| : BlaBla 4U Forum"> , ,create Forum, message board, forum system, knowledge system, open forum, web tool, internet tools, web forum, הקמת פורום יצירת פורום, פורום חינם"> | " />

תאריך 30/09/2006 16:11:17
מאת רפי גטניו
נושא "נחש הכסף" סיפור מאת מנחם תלמי

ביקשתי וקיבלתי את רשותו של מנחם תלמי להעלות לפורום את סיפור "נחש הכסף" במלואו, ואני מודה לו על כך.
 
בעיני זהו אחד הסיפורים המופלאים בשפה העברית ואני מניח כי כל מי שקרא אותו בעבר זוכר ומוקיר, ומי שלא, זו ההזדמנות.
 
 
נחש הכסף

מנחם תלמי
 
 
זה בצד זו, כשברכיהם כפופות אל הספה וידיהם נשענות על אדן החלון, בהו בלא אומר נוכח הים הרגוע, שדמה לקערת כסף, תחת אור הירח המלא. דממה עמוקה של לאחר חצות עמדה ביקום ואגן-הכסף שרבץ בשתיקה קיטר ניחוחו הקל והמלוח, חייך בריצודים בהירים, משפת החול ועד לחגורת האופק הרחוקה.

"איש..." – הגתה חייכנית והוזה – "איש שלי..."

הוא שלח כפו ארוכת האצבעות והטביעה בתלתליה הנוקשים והבהירים. היא המישה מבטה מהים ונעצה בו עיני איילה שרעבונה שקט ופחדה סר. בפעם המאה מתחילת ערב זה סקרה בהשתאות אושר את קלסתר פניו, את שפתיו הטובות והחשוקות, את סנטרו הפסוק בחריץ נמרץ והפחוס משהו בקצהו. אחר נצמדה אליו באנחת חינחון והוא העמיק לחפור בסבך תלתלי-ראשה.

"איש ... " – אמרה והשעינה לחיה על כתפו – "קח אותי אליך".

הוא חפנה בזרועותיו הגדולות ואימצה אל בית-חזהו. בעניין רב נסתכל בריסי עיניה הגדולים, שדבקו זה לזה ודמו לפרח הסוגר גביעו.

"איש" -  אמרה, בלא לפקוח את פרחי-עיניה – "אני רוצה לשאול אותך משהו. איש, הרבה נשים היו לך ? "

"הרבה !" – אמר, ונתחייך עמומות.

"הרבה מהן אהבת ?"

"שתיים, אפשר שלוש".

"איש, והייתה אחת שאהבת כמות שאתה אוהב אותי ?"

"אחת ויחידה" – השיב לאחר שהות-מה.

"מתי היה זה ?" – תבעה.

"לפני המון זמן. ארבע, או חמש שנים".

"הייתה יפה? "- לא הירפתה.

"אני מניח".

"יפה ממני?"

"איני יודע. אפשר שכן, אפשר שלא".

היא פקחה עינייה ונעצה בו חיוך מאיים :

"הן הבטחת שאינך מסתיר ממני דבר, שתמיד תאמר לי את האמת"

"באמונה, איני יודע" – התגונן – "לא ראיתיה".

היא צחקה צחוק-תרעומת קל וחפנה בלוריתו בידה.

"אל תשטה בי, איש".

"איני משטה, תינוקת. מעולם לא ראיתיה".

"אתה טפשון, אתה. כיצד אהבת אותה בלא לראותה ?"

הוא שתק וחייך רפות והיא ניערה כתפיו, תובעת תשובה.

"כיצד?" – לא הירפתה ממנו.

"חשתי בה" – השיב לבסוף.

היא משכה בכתפיה, וצל של ספקנות נפל על קלסתרה הצחור.

"איש" -  אמרה כמו בוכייה -  "דבריך נורא סתומים"

"או" – נאנח – " זה סיפור ארוך מאד".

"נפלא !" – נתרצתה – "אתה תספר לי את הסיפור, איש, את כולו, נכון ? "

צנחה ונתקפלה על חזהו, והוא עטפה בזרועות חסונות וזהירות כעטוף גור-חתולים, רעב למחסה ולחמימות.

"חתלתולונת..." – לחש.

"מיאו..." – הגתה תפנוקים – "ספר, איש, אני שומעת ----"

*
 
ארבע או חמש שנים עברו מאז אותו לילה- סיפר, כשעיניו עצומות וזרועותיו עוטפות אותה מכל עבר – בן עשרים הייתי, אפשר בן עשרים ואחת.

המלחמה! – לחשה לתוך חזהו – ספר, אני שומעת. נכון. זה היה בעיצומה של המלחמה, בעיצומו של לילה שחור כפחם; שהשמיים, החול והחלל נעשו בו למקשה אחת; בלב ליבו של הנגב, בשעה של היערכות אחרונה לפני קרב. בוואדי בו נערכנו חנה במפוזר כח של גדוד לערך, ואנו, פלוגת הזחלים, דממנו למעלה, מאחורי קפל קרקע שהיווה את שפתו המזרחית של אותו וואדי. הלילה היה חשוך, כאמור, רווי צינה מדברית יבשה, עמוס בדידות ותוגה של דממת–קודם-קרב. חזקה עלינו ההוראה לא להעלות כל אור, לא עשן ולדמום ככל האפשר. לפיכך זכו ההרהורים בחירות מלאה ולא היה להם מפריע. אף כי שבע קרבות הייתי, לא נמלטתי מאותם תוגות והרהורים, מאותו פחד כמוס המשלח לכל חלקי הגוף זעזועים קלים, בדומה למנגנוני-אזעקה. לפיכך נתאוויתי לעשן ולהפיג מלבי אותן תחושות קשות. ידעתי שלמטה, בתוך הוואדי, נטוע מאהל- המטה-הקדמי ושבאחד מאהליו אוכל למצוא לי מסתור לעישון.

סחתי למפקד הפלוגה שאני יורד לעישון, ומיד אחזור. מאחר שמפקד-מחלקה הייתי, ואף ידידו הקרוב, לא כיהה בי ואך הציץ בשעונו והזהירני שכעבור מחצית השעה בדיוק אנו זזים לדרך. זהיר וסומא לחצאין חתרתי בתוך פחמו של הלילה וגלשתי לתוך הוואדי. כיוונתי דרכי אל מול צלליותיהן של שתי צאלות מעוקמות, שתחתיהן נחה תחילתו של המאהל. משעברתי בינותן, ואני כפוף במקצת מחמת ענפיהן שנטו ארצה, צמחה במפתיע דמות עלוטה מתוך האפילה, ובטרם היה הסיפק בידי להינטע על עמדי – וכבר נחבטתי בה. נדהם, ומופקר לחלוטין ליצר ההתגוננות חיבקתיה להכריעה. ואז – "אמא שלי!... מי זה פה ? ..." – צפצף לתוכי קול דק ומרטיט באימה רבה, קול של נערה.

"מי זה? מי אתה ? " – המשיכה מבועתת.

"מפקד מחלקה 3 פלוגה א´ זחלים" – עניתי לה מבודח, משנפוגה בהלתי.

"תודה לאל..." הרווחה רבה נשמעה בקולה והיא צחקה חרש, כפורקת מעצמה משא של אימה ונשימה שנכלאה.

"מי את ?" – שאלתי.

"סמלת- ראשונה חיל הרפואה" – שקלה לי באותו מטבע –  "אתה יכול להרפות ממני; רגליי כבר נושאות אותי".

רק עתה נוכחתי שאני ממשיך ללפות את גיזרתה.

ידי נטשוה במהירות.

"לא התכוונתי" – והתנצלתי בהתאמצי לשווא להבחין בדמותה מתוך העלטה הרבה – "אל תכעסי..."

כדי לשבור את שתיקת המבוכה שנשתררה לאחר מכן, סיפרתי לה שירדתי משפת הוואדי לחפש מסתור לעישון.

"יש לנו אוהל סיירים" – אמרה – "תוכל לעשן בו".

האפילה הייתה כבדה ביותר ומהלכי הוואדי לא היו נהירים לי. פסעתי אחריה, מגשש דרכי כסומא, נתקל בתלוליות ומועד בחריצי-הקרקע, ופעמיים-שלוש כמעט ונחבטתי ארצה, למרבית הבזיון, עד כי הושיטה לי ידה והחלה מובילתני כהובל זאטוט. באוהל הפעוט העטתה עלי שמיכה שבחביונה ניתן לי להדליק את הסיגריה. לו יכולתי לצאת ממחבואי עם הגפרור הדולק לראות פניה ! מאד נשתוקקתי לדעת דיוקנה של אותה נערה זרה-קרובה שנקרתה על דרכי בעיצומו של ליל מורא ותוגות, שהושיטה לי כף יד קטנה, חמימה ואמיצה, ונטלתני עמה בלא דעת מי אני ומה טבעי, כשהיא מעניקה לי את כל אמונה ותומה.

כיביתי את הגפרור והגחתי מהמסתור, הסיגריה בכפי הקפוצה. היינו אפילים זה לזו. ניסיתי לנחש את דמותה וסברה וציירתיה בנפשי כפי שרציתי שתהייה – פנים מאורכים ורכים, עיניים גדולות, עשויות תום וידידות, שאישוניהן שוחקות. פה אדמוני כרימון שנפסק לשנים, ברו קשיחות-רכיכה ותוכו עסיסי-חומר; וצוואר ארוך מתנשא בגאווה מבין כתפיים צחות ודשנות. עישנתי דומם והיא לא גרעה ממני מבטיה הנעלמים, בנסותה, לשווא, להבחין בקלסתרי לאורה העמום והדל של גחלת הסיגריה.

אחר  מחטתי את הסיגריה בחוד סוליית- נעלי, והודיתי לה על סיועה ורוב חביבותה.

"צריך לחזור ? "  - שאלה.

הצצתי בשעון הזורח ירקרקות.

"לצערי" – אמרתי – "בעוד עשרים דקות אנו זזים".

"פגישה מוזרה" – אמרה לאיטה "ונפלאה..." הוסיפה לאחר שהיית-מה, בקול נמוך ומבוייש קמעה.

לא רבות דיברנו באותן דקות שבין סיום העישון ופרישתי וכל שדיברנו היה מקוטע לרוב, מלווה בשתיקות ארוכות ובלתי-מעיקות, בהן חשים היינו במשהו הנרקם בינינו. ישבנו בלב השממה, באוהלון פעוט, איש ואשה זרים לחלוטין, שמעולם לא נפגשו ולא ידעו איש פרצוף רעותו – אך קרובים היינו מכוחם של חושים שאין לנו שליטה עליהם, שאין בכוחה של התבונה לפרשם.

פתאום אמרה :

"יודע? אילו אפשר היה להעלות אור..." – היה לה קול ילדותי ורך, כולו חן והתרפקות בלתי-עשויה – "כמה טוב היה אילו יכולנו לראות איש את רעותו... לרגע קט לפחות..."

"אנו עיוורים" – אמרתי.

"עיוורים? גם הם יכולים לראות... לפי דרכם שלהם. ואם לא תבין את כוונתי שלא כראוי, אפשר ונוכל לראות איש רעותו".

עוד בטרם ירדתי לסוף דעתה, רכנה אלי, שמטה בעדינות את הקסדה המרושתת מקודקודי והחלה מעבירה קצות אצבעותיה על פני. תמימה הייתה בהעיזה לעשות כן, אך אני את תומתה כיבדתי. תחילה ריפרפה על פני המצח וחר גלשה מעט מעט אל חוטמי וממנו שמטה אצבעותיה לשפתי והחלה מציירתן רפיף-רפיף. עצמתי את עיני ונתמכרתי למירוצו המאושר של דמי.

"אתה יפה" – אמרה בפתיעה – "אתה רך ונבון. וחוץ מזה לא התגלחת מזה יומיים לפחות. רוצה לראות אותי ?"

צחקתי והיא הושיטה אלי את ראשה האפל. חפנתי פניה בכפותיי ויותר משניסיתי ללמוד אותן ליפּפתין ברוך, כשאצבעותיי פורטות זהיר זהיר על זקירות אישוניה החדים והמפרפרים כבן-כנף שנקלע לרשת.

שבתי והצצתי בשעוני, והגיע תורם של החרדה הסמויה מפני הבאות, התוגה וצער הפרידה הבלתי נמנעת, ידעתי שאפשר ולא אוכל לראותה עוד לעולמים – ואז נתיַקרה עלי יותר ויותר.

"מיד אלך" – אמרתי בלא להסתיר את נימת הצער שבקולי.

"ותחזור!" – פסקה.

"אל שולחן הניתוחים שלכם" פלטתי שלא ברצוני, ומיד הייתי מצטער על פחזות לשוני.

"אתה שוטה" – התמרמרה – "לעולם אל תדבר כך!"

"נכון" – הודיתי.

"המאמין אתה בקמיעות? "

"אני נכון להאמין בכל דבר, ובלבד שלא אזדקק לטיפולים של איזמלנים, או במטותא ממך ... קברנים"

"שוב אתה משתטה" – אמרה – "אך אתן לך קמיע. רוצה ?"

היא לא המתינה לתשובתי. חשתי שהיא שולפת דבר-מה מפרק ידה ומציגתהו לנגד עיני.

"זהו צמיד" – אמרה – "גליפה של נחש-כסף בעל שני ראשים"

שמעתי מפץ-מתכת קל. היא שברה את הצמיד הדק לשניים ואת חציו האחד תחבה לכיס חולצתי, נרגשת הייתה – זאת למדתי מהבל נשימתה, שליטפה את פני.

"מאום לא יאונה לך" – קבעה בהחלטיות – "ויודע מדוע ?  משום שבחצי הנחש מקופלים כל דאגותיי ותפילותיי לשלמותך, אתה צוחק ?"

"חלילה, את נפלאה... " – לחשתי נרגש, כשאני נוטל את כף ידה – "הייתי נושק לך נשיקות תודה, אילו ..."

באותה פשטות כנה בה הציעה שנראה איש את רעותו קירבה אלי ראשה. נטלתי את קודקודה והטבעתי שפתי ללחיה הלוהטת. היא נשמה חפוזות ואני שאפתי לקרבי את ריחה המיוחד, שהיתה בו תערובת נפלאה של עולל רך ואשה.

"יודע? " – לחשה נרעדת ותפסה בזרועי בחוזקה – "טרם ידעתי נשיקה ... אתה הראשון ... אל תצחק לי"

"בת כמה את ?"

"שבע עשרה, בעוד חודשיים"

"ומה לך כאן?"  הייתי תמה.

"האמינו שמלאו לי שמונה עשרה ולקחו אותי. לא יכולתי לשבת בבית. פשוט לא יכולתי כשאתם כולכם... "

"לא היית צריכה לעשות זאת..." ניסיתי לשוות לקולי גוון מחמיר – "בגילך..."

"אילו לא הייתי עושה זאת" – צחקה חרש – " לא הייתה מתרחשת פגישה מופלאה זו".

"את שוטה קטנה" – לחשתי.

"שוטה מאושרת" – אמרה בתום – "כי חשבתי שדברים מעין אלה קורים רק בספרי-מעשיות".

*
 
פתאום נתנער מרבצו. רק עתה נוכח שבהיותו שקוע בסיפורו גלשה לה מחזהו, נצטנפה לכותל, וראשה בין ברכיה. נגוהות הירח ליטפו את כתפיה החשופות שרטטו. היא בכתה חרש. בפשטו זרועותיו למלוא אורכן חפנה אליו כחפון גוזל שנשמט מקינו וכבש פניו ברעמת תלתליה הבהירים.

"מה לך, תינוקת ? " – שאל תמה ודאוג.

"מאומה..." – יבבה.

הוא ליטפה ברוך, והיא כבשה מעט מעט את ריטוטי-בכיה, נשאה אליו שקדי-עיניה הלחים, הנסוכים ביישנות.

"אל תשים לבך... זה שום דבר, איש. פעמים אשה חייבת להתייפח".

"בשל מה את בוכיה, ספרי" – הפציר בה רכות.

"לא, לא. המשך לספר, איש. הנה, איני בוכה יותר, ואני רוצה לדעת אחריתו של הסיפור. אנא".

הוא הציץ לתוך עיניה וגיחך.

"גורת-שועלים ערומה" – אמר – "לא תוליכיני שולל. מקנאה, מה? "

היא הדפה אותו עד שנתפרקד שוב על גבו ואחר נתקפלה אצלו, מהגה על אזנו :

"כבר איני בוכיה וחסל... ספר, איש, ספר..."

"ניחא" – אמר ועצם את עיניו.

*
 
הצצתי בשעוני. נותרו כעשר דקות עד מועד התזוזה. ידעתי שעלי להינתק מהאוהלון החמים והמיטיב ולחזור לאנשי.

"אתה יודע?" – קראה נפתעת – "אנו כה קרובים איש אצל רעותו ובעצם טרם ערכנו את ההיכרות הראשונה והפשוטה. מצחיק. איני יודעת את שמך ואתה לא את  - - - - "

וכאן אחזני ברק תדהמה. בהול ומבוהל נתרוממתי ככל שהירשה האוהל הפעוט, ואוזני צוללות. בבת אחת הייתה דממת המדבר קרועה ופרוצה מרעם מנועים מותנעים ומיבבים! הטור זז – הקדימו משום מה את המועד! - - - -  אחוז תאוות-דהירה פרצתי מן האוהל. היא זינקה בעקבותי, ועוד היה הסיפק בידי לשמוע קולה הקורא :

"מה שמך ?! - - -  - "

זו הייתה צעקה נואשת, רוויה טינה וחדלון-אונים: בקשה הזועקת למענֶה. שרק לב אבן עשוי להתכחש לה. ואני, קול החובה והנאמנות עשאוּני לאבן. לא הייתי רשאי להפקיר את המחלקה ומשום כך לא עצרתי במירוצי העיוור – שרק חושים סמויים, הבאים לעת-צוקה, הנחוהו בלא תקלה ושבירת-מפרקת – עד לזנבו של הטור המתקדם.

"מה שמך ?!" - - -  -  צעקה נוראה ונואשת זו נמסכה בדמי, ועוד עתיד הייתי לשומעה רבות מתוך לבי. הייתה זאת צעקת נערה שנטלו ממנה את כל היקר לה והיא נותרה פשוטת-זרועות, פעורת פה, בלב לילו העצוב והזועם של הישימון הגדול, כולה צער ותחינה ועלבון.

הטור היה משתקשק קדימה, מגשש דרכו בעלטה מוחלטת. טיפסתי לזחל שלי תוך מסעו, ושיבחתי את מזלי ואת מירוצתי על שלא החמצתיו. אולם מבעד למשק השרשראות ורעמי המנועים האלימים שמעתי ללא הרף בנות קול מרטיטות : מה  שמךָ?- - -    מה  שמךָ?- - - קול כקולו של אדם טובע הפורש אליך זרועות. מה  שמךָ?- - - מה  שמךָ?- - -

שלוש שעות ארך הקרב, ובהפציע שחר אדום התקרב לסיומו. לא ארבה לספר לך עליו, רק זאת אספר : ברגעיו האחרונים שאג לעברי מפקד הפלוגה מבעד לילל-התופת, שאעבור לזחל סמוך, המצויד ביורק-להבות, כדי לפקד עליו בשעה שיפרוץ להבעיר ולבער כמה שוחות-אויב עקשניות שעמדו על דרכנו. עשיתי כן והמשימה עלתה בידנו.

הזחלים עצרו ומנועיהם החרישו. אמבולנסים שלנו גחו מאי-אן. חיל ללא קסדה, פרוע שיער ומבטים גחן על מושב בוער שהוטל מאחת המכוניות ונטל ממנו אש לסיגריה קמוטה שרטטה בין שפתיו החיוורות. הקרב נסתיים. ירדתי מזחל יורק-הלהבות על מנת לשוב לשלי. פניתי לאחור ונותרתי קפוא על מקומי: סביב הזחל שלי, שהקיא עשן סמיך, התגודדו מספר חיילים ממחלקתי, אשר מאופן עמידתם ניכר מיד, שזוועה היא שנתרחשה כאן. קפצתי לשם וראיתי את הזוועה. כל יושבי הזחל ניספו באכזריות מאִשו של תותח שש-ליטראות. הדבר אירע רגע או שניים לאחר שעזבתיו על מנת לעבור ליורק-הלהבות...

לא אספר לך על אותן דקות כבדות בהן עמדתי אילם ונרעש נוכח גוויותיהם המרוטשות של רעַי-פיקודי. אחר, אט-אט, החל פועם בי אותו רגש אכזרי, שגם ביצור הישר וההגון עלי אדמות אינו יכול להימלט ממנו, אותה שמחה פראית שגופי שלי ניצל, שלבי פועם וממשיך לפעום. לא יכולתי שלא לחוש עוּמקנית בנס שאירע לי. ואז נזכרתי בקמיע ושלפתי מכיסי את חציו של הנחש. הסתכלתי בו כאדם החוזה בפלא.  מה  שמךָ?- - - מה  שמךָ?- - -  חזרו ונעורו בנות הקול הזועקות בקרבי. חייב הייתי לראותה.

סמוך לשעת הערביים נמצאנו שוב ליד הוואדי, אך הוא היה ריק. המאהל נעלם וגז, כאילו חזיון שווא היה. רק כמה יתדות, קופסות-שימורים ותחבושות מגואלות שנתגוללו פה ושם העידו שלא טעיתי באיתור המקום. נבוך ומאוכזב עמדתי על תלולית משקיף בעצב על שתי הצאלות המעוקמות שנשארו בבדידותן. האמנם לא אחזור ואמצאנה ?
 
*

הימים נקפו ואני לא שכחתיה. בן עשרים הייתי, ואולי עשרים ואחת. לבי עדיין לא גס בהמון רגשות, וכל כולי להטתי להשיג את אשר ביקשתי. החילותי אוהב אותה, אהבה גדולה וחסרת הגיון יותר מכל אהבה אחרת; אהבה רצופה תוחלת נכזבת וכעס על שאין בכוחי למצוא את שאני מבקש. בחשאי ותוך חשש מתמיד שמא אעורר חשדות ואשים עצמי מגוחך ושוטה, הייתי תר אחריה משל חודשים אחדים. כל אימת שהייתי מזדמן לבתי-חולים או לבין אנשי חיל-רפואה, הייתי בולע בעיני כל נערה צעירה שענדה דרגה של סמלת ראשונה. היו אלה חיפושים מוזרים וחסרי תכלית כמעט, שכן לא ידעתי מה דמות לה, אף לא במשוער.

ככל שנקפו הימים וקטנו הסיכויים למצאה, כן רבתה תאוותי לגלותה, כן נתלהטה אהבתי הנכזבת, המשונה וחסרת הסיכויים שבכל אהבותיי. משגברו כך געגועי אל הבלתי-נודעת לא עצרתי כח ושיטחתי סיפורי בפני החובש המחלקתי שלנו. איש נעים להתרועע היה, בחור נבון, נוצר לשונו ומעל לכל סוס-מלחמה וותיק בעיסוקי-נשים. ידעתי שהוא היחיד בין רעי שלא יגחך למשמע סיפורי ולא יוציא דיבתי רעה.

לא שגיתי. בתאווה שתה את סיפורי וכל כך נתלבה למשמעו עד כי נדלק באותה קדחת של חיפוש אחר האלמונית. מיום ליום שקע יותר ויותר באותה פרשה, עד כי נראה הדבר שהוא עצמו נשתטה והתאהב בה, ויותר משהיה מבקש אחריה למעני, ביקשה למענו. היא הפכה לסוד הכמוס שלנו, למטרתנו המשותפת. הרבינו לדבר בה, ואני לא נלאיתי מלתאר לו את הפגישה הקצרה והמוזרה שנתחוללה באפילת הוואדי, עשר ועשרים פעם; לא עייפתי מלספר לו דמותה כפי שנצטיירה לי מתוך האפילה המוחלטת, מתוך מגעי אצבעותי, מהבלי נשימתה ומריח עורה.

בתחילה עוד האמין שיעלה בידו לגלותה. הוא היה משוטט בכל עת של פנאי בין נערות-הרפואה, חוקר ושואל כל סמלת-ראשונה וכל שהייתה כזו ונתעלתה בדרגה. משהעלו שיטוטיו אלה חרס לא נתעצל ולא נתבהל עד כי פרסם מודעה כגודל האגרוף בעיתון החיילים, בה ביקש את האלמונית שחילקה עמי את נחש-הכסף בתאריך מסוים, להתקשר עמו בכל הדחיפות. אך גם זה היה לשווא. אלמונית הייתה ואלמונית נותרה.

את כניעתנו, אחר חודשיים של חיפושים ותקוות, חגגנו בבקבוק בירה פושרת. באותה הזדמנות חזרנו וגילגלנו בחציו של נחש-הכסף אילך ואילך, עד שנזכר רעי החובש וסיפר לי אגדה השמורה עמו מימי הילדות, הקובעת שאם תיטול נחש ותקצצו לשניים ותטיל כל אחד מחלקיו ביבשת אחרת, סופם שיתאחדו, גם אם שנים הרבה תחלופנה.

"כמה יפה הוא עולם האגדות" – קבלתי בחיוך נעצב.
    
*
 
הוא נטל והרים את ראשה, שהיה חבוי כל העת בסתר זרועו, והסתכל בה בתמיהה.

"ושוב את בוכיה, לעזאזל!" – אמר בלא נימת תרעומת. – "מה לך גורה?"

"איש" – הגתה – "וחציו של הנחש, האם עדיין שמור הוא עמך? העודך נושא כקמיע ?"

"מקנאה לו ?" – שאל.

"לא. רק סקרנית כתינוקת".

הוא נרכן על הכסא שניצב בסמוך ושלף מכיס מכנסיו חציו של צמיד כסף מגולף לדמות נחש דק ומתפתל.

בתאווה נטלה את החפץ לידה ונסתכלה בו דוממת ונפעמת.

"איש" – אמרה לאחר דומיה ארוכה – "המתן לי דקה ... "

היא חמקה מן הספה לפינת החדר ומשחזרה שלחה אליו את שתי כפות ידיה הקמוצות.

"ראה" – קראה – "ראה!"

"אלוהים גדולים..." – מלמל חרש, והתרומם לקראתה מעל למשכבו.

בכל אחת מכפות ידיה החזיקה חציו של נחש כסף.
 
 

* * *
 
 
   
מפת העץ
מסיפורי הדוד הנרי / "יחידות" עם האדמו"ר מויז´ניץ הנרי גלוקסמן  
המשורר של יפו: על מנחם תלמי אלי אשד  
 המדור הציורי של תלמי " מאו"ל " שמעון מנדס  
 נחש הכסף רפי גטניו  
 "נחש הכסף" סיפור מאת מנחם תלמי רפי גטניו  
 אכן סיפור מקסים אלי אשד  
 לרפי, למה נחש גאולה חמילבסקי  
 לגאולה - התשובה בגוף הסיפור רפי גטניו  
 לרפי, במקורות נחש מסמל גאולה חמילבסקי  
אי שפיות זמנית ? שמעון מנדס  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום