומסביבו התקבצה חבורה שלמה של אנשי תרבות וספרות בולטים.

ראשיתו של כתב העת היא בפאריז. אמיר הגיע לשם בשנת 1956 התגורר בעיר במשך שנתיים ועבד שם במשרה חלקית ככתב של הארץ ושל מעריב. באותה תקופה הייתה בעיר מושבה של אנשי תרבות ישראליים  שונים כמו ניסים אלוני, עמוס קינן ורבים אחרים. אז בשיחות ארוכות עם ידידו הצייר אביגדור אריכא התגבשה התוכנית להוציא כתב עת שירענן את השממה שהייתה אז בכתבי העת המקומיים בישראל.
 
אמיר: בשובי לארץ הציע לי אבי להצטרף אליו בתפקיד מנהל ספרותי בהוצאת הספרים החדשה שהקים אז "עם הספר". נעניתי ברצון בתנאי אחד שבמסגרת פעילותי יקום גם רבעון ספרותי בעריכתי והוא קיבל את התנאי ברצון. וכך נוצר "קשת".
 
א.א.: למה בחרת בשם קשת?

אמיר: אני תמיד בוחר שמות שמקפלים בתוכם מספר משמעויות או אסוציאציות במקרה של קשת זה שם רב משמעי במודע כולל קשת בענן כאות תקווה מחודשת לאחר מבול. התחלתי להוציא את קשת שהיה מחסור בכתבי עת תרבותיים ."מאזניים" היה באחת מתקופות השפל שלו, "גליונות" גווע לאחר מותו של יצחק למדן וכך גם "אורלוגין" של שלונסקי וגזית היה בגדר צמח. "סימן קריאה" ו"עיתון 77" עדין לא קמו. רק "עכשיו" של מוקד נוסד במקביל פחות או יותר.  הייתה ההרגשה כי שמות שהיו חשובים בשנות השלושים פנה זיוום ודלל מעיינם, והם לא יכלו לבטא מציאות חדשה של אותם שנים וודאי לא לנסוך עליה השראה.
 

בראש החוברת הובאה הצהרת כוונות ב-120 מילה בלי שום כותרת, בה נאמר ש"קשת" מבקש לקרב אל הקורא העברי זרמים ספרותיים ורוחניים מעצבים את התפתחותו של דורנו וכן להביא לפניו עיונים מתחומה הכולל של מורשת התרבות האדם ובד בבד גם להביא לפני הקורא העברי ממיטב היצירה העברית והעולמית בת זמננו. ...קשת מבקש לקרוע חלונות ולהכניס רוח פרצים מרעננת בחדרי הספרות העברית והמחשבה העברית, לשמש מפגש ליוצרים הנמנים עם אסכולות שונות ומחנות שונים, עזר לצמיחתם של כישרונות מקוריים, מבע לנון קונפורמיזם ולחיפושי דרך.

ל"קשת" לא הייתה מגמה אבל הייתה לו תכלית לשמש עזר ונוף לצמיחתם של כוחות ספרותיים חדשים מתוכנו, להכניס איזו רוח פרצים מרעננת למעונה של הספרות העברית לייחד בתשומת לב קבועה לבעיות האזור והעולם. ובראש ובראשונה מהתרבות הצרפתית שאותה אמיר העריץ, שנחשבה בעיניו לתרבות לאומית חילונית נכונה וראויה לחיקוי.

"קשת" פנה אל האליטה אינטלקטואלית: סטודנטים תלמידי כיתות גבוהות בגימנסיה צעירים בקיבוצים וקציני צבא קבע מתוך כוונה ברורה לעצב את טעמם הספרותי ובעקיפין את דעותיהם. המגמה של "קשת" לערוך לקוראים הכרות עם תרבות המזרח הייתה הפוכה לזאת של כתב העת מתחרה הגדול "עכשיו" שהחזיק במגמות מערביות אוניברסליות והתנגד לזיקה לאזור שמסביב. לעומת זאת ב"קשת" כמעט לא הייתה דריסת רגל לספרות "יהודית גלותית" (ובכלל זה ספרות על השואה) או בעלת מגמות "ציוניות". עם זאת אמיר, למרות זיהויו המובהק עם הדעות הכנעניות, נמנע לבטא אותן באופן מפורש בהצהרות אידיאולוגיות ישירות וברורות. הוא הציג אותן בדרכי עקיפין כנראה מתוך שיקול (נכון) שבצורה זאת הן יחלחלו ביתר אפקטיביות. חוסר האפקטיביות של העיתונים האידיאולוגיים האפרוריים של השמאל והימין מן הסתם שימש לו כדוגמה שיש להימנע ממנה. עם זאת האנטי ממסדיות של כתב העת הייתה הבולטת מאוד, אם כי תמיד כבדרך אגב ובין השיטין. היו שלא התרשמו כל כך מכתב העת. המבקר דן אבן כינה אותו כ"התופעה הלבנטינית ביותר שידעה הפריודיקה העברית מימיה". אמיר קיבל זאת כמחמאה.

העוינות לממסד הספרותי הישן שאהרון אמיר חש את עצמו דחוי ומוקע מתוכו בלטה היטב בחומרים ובנושאים שבחר שנחשבו עד אז כלא ראויים לדיון רציני בכתבי עת מכובדים. הוא עסק בזרמים ובקבוצות בשולי החברה והתרבות של תנועת העבודה ודור הפלמ"ח בדומה לתנועה הכנענית ובכך השתלב בנטיות של קהל רחב שחש ניכור מהממסד הספרותי תרבותי הישן. דוגמה טובה לכך היו סיפורי השכונה של ניסים אלוני שכתב על החיים בשכונת ילדותו; סיפורים שנכתבו בלחצו של אמיר שהזמין אותם מהסופר הסרבן.
 
אבל פרט לכך "קשת" דמה ל"עכשיו" בדגש ששם על סיפורים אלגוריים סימליים לא ריאליסטיים שבהם הייתה בריחה מהמציאות הישראלית הספציפית, הפוליטית-חברתית אל מצבים אנושיים אוניברסאליים. מגמות אלו היו קיימות עד אז רק בשוליים כאשר הסיפורת הריאליסטית הייתה דומיננטית לחלוטין. כעת השתנה המצב לחלוטין. הסיפורת הלא ריאליסטית הייתה האונגרד ו"קשת" הביא אותה אל התקהל התרבותי הר, חב. אמיר האאוטסיידר המנודה מהממסד יצר למעשה נורמות חדשות בספרות הישראלית וחיסל בו בזמן את הנורמות הקודמות.
 
הכנעניות החלה לזכות בניצחונותיה הראשונים דווקא משום שנמנעה מהתמודדות חזיתית ומלחמות עם הממסד בניגוד לעבר. אם נרצה, המטרה הייתה כעת להשתלט עליו מבפנים, באיטיות אך בביטחה, ומטרה זאת הושגה דרך סופרים שאותם טיפח אמיר כמו עמוס עוז וא.ב. יהושע.

גישה זאת עמדה בניגוד למיליטנטיות של "עכשיו" שתקף שוב ושוב את המימסד, והותקף בחזרה. זאת אולי הסיבה שבסופו של חשבון אהרון אמיר קיבל את פרס ישראל (נימוקי השופטים) וגבריאל מוקד לא, למרות שהדעות של אמיר הן הרבה יותר רדיקליות ובאמת הרבה יותר אנטי ממסדיות ואנטי ציוניות מאלו של מוקד.
 
במבט לאחור ניתן לקבוע , שבזמן ש"עכשיו" קבע את הנורמות בשירה "קשת" קבע את הנורמות בפרוזה החדשה ושני כתבי העת המתחרים השלימו זה את זה וביססו את מעמדם כשני כתבי העת החשובים ביותר (עד עצם היום הזה) בספרות הישראלית .
 
אמיר: אני חושב שהפתיחות שהפגנתי מן החוברת הראשונה והמגמה המוצהרת לטפח כל כישרון מקומי תרמו לא מעט ליצירת חמרים שהפכו לקלאסיקה ישראלית. מכיוון שאני הייתי כמעט היחיד הייתה משיכה טבעית של הכוחות החזקים החדשים אלי. חוץ מזה היינו מקדישים חוברות מיוחדות לנושאים ספציפים כמו הווית המזרח התיכון, קולנוע ופסיכולוגיה שלא טיפלו בהם הרבה לפנינו תחומי ספרות ותרבות שנחשבו בגדר טאבו או שהמידע עליהם בארץ היה קלוט מכלי שני או שלישי בלבד. עד אז לא טרחו לייחס להם חשיבות תרבותית מיוחדת והם נחשבו לתופעות שוליים.

א.א.: איזה יצירות חשובות במיוחד הופיעו ב"קשת" לגילגוליו? מי הסופרים שגילית?

אמיר: א.ב. יהושע הופיע בחוברת השניה של קשת עם מסע הערב של יתיר. עמוס עוז החל תוך שנה להדפיס שם באופן קבוע. יהושע קנז שאחר כך הפך לסגן העורך, שלח סיפור מצרפת. היו בן עמי שרפשטיין שהיה אחראי לתחום העיוני גם יהושע היה חלק מהמערכת. גם אורפז החל אצלנו. גם סיפורי השכונה של ניסים אלוני שהחלו עוד בגיליון הראשון ובלחץ פיזי מתון הוצאתי ממנו עוד ארבעה חמישה סיפורים ובהמשך הם יצאו ככרך בהוצאת תרמיל.

א.א.: ומה ההייתה התפוצה של "קשת" הישן?

אמיר: על פי בדיקות שעשינו הרי כל חוברת הגיעה בפועל לכחמש עשרה אלף קוראים ובשים לב למימדי קהל הקוראים הרציני בארץ היחידה של דוברי עברית ובשים לב להיעדר חסות מוסדית בארץ ממוסדת כישראל היה בכך שבח רב לקהל הקוראים העברי.
 
א.א.: למה הפסקת את כתב העת?

אמיר: חשתי שלאחר 18 שנים של עריכה וטיפוח כוחות חדשים לבקרים נמחקתי אני עצמי מן המפה כאיש יוצר. רציתי לבדוק את עצמי ולראות אם אני מסוגל בשנים הבאות משוחרר מהחזקת כתב העת לתרום משהו בתחום הביטוי האישי יותר.  בדיעבד חשתי שבתפקיד ההוא כבר מיציתי את עצמי.

אבל החיידק נשאר בו הוא הוציא כרך חד פעמי של קשת בתיקיה שמישהו ירים את הכפפה ויצור כתב עת מקביל. אף אחד לא הרים אותה, אז אהרון אמיר הרים את הכפפה בעצמו ושוב הוא מוציא באופן קבוע את "קשת החדשה". כתב העת הזה הופיע כמה פעמים בשנה. הפעם בלי שום מניפסט אידיאולוגי בחוברת הראשונה. ככל הנראה ההנחה הייתה ש"קשת החדשה" כבר יהיה מוכר ומובן מספיק הודות לקודמו המפורסם.

א.א.: האם יש הבדלים בין קשת הישן והחדש או שהם בעצם מגזין זהה?

אמיר: הם לא זהים. האוכלוסייה הצורכת התבגרה מאוד, לא במובן של גיל, במונחים של השכלה תרבות ותיחכום אז היינו פורצי דרך, היום אנחנו פונים לחברה יותר מתוחכמת וצורכת תקשורת. אז היו אולי מאה אלף קוראי עברית ואם היינו מוציאם חוברת מיוחדת על קולנוע זה היה מכפיל את התפוצה. היום יש כמליון משכילים צעירים שמכירים ספרות. ההיצע פשוט גדול מאוד התפוצה שלנו היום פחותה משהייתה. אבל יש תהודה עולמית גדולה.
 
נראה ש"קשת" תישאר כאן כל זמן שאהרון אמיר עדיין פעיל ונמרץ.
 
א.א.: את מי אתה אוהב היום בספרות העברית?

אמיר: לצערי אני מרגיש במידה לא מועטה שאני מנותק מן היצירה הספרותית השוטפת להוציא את הספרים שאני מתרגם ואת היצירות שאני עורך לקשת. הספרות שאני באמת קורא מדרך קבע זה ספרות מקצועית על המזרח התיכון בהווה ובימי קדם. שום דבר מזרחי אינו זר לי מבחינה זאת. אגב בגלל שאני מתרגם הרבה ספרים ובהרבה שטחים ותחומים אני מסייע לעצמי להשכיל קצת. אני מחובר לאנשים הצעירים שכותבים אצלנו כמו ענת עינהר שיש לה סיפורים אצלנו המגזין.
 


ארצות הברית של הלבנט
 
א.א.: מר אמיר האם גם היום שישים שנה אחרי אתה עדיין דבק בתפיסה הכנענית?

אמיר: אני בהחלט דבק בה ומחזיק בה גם היום. היא נראית לי בת תוקף כשהייתה כאשר מצאתי את דרכי אליה כאשר הייתי בחור צעיר. אני סבור שהיא מגלמת את הניתוח הקולע ביותר של העברית החדשה והמתחדשת בארץ ישראל, ואת הגישה הפורייה ביותר לפתרון בעיותיה.
 
א.א.: ומה אתה בעצם רוצה כאן?

אמיר: הגורל שלנו ואין כאן בחירה אם חפצי חיים אנו הוא ללכת בגדול. המדינה העברית שקמה כאן נועדה לגדולה והיא חייבת לממש את יעודה ואם לא תפעל בעצמה הסביבה תכפה עליה את יעודה כפי שקרה במלחמת ששת הימים. והיעוד שלה הוא בכיוון גיבושה והתעצמותה של ישראל כישות לאומית טריטוריאלית ומדינה חילונית דמוקרטית. תרבות מובהקת בייחודה, מנוערת מן הפזורה היהודית על מורשתה וערכיה, מעוגנת בהוויתו של העולם המודרני, יונקת מתשתית עברית קלאסית ומעברה של ארץ הקדם בכללה.

א.א.:  מה הם גבולות הארץ על פי התפיסה הכנענית?

אמיר: הסהר הפורה: החבל שבין תורכיה, איראן, סעודיה ותעלת סואץ. במושגים קלאסיים זוהי ארץ העברים.
 
א.א.: אתה עדיין חושב במושגי הגבולות האלה?

אמיר: אני חושב במושגים האלה. אולם אף פעם לא אמרתי שישאל צריכה לקום ולכבוש את כל האזור הזה. ישראל צריכה להרגיש שהיא מנגנת כינור ראשון, אבן גיבוש.

א.א.: אתה רוצה אימפריה עברית?

אמיר: אני מתכון לאימפריה לא במונחים של המאה ה-18 וה-19 אימפריה במובן של להיפתח להטמיע, לבנות כאן אומה חילונית ודמוקרטית, ליצור חברה עברית בעיקרון שתטמיע תוך שוויון מוחלט בזכויות ובחובות את כל תושבי הארץ, להקים חברה טכנולוגית מתקדמת מערבית עם זיקה לים התיכון למורשתו של העם העברי העתיק. מדינה שתהיה מחולקת לחבלים בעלי שלטון עצמי לא על פי קריטריונים אתניים או לאומיים, אלא על פי עקרונות גיאוגרפיים. המושגים האתניים ערבים והיהודים יחדלו להיות רלבנטיים כמו בכל מדינה גדולה בעולם שאינה מתייחסת למוצאם של תושביה.
 
אני חושב , על משהו לפי הדוגמה של 13 המדינות הראשונות של ארה"ב שאחר כך הצטרפו אליהן עוד מדינות ויחד יצרו את אמריקה הגדולה מחוף אל חוף. ביסודו של דבר אנו חברה שיעודה הוא לא לפלוט אלא לקלוט. אני מאמין שימים רבים עוד נהיה או נוסיף להיות כור מצרף אתני פתוח ושנאמץ לנו על פי דרכנו אנו וממדינו שלנו את התפקיד ההיסטורי שמילאה במאה שעברה ארצות הברית. המדינה הזאת נראית לי ככלי להתגבשותה של הוויה לאומית חדשה ומחודשת שעצם התרקמותו במקום הזה ובזמן הזה היא בעלת משמעות מהפכנית ממדרגה ראשונה בהיסטוריה של המזרח ושל האנושות כולה.

מטבע הדברים המעורבים בתהליך הזה ככלל קטנים מלהשיג את עצם משמעותו. אולי דווקא צורריה של ההוויה הזאת הם התופסים בחוש את היכולת הספונה בה ואת הסכנה לגביהם. לכן אני מברך על ההגירה ההמונית מחבר העמים יהודים כשרים או לא כשרים, מה איכפת לא ציונים אדרבה. להתיך את כולם בכור הישראלי שימהלו. אם תרצה אפשר להשתמש בסיפור התנ"כי כמודל. שם מסופר על הכנענים שישבו בארץ בזמן שהעברים כבשו אותה. המציאות הייתה שחל שם היתוך בין העממים השונים ובין ה, כובשים וכולם המליכו עליהם את שאול המלך שהפך אותם לעם אחד של אזרחי מדינתו. כבר לא הבחינו בין כנענים ללא כנענים. כל תושבי הארץ עברו גיבוש לעבריים. אני רואה בתהליך הזה רצפט לתהליך שעשוי להתחולל בארץ, היתוך של האוכלוסייה כולה יהודים וערביים לעם אחד תחת שלטון המדינה העברית.

כוחה של ישראל, ישראל של כל תושביה, הוא משהו ייחודי בין סיציליה לים יפן. וגם הפלסטינים אתה מוצא עוד מישהו דומה להם בהישגיו וביכולתו בין ארצות ערב? זאת ישות אחרת משותפת לנו ולהם וזה אגב מה שמפחיד את העולם המוסלמי שרואה בכך סכנה לעצם קיומו. הדבר שמעכב אתה תהליך הזה אצלנו שהוא שמלכתחילה היינו צריכים לאמר לערבים עכשיו אתם אצלנו; אתם תמלאו את כל החובות ותזכו בכל הזכויות שיש לישראלי. אם זה היה קורה היה נוצר תהליך מדהים בעוצמתו של היתוך.

א.א.: אתה חושב שהתוכנית הכנענית אפשרית לביצוע גם היום למרות כל הבדלי התרבויות והשפה?

אמיר: יש הבדלי תרבויות בלי ספק. אולם גם בין עובדיה יוסף לבינך יש והם לא פחות גדולים ואולי מפריעים יותר. אין ברירה אתה מנסה להבטיח את עתידך שהדור הבא יהיה חילוני ולא ש"ס. תעבוד על זה בבקשה. פתח להם את הטכניון ואת צה"ל.
 
א.א.: לדעתך ליהדות העולם אין חלק ונחלה במדינת ישראל?

אמיר: אני מאמין שחוק השבות הוא חוק מפלה מצביע על בני אדם מסוימים כבעלי זכויות מועדפות מראש. זהו חיקוי סתגרני ואקסלוסיבי והוא אינו מקובל עלי ויש לבטלו. אזרחי ישראל היהודים והערבים הם בעליה של הארץ הזאת ולא מי שיושב בניו יורק. נכון שהעם היהודי בגולה הקים את היסודות למדינה הזאת אך משעה שהמדינה קיימת יש לה ציווי אוטונומי משלה. היא אינה חייבת מאום לאלה שמתוכם יצאו בניה, כמו שארה"ב אינה חייבת דבר לאנגליה ומדינות אמריקה הדרומית, אפילו לא חצי דבר לספרד. צריך להבין ויש להפריד. יש עם יהודי בעולם ויש אומה עברית בארץ ישראל.
 
כאן כדאי לציין שבכמה הזדמנוית אמיר הביע את געגועיו אל תקופת המנדט ולהוויה העברית שנוצרה אז בחסות הבריטים.
 
אמיר: יכול להיות שמדינת ישראל הוקמה מוקדם מידי לפני שהיישוב הספיק לגבש תשתית של השקפת עולם לאומית טריטוריאלית מסקנית מקפת שיהיה בכוחה לעמוד מול גלי העליי, ה ולהטמיע אותם בתוכה ולא להיכנע להם כפי שקרה במציאות להוות כולנו.
 
א.א.: בדיעבד מה אתה חושב על הצלחת התנועה הכנענית כיום?

אמיר: הרעיון יש לו השפעה ותהודה יותר מאי פעם. כותבים עלינו בעבודות באוניברסיטה וחשוב מכל לדעתי רוב הצעירים הישראליים כיום בין שהם מודעים לכך ובין שלא הם כנעניים. אולי אי אפשר עדיין לאמר שניצחנו אבל בהחלט התקדמנו מאוד.
 
א.א.: איך היית רוצה שיזכרו אותך מר אמיר?

אמיר: כאחד מאלה שניסו לגלם את הנאמנות השלמה לחזון שהאמינו בו ובישרו את צביונה של האומה העברית כפי שהוא עתיד להתרקם. מי ייתן והמדינה הזאת תשכיל במסגרת מאבק האיתנים שגוזר עליה גורלה להש, תחרר ממוסדות של אטוויזם ולהיערך אל נכון אל גדולת המחר השמורה לה, הנשגבה לעין, , ערוך מכל האתמולים שהיא עומסת על גבה.
 
אהרון אמיר ניסח את האידיאולוגיה שלו בפואמה מיוחדת בפרוזה שירת ארץ העברים, ובקטעים ממנה נסיים ראיון זה :

חמוץ בגדים דורך שחר יום המחר לארצי הגדולה והרחבה.
מאופל - רחם דור דור גח הוא ומפציע, טבול דמדומי דמים וחבורי חרדות ועצב. ממערת אמש חטאה ונכאה יבקע. מנקרת אתמולים נחלאה ונעפשה ופרושת קורים, רוחשת רמש תועבה למינהו – ונגהו לפניו טהור ונצרף.
... בן יום הוא ובן נצח.
הנה זה בא היום הגדול
... הוא יום אלוהים חדשים, יום תחיית אי אז ובריאת יש
מתוהו, הוא יום הנים השגיא
יום נגוה נגה ארצי על רקב עולם נשחת.
יום גאון צהרי-אמה , ואיתן צערי קדם
יום תכלת וארגמן. הוא יום עבר הגדול, .
אני רואהו בא.
על סיפו גהרתי ואשתח, ו.
 
   
 

 


 

 
Bookmark and Share

 מפת העץ:
מסיפורי הדוד הנרי /פנויים-פנויות - הסיפור של הניה  /  הנרי גלוקסמן  [14/10/2006 08:24:11] 
יפים הם הלילות בארץ כנען: אהרון אמיר והמגזין "קשת"  /  אלי אשד  [13/10/2006 22:00:52]  «- אתה כאן
 מרתק ביותר.  /  ריאליטי  [14/10/2006 06:40:01] 
 תנועת הכנענים היא בלון לא מציאותי  /  אבנר אברהם  [14/10/2006 13:57:52] 
 ברצוני להוסיף  /  ריאליטי  [14/10/2006 08:34:20] 
 רשימה מרשימה  /  אבנר אברהם  [14/10/2006 13:42:08] 
 מחתרת הכנענים  /  הנרי גלוקסמן  [15/10/2006 10:25:01] 
 למען האמת הכנעניות היתה סיפור חולף  /  אבנר אברהם  [15/10/2006 17:32:43] 
 מעניין .זאת פעם ראשונה שאני שומע על כך  /   אלי אשד   [15/10/2006 20:15:33] 
 לאלי אשד שלום  /  הנרי גלוקסמן  [15/10/2006 23:22:34] 
משקפת שדה - טור שבועי  /   יורם המזרחי  [10/10/2006 20:33:14] 
דפי נחיתה   /   בניית אתריםבניית אתרים   /   הקמת פורוםהקמת פורום