רדיו יוּבל   רשימת דיוור תנאי שימוש (קולמוסנט ©) הרשמה עזרה מקלדת יוּבל

הנך מזוהה כ-    , להרשמה / התחברות לחץ כאן

תאריך: 18/08/2006 12:08:05
מאת:
 אלי אשד 
נושא: לורנס איש ערב

 
לורנס איש ערב
 

 
בזמן שישראל נאבקת באירגון גרילה כדאי להיזכר באיש לימד את הערבים את לוחמת הגרילה, הלא הוא לורנס איש ערב. הוא היה בריטי דווקא, הפך לאגדה ולמודל לדמויות מפורסמות כמו הארכיאולוג אינדיאנה ג'ונס ומואדדיב גיבור "חולית". רק שהאגדה שלו היא בלשון המעטה שנויה מאוד במחלוקת.

"הוא ראה את החיים כסיפור נפלאות, כל האירועים היו חשובים. כל האנשים שבאו עימו במגע גיבורים". כך אמר לורנס איש ערב על השיך אאודה אבן טאיי. 

בימים אלו יצא לאור בהוצאת משרד הביטחון הספר שבעה עמודי חוכמה. זהו ספרו של הסוכן החשאי הבריטי המפורסם ביותר של כל הזמנים (אחרי ג'מס בונד) תומס אדוארד לורנס - "לורנס איש ערב" בתרגום חדש. זהו ספר (ששמו לקוח מפסוק בספר "משלי" התנכי) שבו תיאר את מעלליו והרפתקאותיו בהמרדת שבטי ערב כנגד האימפריה התורכית בזמן מלחמת העולם הראשונה. ספר זה שנקרא יותר מכל דבר אחר כסיפור הרפתקאות הפך הודות לסגנונו הספרותי הנשגב לנכס ספרותי לאומי ווינסטון צ'רציל (ידידו  הטוב של לורנס) אף הגדירו "כאחת היצירות הגדולות ביותר שנכתבו באי פעם בלשון האנגלית".

במידה רבה הודות לספר זה הפך לורנס לכמעט ויותר מכמעט דמות אגדית. הוא הוצג  בידי עיתונאי בעל יכולת פרסומית אדירה בשם לואל תומאס כ"מלך הבלתי מוכתר של עמי ערב". אותו תומאס נדד ברחבי אנגליה במסע הרצאות מלוות בתמונות שהוצגו בפנס קסם הרצאות שאליהם הגיעו יותר ממיליון מאזינים ובינהם מלך אנגליה, שרים וגנראלים שונים.  כתוצאה ממסע הרצאות זה והספרים שכתבו תומאס וידידו הטוב של לורנס, רוברט גרייבס למבוגרים ולילדים הפך לורנס לגיבור לאומי ולאגדה. הוא מצא את עצמו נרדף על ידי גדודי סקרנים ועיתונאים בדומה לסלבריטאים של ימינו דבר שלא היה ידוע עד אז כלל. כתוצאה החלו להישמע טענות שהוא היה הדמות הצבאית הבולטת ביותר של מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שבה כידוע היה מחסור עצום בדמויות צבאיות רומנטיות מכל סוג. היו שהציגו אותו כ"אביר האחרון" דמות רומנטית שכמו יצאה מספרי ההרפתקאות  לילדים ונאבקה כמעט לבדה באויב התורכי. ניתן להניח שאולי זאת הייתה הסיבה לפירסומו הגדול של לורנס.

סיפורו שימש  בשנת 1962 בסיס לסרט רחב יריעה של דיויד לין, בכיכובו של פיטר אוטול, הנחשב היום לסרט קלאסי ואחד הגדולים בתולדות הקולנוע שזכה לשבעה פרסי אוסקאר. בהשראת הספר הופיעו על לורנס כמה ביוגרפיות לילדים ומבוגרים ואפילו חוברות קומיקס. דמותו כיכבה מאז בסרט טלביזיה ואפילו בפרק בסדרת "אינדיאנה גו'נס הצעיר", עלילות הארכיאולוג הקולנועי המפורסם במלחמת העולם הראשונה. אבל אישיותו הקריירה של לורנס ועצם פעילותו במזרח התיכון, נשארו במחלוקת ערנית ביותר עד היום.
 
לורנס במרד הערבי
...רוי קרטני הביט בי משועשע ... הציע שאקח את לורנס לדוגמה.הנה אליל מודרני, האדם המחולל היסטוריה, הגאון היחיד ההופך ממלכות ומשנה סדרי עמים בכוח החוכמה, באמצעות הלשון, בנתיב השכנוע, בסוד ההסתכנות והקסם האישי.

(משה שמיר עד הסוף 
 ע' 223)
 

על העובדות הבאות אין כל מחלוקת. לורנס נולד בשנת 1888 באנגליה. הוא נמשך למזרח מנעוריו לאחר שקרא את ספר מסעותיו של צ'רלס דהותי על המדבר.  הוא הגיע למזרח התיכון בשנת 1909 כארכיאולוג שהתעניין במיוחד בתקופה הצלבנית באיזור והשתתף בחפירות ארכיאולוגיות בצפון עיראק בכרכמיש ביחד עם לאונרד וולי. לורנס גם עסק במסע חקר ומיפוי במדבר צין שבסיני. במהלך מסעות אלו קנה לעצמו לורנס שליטה בשפה ובתרבות הערבית שהקסימו אותו. כמו אנגלים רבים אז ובעתיד הוא נמשך לדמות של הלוח הערבי האציל והנועז לסוסי הערביים ולרכיבה על הגמלים. הוא נמשך לנימוסים הערביים. מאידך כמו בריטים אחרים הוא הביע לא פעם סלידה מסוימת מהיהודים המזרח האירופיים שבאו לדעתו לגזול את אדמותיהם של הערבים בפלסטינה. אבל דעותיו בנושא לא היו אחידות מעולם והן עברו שינויים. באותה עת התהדקו קשריו עם הביון הבריטי (שוולי כבר עבד עבורו כסוכן מודיעין) שהבין שאדם כמו לורנס אפשר לנצל. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה כאשר הבינו בבריטניה שישנה הזדמנות פז לשנות את המצב הפוליטי במזרח התיכון מן היסוד ולהכות מכות מוות באימפריה התורכית הגוועת הוא הועבר לקהיר, מרכז הביון הפוליטי והצבאי של בריטניה במזרח. שם הוטל עליו להיצמד לאמיר פייסל בנו של חוסיין ה"שריף" השליט של העיר מכה. עם פייסל שהיה ידידו הקרוב ושהוא שימש כיועצו הצבאי נטל לורנס חלק ולפעמים גם יזם חלקים במרד הערבי הגדול כנגד התורכים ונטל בו חלק במעשי גבורה שונים שהפכו אותו למפורסם ונערץ בקרב הערבים.

לורנס תרם לגיבוש המבנה ודרכי הפעולה של צבא המרד, ניהל ביחד עם פיצל ואחיו עבדאללה את פעולות השבטים המורדים וקבע את האיסטרטגיות שלהם ואת תכסיסיהם. הוא ניהל למעשה לוחמת גרילה קלאסית מהסוג ששום מפקד בריטי לא קיים מאז ימי ולינגטון בספרד. הוא ריכז את הפעולות בהפרעות לדרכי התחבורה של תורכים על ידי מארבים וחבלות, הריסת מחסנים צבאיים וזריעת חוסר ביטחון ובהלה בקרב היחידות התורכיות השונות שהיו מפוזרות בשטח המדברי הנרחב. הוא גם השתתף בעצמו ברבים ממבצעיו, בייחוד במבצעים שהיו קשורים בפיצוץ רכבות ובחבלה במסילת הברזל החיג'אזית. לזכותו נזקפת הטקטיקה של ריתוק הכוחות הטורקים לעיר אל-מדינה דבר שעזר לבריטים בפיקודו של גנרל אלנבי לכבוש את ארץ ישראל בשנת 1917. אז הוביל לורנס את הערבים במבצע מזהיר לכיבוש עקבה וניתק את חיל המצב התורכי במדינה מעורפו. בעקבות מבצע זה היה לורנס לחוליה המקשרת בין הגנרל אלנבי, שמונה כמפקד העליון של הכוחות הבריטיים במצרים, לבין צבאו של פייסל. לבריטים נסללה כעת  הדרך להמשיך את מסע הכיבוש צפונה לכיוון דמשק, עם עזרה ערבית ותוך התמוטטות מערך ההגנה הטורקי. תרומתו הגדולה ביותר במלחמה הייתה בשכנוע מנהיגים ערביים שונים לשתף פעולה עם פייסל במרדף מאורגן על מנת לסייע לבריטים כנגד התורכים. לורנס השתתף במסע צבא המרד הערבי צפונה, השתתף בכיבוש עקבה ביולי 1917 והמשיך בפעולות ברחבי עבר הירדן עד החודש האחרון למלחמה עת נע במקביל לצבא הבריטי לדרום סוריה. שם היה מעורב בכיבוש דמשק .
 
המרד הערבי היה לכאורה הצלחה גדולה מעין כמוה.
 
 אך מה בדיוק היה מרד זה? נהוג היה לראות בו במשך השנים כשיא של תהליך ממושך של "התעוררות לאומית ערבית" שנבעה ממיאוס גובר והולך מהשלטון העות'מאני והיה לשחרור לאומי ולאיחוד האומה הערבית במדינה עצמאית. אולם כיום  נראה שהמדובר במיתוס.
 
...הוא היה אשף תכסיסי הלשון, אחד מגדולי אם לא גדול הסגנונאים האנגלים של המאה שהצליח תמיד לצור את ההרגשה שהוא מספר את הכל שמעביר אותך על יד, לא בתוך, אבל סמוך מאוד לאש החורכת של האמת אבל האמת היא שהוא לא בדה סיפורים, הוא בדה את חייו, את עצמו, את אישיותו. הוא בדה מרד ערבי שלא היה ולא נברא, הוא בדה ממלכה מזרח תיכונית שלא תהיה ולא תיברא, הוא בדה אחדות ערבית שלא היה לה מעולם ואינני ידוע אם יהיה לה אי פעם הגרם הראשון של מלט חיבור – והוא בדה כמובן את הגאון הצנוע, הגיבור החלש, המנצח המובס האלמוני עטור התהילה שאפילו את שמותיו כולם בדה והחליף ככובעים....
 
(משה שמיר עד הסוף )
 
לדעת החוקרים אפרים ואינרי קארש במאמר "המרד הערבי הגדול: בין מיתוס למציאות", שפירסמו בכתב העת להיסטוריה זמנים בשנת 2001, השקפה זאת היא שגויה מן היסוד. לדעתם המרד במדבר לא היה לאומי ערבי כלל ועיקר וזאת מאחר שבאותה תקופה לא היו נתינים הערביים של האימפריה העותמאנית כל תודעה לאומית. לפעולותיהם ולרעיונותיהם של כ-350 הלאומים שפעלו בכתריסר אגודות ערביות סודיות באימפריה העות'מאנית לא הייתה שום השפעה על הציבור הערבי שנותר רובו ככולו נאמן לשולטן עד לסיום המלחמה. היחס למרד בקרב אותם חלקים מהציבור הערבי שהיו מודעים לקיומו נע מאדישות מוחלטת לעוינות חריפה.  כמו כן חוסיין ובניו לא היו לאומנים ערביים שחתרו לשחרור אומתם מכבלי השעבוד העות'מאני ארוך השנים אלא בסך הכל אימפריאליסטים שביקשו לנצל חלון הזדמנויות נדיר לשם הקמת אימפריה רב לאומית  נרחבת משלהם על חורבות האימפריה העות'מאנית. לא השאיפה לחרות היא שמשכה אותם אלא הרצון לביזה מגווית התורכי שנראה כנחלש יותר יותר ויותר. צבא המורדים אמנם הורכב מקבוצות ערביות שונות אך אלו היו עוינות ביותר זו לזו כפי שהיו הלאומים הערביים במזרח זה לזה.

היה זה נצנוץ הזהב הבריטי וריח השלל שקיבץ את הבדואים מאחורי השריף ובניו ובודאי לא השאיפה לחרות או שחרו הלאומי. בדואים רבים נהגו להעלם מיד לאחר שקיבלו מענק או שכחו את הלחימה ברגע שמצאו שלל רב: "הביזה העסיקה לחלוטין את הבדואים שלנו והתקפות הנגד התורכיות לא נתקלו בהתנגדות כלשהי", מדווח לורנס בספרו .

השריף חוסיין לא גילה עניין רב בשיחרור האומה הערבית המדוכאת, למרות כל המלל הלאומני שבו עטף את מגעיו עם בריטניה ועם לורנס. כל התנהגותו במהלך המרד הייתה מכוונת למטרה אחת בלבד: השגת הרווח המירבי עבורו ועבור משפחתו. הוא ומשפחתו לא ראו את עצמם באמת כחלק מהעם הערבי אלא כאליטה נבחרת נועדה לשלוט על המונים הנבערים. בני משפחת ההאשמים בזו לכל שאר הערבים וראו בהם חבורות נבערים מפוצלים אשר רק הם בעצמם מוכשרים לשלוט בכולם.
 
במהלך המרד קיים פייסל מגעים סודיים עם מנהיגים תורכיים כמו עם ג'מאל פחה ומוסטפה כמאל גיבור מערכת גליפולי (שאחר כך הפך שליט תורכיה). לורנס תיאר מגעים אלו בספרו כמהלך מבריק של זריעת פרוד בקרב העותמאנים וסיפר סיפורים גרנדיוזיים על ההצעות המדהימות שאותם היציעו התורכים לפייסל כמו אוטונומיה לחיג'אז וסוריה ומסופוטמיה וכתר לחוסיין וכו'.

במציאות הלא רומנטית מגעים אלו היו הונאה חסרת בושה של בני בריתו הבריטים ואיש לא ידע זאת טוב יותר מלורנס אשר נתן הסכמה בשתיקה למגעים מפוקפקים אלה והסתירם מהממונים עליו. שנים מאוחר יותר הודה לורנס לאחד הביוגראפים שלו "פייסל בהחלט מכר אותנו". במציאות, הפיתויים הנכבדים שהציעו התורכים לפייסל היו פרי דמיונו הפורה של לורנס (או אולי של פייסל שסיפר לו עליהם). לו אכן היו מועלות הצעות כאלו בפני פייסל סביר להניח שהיה חוטף אותן בשתי ידיו. גם אם נקבל את קביעתו המפורסמת של לורנס כי "הכל הוגן באהבה מלחמה וכריתת ברית", ברור שמגעי ההאשמים עם העותמאנים לפני פרוץ המרד ובמהלכו היו בגדר הונאה של הבריטים וחשפו את הכזב ביומרתם לייצג את "האומה הערבית".

אחרי המלחמה היה לורנס יועץ מדיני לידידו וינסטון צ'רצ'יל אז שר המושבות. בשנת 1919 הוא השתתף במשלחת הבריטית לועדת השלום בפריז ולמעשה היה יועצו של פייסל ודובר השאיפות של בית האשם אך נכשל במאמציו להבטיח מלוכה בסוריה לפייצל כיון שהדבר נגד את הסכמי סיקס פיקו בין אנגליה וצרפת. יותר מאוחר סייע בהמלכת פיצל על עיראק (שלא האריכה ימים בניגוד להמלכת אחיו עבדאללה בירדן). לורנס ראה בהתנהגות של ממשלת בריטניה כלפי בית האשם ולערבים בכלל כבגידה ובשנת 1922 פרש משרות הממשלה. כל חייו נשאר מעריץ של הערבים בכלל ושל האשמים בפרט.

הודות לספרו המפורסם שבעת עמודי חכמה שפורסם בשנת 1926 (ותורגם לעברית במהרה בידי יעקב קופליוביץ) הפך לורנס את המרד הערבי שהיה לא יותר מהצגה צדדית חסרת חשיבות במלחמה הכוללת כפי שהודה הוא בעצמו להצגה ראשית שהציתה את דמיונם של המוני קוראים. הקולונל לורנס חסר החשיבות הפך ל"לורנס איש ערב" הגיבור הלאומי שהיה ידוע למיליונים.
 
על חייו הופיעו ביוגרפיות רומנטיות שונות מאת ידידים כמו המשורר רוברט גרייבז. גם ידיד אחר וינסטון צ'רציל 
כתב עליו מאמר קצר בספרו גדולי הדור ששמו מדבר בעד עצמו. לצ'רצ'יל היתה דעה מאד חיובית על ספרו של לורנס ועל הרפתקאותיו:
אחד הספרים יותר מצוינים שנכתבו בשפה האנגלית וכשרובה של הספרות הענפה על המלחמה הגדולה  ינופה ויעלם מן העין תחת שכבות תמציות ביאורים ודברי ימים של הדורות הבאים. כשמאבקינו ייבחנו מתוך פרספקטיבה ומידותיהם הנכונות תיראינה ביתר דיוק. יזהיר סיפורו של לורנס על המרד במדבר באור אלמוות.  
אבל כמקובל לאורך השנים פורסמו גם ביוגרפיות שונות שפעלו לנתץ את המיתוס והציגו את לורנס כאדם מתוסבך ושהמציא את האגדה עליו במו ידיו.
  
דומה שויכוח זה רק העצים את פירסומו של לורנס והפך אותו לדמות הנודעת ביותר של מלחמת העולם הראשונה ומאז ביוגרפיה רדפה ביוגרפיה. מאז 1922 לא חלפה שנה שבה לא הופיע לפחות ספר אחד על לורנס, יצאו לאור למעלה מ-60 כאלה עד היום. זה הרבה יותר מעל כל איש אחר שהיה מעורב במלחמת העולם הראשונה (להוציא אולי וינסטון צ'רצ'יל ידידו הטוב).
 
פרטי עזבונו נמכרו במכירות פומביות רבות משתתפים כיאות לאליל והויכוחים על דמותו לא הסתיימו אף לרגע. כך למשל הועלתה השאלה מה היה משקלו האמיתי של המרד במדבר שלורנס הנהיג ביחס להכרעות הפוליטיות שנפלו אז במזרח התיכון. יותר ויותר נראה שמשקלו של לורנס היה משני. הוא פשוט ידע להאדיר את דמותו עם כישרון ספרותי רב. עם זאת מרבית הפרטים בספרו כאשר הושוו עם מסמכים נמצאו בדרך כלל כנכונים. אבל נראה שהוא השתמש בשפע הפרטים הנכונים בדרך כלל כדי ליצור תמונה שהייתה רחוקה מאוד מהמציאות ושבה האדיר מעל ומעבר לכל פרופורציה את תפקידו ואת תפקידם של בני המשפחה האשמית במאבק.  

לורנס והציונים
 
לורנס אינו מזכיר את אהרונסון בשום מקום אבל אהרונסון מתאר את הפגישה בכמה שורות צוננות שסיכומן: הוא עויין אותנו בגילוי לב.
 
הם נפגשו פעמים אחדות, כשני יריבים בוועידת השלום בוורסאי (נובמבר –דצמבר 1918), אבל אני רואה אותם קודם כל בפגישתם הראשונה בקהיר ואני חש בפעפוע הראשון של המזימה שתביא למותם: אהרונסון רצח (או תאונה), לורנס התאבדות (או תאונה) ...
 
(משה שמיר עד הסוף  )
 

לורנס הכיר את מנהיג ניל"י אהרון אהרונסון  שהיה כמוהו סוכן חשאי ושניהם נפגשו במסדרונות המפקדה הבריטית בקהיר שחלשה על חזית המלחמה נגד התורכים בארץ ישראל. אולם למרות ששניהם פעלו למען הבריטים כל אחד ביקש את טובתו של צד אחר. לורנס ביקש את טובת הערבים ואהרונסון את טובת הציונים.היחסים בין השנים כתוצאה לא היו טובים ביותר. נראה ששני הסוכנים החשאיים היהירים והבטוחים מאוד בעצמם זילזלו זה בזה.

ביומנו מתאר אהרונסון את לורנס לראשונה בשנת 1917 כ"ארכיאולוג, בקיא מאוד בענייני ארץ ישראל, יהיר".
נראה שבשלב זה לורנס הסתייג מאוד מהציונות וראה בציונים שליחים גרמניים. את המגמה הפרו גרמנית במדיניות התורכית ייחס לורנס באופן ספציפי לאנשי כת הדונמה השבתאיים (ויש הטוענים שבעניין הזה הוא לא טעה) והוא גם לא הבין היטב את ההבדלים בינם ובין היהודיים.

אהרונסון כותב על לורנס ביומנו באוגוסט 1917
 
הבוקר הייתה לי שיחה עם הקפטין לורנס ראיון ללא שמץ של חביבות. לורנס זכה להצלחה רבה מדי בגיל רך מדי. מעריך מאוד את עצמו. הוא משמיע באוזני לקח על מושבותינו, על רוח האנשים, על רגשות הערבים ועל שום מה טוב נעשה אם נטמע בהם בבני ערב... בהקשיבי לדבריו נדמה היה לי שאני נוכח בהרצאת אנטישמי מדעי פרוסי המתבטא בלשון אנגלית. חוששני כי בשורותיהם של הארכיאולוגים והכמרים השתרש הרבה מרוח ה"בושים" (הגרמנים א. א.) בסיכומו של דבר, יש להסיק בעקבות שיחה זו, שלא ישאר דבר לעשותו ביהודה ושומרון אשר לשם לא יחדור פייסל לעולם. ייתכן שבגליל עוד אפשר יהיה לעשות משהו (לגבי שבטי הבדואים). ברם לורנס יערוך חקירה לעצמו באמצעים שבידיו על מנת לעמוד על הלך רוח היהודים יושבי מושבות הגליל. אם הם בעד הערבים יצילו את נפשם. אם לא ישחטו... הוא עדיין בגיל בו אין האדם מטיל ספק בכוחות עצמו עול הימים המאושר הזה. הוא עוין אותנו בגילוי לב. ביסודו זרע המיסיונר. 
לעמיתו איש ניל"י יוסף לישנסקי כתב אז  אהרונסון

... בא כוח  שותפינו (לורנס א.א.) הוא צעיר שחי הרבה שנים בירושלים בחוגי המסיתים (המסיונרים א.א.) ומביט בעין רעה על התנועה הלאומית שלנו. מצווים לו אמנם להתנהג באופן ידוע, אבל אם הלב אינו טוב לנו, הפקודות שמקבל לא תשנינה אותו.  

עד כמה שידוע אהרונסון מעולם לא שינה את דעתו על לורנס .

נראה שבין השניים היה ויכוח חריף ולורנס טען שהחדירה היהודית לארץ ישראל מביאה נזק לאוכלוסייה הערבית. אהרונסון כתב ביומנו "מכין אני תזכיר לפילדינג בו מתקן אני את הרושם הרע שמנסה קפטין לורנס לטעת בלב האנשים אודות קניית אדמה בלבה על ידי יהודים בארץ ישראל. התנהגות רעה כלפי פועלים ערביים וכו'".

ככל הנראה לורנס לא היה אנטישמי כפי שחשב אהרונסון שראה בלורנס את נציג הקו הפרו ערבי המובהק שבמשרד החוץ הבריטי כפי שלורנס אכן היה. אבל לורנס גם אמר דברים  אחרים. כך למשל כתב לאמו על הגליל בשנת 1909: "הייתה זאת לפנים ארץ נאה ויכולה בנקל לחזור ולהיות כך. מוטב שימהרו היהודים  לרשתה ולעבדה. מושבותיהם הן נקודות מאירות בשממה".

אילו היו אהרונסון ולורנס נועדים לשיחה גלוית לב ייתכן שהיו מוצאים הסכמה בנקודה משותפת אחת. אהרונסון היה משוכנע שקיום היהודים בארץ ישראל יהיה  בנוי על יתרון היהודים מן הערבים בשדה הקרב. וגם לורנס היה משוכנע "אם תיווצר מדינה יהודית בארץ ישראל, יצטרך הדבר להיעשות בכוח הנשק. המדינה תאלץ להתקיים בכוח הנשק אל מול אוכלוסייה עויינת עודפת לאין שיעור".

ייתכן שבזמן מאוחר יותר השניים יכלו להשלים בינהם אך רצה הגורל ואהרונסון מצא את מותו ב-15 למאי, 1919 שעה שמטוס בו טס מלונדון לפאריס נפל לים.    משעה שהחל לורנס להניח שהנשק שיגן על הציונים יכול להיות יהודי (ולא דווקא אנגלי) הפך להיות יותר פרו ציוני. אולי זה קרה גם בהשפעתו של ד"ר חיים ויצמן שאותו העריץ לורנס. הוא כתב עליו במכתב לבישוף האנגליקני של ירושלים "ד"ר ויצמן הוא אדם גדול. שנינו אין אנו ראויים לצחצח את נעליו".

 חיים ויצמן שהכיר גם הוא את לורנס כתב בזכרונותיו מסה ומעש:

הייתי רוצה להזכיר לטובה את השירות ששירת ת.א. לורנס את עניינינו. את לורנס פגשתי פגישה ארעית במצרים עם אלנבי ולאחר מכן בארץ ישראל. נזדמנתי איתו אחר כך לעיתים קרובות והוא היה מבקר לפעמים בביתנו בלונדון.

יחסו את התנועה הציונית היה חיובי מאוד למרות שהיה פרו ערבי מאוד. ומתוך טעות הציגו אותו כאנטי ציוני. דעתו הייתה כדעתו של פייצל כי היהודים יביאו תועלת רבה לערבים וכי העולם הערבי ירוויח הרבה מן הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל.
 

וייצמן ידע מה הוא כותב. לורנס סייע לוייצמן להגיע להסכם עם פייצל שהכיר בזכויות היהודיות בארץ ישראל ואולי שינה אז את דעתו על הציונות. בכל אופן הסופר משה שמיר יצר ברומן שלו, עד הסוף (1991), תמונה עויינת מאוד ללורנס שאותו הציג כאויב ניל"י וכמי שהיה אחראי לבגידה שהביאה להסגרתם לידי התורכים זאת בגלל הבנתו שהאינטרסים הציוניים שמייצגת נילי של עצמאות ליהודים הם מנוגדים בסופו של דבר לחלוטין לאלו של הבריטים.

לורנס ושרה אהרונסון
 
לש"א
אהבתיך, על כן חפנתי גאון האדם בחיי,
וכתבתי צוואתי בכוכבים לרוחב השמיים
לזכותך בחירות, הבית הראוי על שבעת עמודיו
שעניו תזרחנה עבורי
כשנגיע...
 
(ת. א .לורנס שיר פתיחה לשבעת עמודי החוכמה)

חקרתי את הבדווים בשאלה האם לורנס אמנם היה המוסקסואל. כולם סירבו להשיב לי על כך. לא ברור לי מדוע הוא הקדיש את ספרו לש.א. חקרתי במי מדובר. אמרו לי שמודבר בצעירה, לוחמת יהודיה שחיה בפלשתין שלורנס הושפע ממנה ומגבורתה. שמה שרה אהרונסון, ממנהיגות אירגון ניל"י, שריגלה למען הבריטים ושלחה יד בנפשה לאחר שנחשפה על ידי התורכים. לורנס היה המום מסיפורים הנפלאים על שרה אהרונסון שסופרו במפקדות הבריטיות במצרים.

החוקר הירדני סולימאן מוסה.

ישנן שאלות  נוקבות על חייו המיניים והרומנטיים של לורנס. עד כמה שידוע לא היו לו קשרים רומנטיים כלשהם וייתכן שלא התעניין במין כלל. על פי ההנחה מהקובלת הייתה לו דחייה ממגע מיני בכלל לפחות עם נשים והוא התרחק מכל מה שהיה קשור במין. בשנות פירסומו הגדול הוא הוצף בהצעות נישואין אך "מהן פחד יותר מאשר מפני גדוד חיילים תורכיים". מאידך יש טענות שונות שהוא נישא ובשנת 2001 פורסמה טענה שהוא התחתן עם אישה הודית בשנות העשרים לנישואין קצרי ימים וסודיים, אך לא ברור כמה אמת יש בטענות אלו.
 
אחרים טוענים שהיה בעל נטיות הומוסקסואליות ונמשך לידידים ערביים אם כי (עד כמה שידוע) לא מימש את תשוקתו אליהם. יש הטוענים שהיה בעל נטיות מזוכיסטיות מיניות. ידוע למשל שהוא שכנע ידיד שלו להלקות אותו באופן קבוע במשך חודשים בטענות מוזרות שונות. באחת הפרשיות המפורסמות שעליהן הוא מספר בספרו, תיאר כיצד נלכד בידי התורכים בעיר דארה שבירדן בעת שהיה מחופש. התורכים לא זיהו אותו אך הביי של המקום וארבעה שומרים תורכיים אנסו את לורנס לפי התור לאחר שהתנגד לקיים יחסי מין מרצונו. לבסוף שוחרר או נמלט (זה לא כל כך ברור מהסיפור). פרשה זאת  נשארה שנויה מאוד במחלוקת והרבה דיו נשפך עליה בניסיון להבין: למה העצם התכוון? האם באמת הייתה כאן התעללות תורכית? האם הייתה כאן השפלה שהותירה עליו את רישומה כל חייו? או שמא לורנס המזוכיסט בכלל נהנה מכל הפרשה? המחזאי טרנס רטינגן, שבמחזהו על לורנס הציגו כהומוסקסואל, טען שכל האירוע היה מלכודת שנועדה לנצל את נטיותיו הכמוסות של לורנס. אחרי שנשבר כוח רצונו שוחרר במכוון על מנת יחזור לידידיו הערביים זאת מתוך ההנחה שיחזור כאדם שבור מבחנה גופנית ורוחנית ויאבד לאחר מכן את הכח והרצון להנהיג את המרד הערבי. אבל הנחה זאת שמייחסת לתורכים יכולת הערכה פסיכולוגית מדהימה ממש אינה משכנעת כלל ובכל מקרה לא התממשה מעולם.
 
אבל הושמעו טענות שדווקא היה קשר רומנטי חשוב אחד בחייו של לורנס עם אישה ודווקא עם אחותו של האיש שלא חיבב אותו כלל אהרון אהרונסון, המרגלת המפורסמת ביותר של מלחמת העולם הראשונה (אחרי מטה הארי) שרה אהרונסון 
 אשת ארגון הריגול ניל"י. אחרי הכל הם היו באותו הצד באותו הזמן ופעלו באותם המקומות כנגד אותו האויב.

לאורך השנים הועלו טענות עקשניות שבין השנים היה רומן אהבה וטענות אלו נסמכו בראש ובראשונה על שורות מסתוריות בשיר אהבה בשער ספרו של לורנס שבעת עמודי החכמה המוקדשות ל- S A  ואין יודע של מי היו ראשי תיבות אלו. אבל הועלתה האפשרות שאלו ראשי התיבות של "שרה אהרונסון". האיש שהיה האחראי להפצת סיפור זה היה לא פחות מאשר ראש שירותי הריגול התורכיים עזיז באך שהיה בין האחראים ללכידתה של שרה. בספרו על שירותי הריגול התורכיים מודיעין וריגול בסוריה לבנון וארץ ישראל במלחמת העולם 1913 – 1918, באך מספר שלורנס נחת בחוף קיסריה בפבוראר 1916 ונפגש עם שרה בעתלית כשהוא מחופש לקצין גרמני וחזהו מקושט במדליות גרמניות. נפגש עם קצין תורכי שחשב שהוא גרמני. תחת עיניו של קצין תורכי זה לורנס נפגש בעתלית עם שרה ו"השניים הגיעו להבנה הדדית"  (משפט שלו אפשר לתת פרשנויות רבות ומגוונות ביותר).

לטענת עזיז באך לורנס גם מסר מכתב חשוב ביותר לשרה שבו דיווח לפייצל שההכנות למרד הערבי הגיעו לשלב הסופי שלהן ושרה העבירה אותו אחר כך לפייצל. שרה נפגשה שוב עם לורנס בדמשק שהתארח שם במלון "חואם" ושם דיווחה לו על כל מה שארע בינה ובין פייצל. אחר כך סידרה פגישה בין לורנס ופייצל ובפגישה זאת הסכימו על הקו שיש לנקוט כדי להסית את שבטי סוריה למרוד ולהציל עצורים בבית משפט צבאי באעליה. אחר כך עזב לורנס לחיג'אז בעוד ששרה פנתה לבירות לארגן שם תעמולה כנגד העותמאנים .

אבל החוקרים מטילים ספק במידע זה. לדעתם לא יתכן שלורנס הגיע בפברואר 1916 לארץ ישראל והמשיך לדמשק בחודש לאחר מכן. זאת משום שבאותה התקופה שהה לורנס בעיראק בא במגע עם אנשי המקום וניסה לעוררם לשתף פעולה עם הבריטים ללא הצלחה. יתכן שאכן נחת קצין בריטי אחר באותו זמן ואליו מתייחס בך שבילבל בין השניים. אולי בהשראת ספרו של לורנס שיצא כבר לאור בעת שבך פירסם את זכרונותיו בשנת 1936. עם זאת מעניין לציין שגם נאצר אבו פריד גדנס עגלונו של אהרון אהרונסון בתחנת הנסיונות בעתלית סיפר שלורנס נפגש עם שרה בעתלית לאחר שירד מצוללת. הבעיה היא שמעולם לא שימשה צוללת באמצעי קשר בין התחנה של ניל"י ופורט סעיד. הסיפור נחשד בידי חוקרים כבדותה שאולי קיבלה השראה מספרו של עזיז בך.

אבל בכך לא הסתיים סיפור המעשה בין לורנס ושרה לפחות כפי שסיפרו אותו. על פי תיאוריה פנטסטית שהועלתה בידי כותבים יהודיים שונים היה סיפור אהבה בין שני המרגלים אך לורנס נאלץ לוותר על אהבתו לשרה כתוצאה מאבדן כוח הגברא שלו בעקבות המכות נוראיות ומעשי האונס  שסבל לורנס בעת שביו אצל התורכים בדארה .

סיפור נחמד, אבל אהרון אהרונסון שמן הסתם לא היה מקבל בנחת רוח כל קשר כזה בין אחותו ויריבו לא מזכיר שום דבר כזה ביומניו. מאידך סביר שאם היה קשר כזה המעורבים לא היו טורחים לספר לו עליו.

חקירות רשמיות הראו שהשניים מעולם לא נפגשו ולא יכלו להיפגש. עד כמה שידוע לורנס לא ביקר בזכרון יעקב כשערך סיורים בארץ ישראל בשנת 1909 ולא יכל לפגשה שם. שרה הייתה בארץ ישראל בזמנים שבהם לורנס היה בקהיר, בחיג'אז או בעבר הירדן והוא גם לא היה בקושטא כששרה שהתה שם בשנים 1914, 1915. באפריל ובמאי 1917 כששרה שהתה בקהיר ובאלכסנדריה לורנס נעדר ממצרים והיה עסוק במדבר. שרה נפטרה בבית סוהר תורכי במרץ 1917 שמונה חודשים לפני הזמן שבו נשבה לורנס ונאנס  בדארה.

השערה זאת הובעה בראשונה על ידי עיתונאי בשם גרינברגר שאף בא לזיכרון יעקב לבדוק את אמיתותה. אבל קריאה ביומנים בבית אהרונסון הפריכה לו את התיאוריה הנחמדה והוא חזר לארצו ממורמר בגלל הוצאותיו הרבות שירדו לטמיון. בשנת 1947 ניסה סופר אנגלי בשם סמרסט דה שייר חבר בית הנבחרים הבריטי לשעבר להפיץ שוב את המעשייה בתקווה להפיק ממנה ספר רב מכר על הקשרים הרומנטיים בין לורנס איש ערב ושרה גיבורת ניל"י.

אחיו של לורנס  ארנולד כתב:
אם המעשייה אמיתית אז היא לזכות שני הצדדים אולם מכיוון שאיננה כזאת ביכולתנו להורסה מיד ולתמיד.  הוא קיבל מרימונד סאבאג' שהיה אחד העובדים של גנראל אלנבי פרטים על חייה של שרה והשתמש בהם   ביחד עם משפחת אהרונסון כדי להרוס את הסיפור וכך נעשה.  
הטענות על הקשר בין שרה ולורנס נמשכו בביוגרפיה של לורנס שכתבה פלורה ארמיטאג'  The Desert and the Stars (1955). אניטה  אנג'ל כתבה  נספח  "המיתוס של שרה ולורנס" עבור ספרה Nili Spies, The Hogarth Press, London (1959 והיא נתמכה בידי ידיד קרוב של לורנס ד"ר ארנסט אלטויאן. בשנת 1989 ובשנת 1992 הופיעו מכתבים בסאנדי טיימס שתמכו בטענות אלו.
 
היום נהוג לחשוב שראשי התיבות רומזים בכלל לשמו של גבר שיח אחמד עימו ערך לורנס סיורים שונים ורבים במזרח בימי מלחמת העולם ושמו מופיע בפעמים רבות באיגרות לורנס. ייתכן שטענה זאת מחזקת את השמועות על ההומוסקסואליות של לורנס.

לורנס לא מת באופן טבעי. את רוב שנותיו אחרי מלחמת העולם הראשונה עשה בשירות כטוראי בשם בדוי ביחידות של חייל האוויר הבריטי, למרות שהיה אדם מפורסם. בשנת 1935 נהרג בתאונת דרכים כשהוא נוהג באופנועו. גם לגבי תאונה זאת יש שאלות ותיאוריות רבות. היו שמועות שהוא התאבד. שמועות טענו שהוא נהדף עם אופנועו מאחור על ידי משאית עלומה כדי לסלקו מהדרך. אחת התיאוריות היא שהוא "נרצח" מכיוון שאדולף היטלר (חובב אדוק של הסופר הגרמני קרל מאי וסיפורי "קרה בן נמסי" שלו על  נודד גרמני במזרח הערבי שלורנס נראה כאילו יצא מהם) הוקסם מאישיותו וביקש לפגשו ולשמוע ממנו סיפורים על אודות מפעיליו בצבא בריטניה.  לא ברור למה מישהו היה צריך להיטרד מעניין זה עד כדי כך שהרי המידע שבידי לורנס כבר היה מיושן. אבל שמועות תמיד יש. 

וינסטון צ'רצ'יל  כתב עליו בספרו גדולי הדור: "הוא יחיה בספרות האנגלית, הוא יחיה במסורת חיל התעופה המלכותי, הוא יחיה בתולדות מלחמה ובאגדות ערב". צ'רצ'יל ממשיך ומספר שכמה פעמים הרהר בדבר, מה היה צפוי ללורנס אילו נמשכה מלחמת העולם הראשונה עוד מספר שנים. לטענתו במקרה כזה לורנס היה אולי מקיים את חלום נעוריו של נפוליון לכבוש את המזרח, אולי היה נכנס לקושטא בשנית 1919 או 1920 בראש צבא המורכב במבני גזעים ושבטים רבים. מעין אלכסנדר הגדול חדש.

אך כידוע זה לא מה שקרה רוח הסערה שכחה לפתע כמו שקמה לפתע ,השמיים התבהרו ופעמוני שביתת הנשק צלצלו. האנושות שבה מיד, ברגש רווחה שאין לתארו אל חייה הרגילים, החביבים עליה, שהופרעו לזמן ארוך, ולורנס נעזב ושב להלך לבדו, בשטח אחר ובמהירות אחרת". דומה שיש כאן צער מסויים אצל צ'רצ'יל על שהאפשרות האחרת שידידו לורנס היה נהפך לאלכסנדר גדול חדש לא הוגשמה . 

אבל נשאלת גם השאלה :  ייתכן מאוד שאם היה לורנס  חי היה הופך לדמות חשובה במנדט הבריטי בשנותיו האחרונות ואז היה נאלץ לראות במאבק הגדול בין הערבים ובין היהודים. נשאלת השאלה האם היה לורנס נהפך אז לאחד מתומכי המדיניות הבריטית הפרו ערבית ואויב של הישוב היהודי?
 
לורנס שימש כמקור השראה לדמות של הארכיאולוג בסרט "אינדיאנה ג'ונס", שהבמאי שלו סטיבן שפילברג הצהיר פעם שהסרט של דיויד לין על לורנס הוא הסרט החביב עליו ביותר. הוא גם הופיע בשלושה פרקים בסדרת אינדיאנה ג'ונס הצעיר שבמהלכם אינדיאנה פוגש אותו בתקופות שונות של חייו, כמו תקופת ילדותו בעת שהוא מבקר בפירמידות של מצרים ולורנס משמש אז כאחד ממקורות ההשראה לעניינו העתידי לארכיאולוגיה. פרק שעובד גם לחוברת קומיקס מאת דאן בארי. מדובר בפרק שעוסק בקרב באר שבע בארץ ישראל שבו משתתפים אינדיאנה ולורנס, ובפרק נוסף שבו פוגש אינדיאנה את לורנס בשיחות השלום לאחר המלחמה. אינדיאנה פגש גם את רוברט גרייבז בפרק שעוסק שבקרב הסום.

הסרט שימש כמקור השראה חשוב ביותר לספר המדע הבדיוני "חולית" של פרנק הרברט שהוא מעין העברה של סיפורו של לורנס איש ערב לכוכב אחר" הקשרים בין פול מואדדיב גיבור הספר ובין השיך הדררי של הבדואים בחולית  הנלחמים מלחמת גרילה באימפריה הגלקטית מבוססים על הקשרים בין לורנס ופיסל ומאבקם באימפריה התורכית . 

נספח : ספרים בעברית מאת  תומאס אדוארד לורנס
  1. המרד במדבר, עם הקדמה של ברנרד שאו, תרגם יעקוב קופלוביץ (ישורון קשת) הוצאת מצפה, תרצ"א, 1931.
  2. לפוצץ רכבת, עברית עמיאוד ארבל, סדרת תרמיל קלאסיקה, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1984.
  3. שבעת עמודי חוכמה :חגיגת נצחון, תרגמו נינה פתאל ודויד ברקוב, ערך והוסיף הערות יעקב חבקוק, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 2006.

ספרים על לורנס
  1. מיכאל אסף, לורנס בחיים ובאגדה, הוצאת דבר, תרצ"ו, 1936.
  2. וינסטון צ'רצ'יל, גדולי הדור: מסות ביוגרפיות על אישים מרכזיים, תרגם אשר ביילין עם יעקוב קופלוביץ, ספריית הרמון מסדה, 1941.
  3. ארצ'יבל פרסיבל וול, החייל הטוב, תרגם א.ברוידא, מערכות, 1952. 
  4. אנתוני נטינג, לורנס איש ערב, עברית נ.בעל גליל, הוצאת ספיח, 1963.
  5. על הגרילה, עורך יהושפט הרכבי וא' רובינשטיין משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1971. 
  6. עמרם שייר, לורנס המרד במדבר ולאחריו, ספריית פועלים והוצאת שבא, 1972.
  7. עזיז באך, מודיעין וריגול בסוריה לבנון וארץ ישראל במלחמת העולם (1918-1913), תרגם עם הערות אליעזר טאובר, אונ' בר אילן, 1991.
  8. משה שמיר, עד הסוף, חלק שלישי בטרילוגיית "רחוק מפנינים", הוצאת עם עובד, 1991.
                                

 


 

 
Bookmark and Share

 מפת העץ:
משקפת שדה - טור שבועי  /   יורם המזרחי  [18/08/2006 23:14:15] 
לורנס איש ערב  /  אלי אשד  [18/08/2006 12:08:05]  «- אתה כאן
 הערבים מספרים את הסיפור בצורה אחרת  /  שרון קנצרובסקי  [18/08/2006 14:18:27] 
 על קצה המזלג: הלאומיות הערבית בתקופת לורנס- השלמת רקע  /   דוד פלד  [18/08/2006 17:51:11] 
 כמה הערות חשובות  /  דוד סיון  [18/08/2006 18:13:57] 
 מהי לאומיות?  /   דוד פלד  [18/08/2006 18:59:34] 
 באתוס הערבי פלסטיני  /  אבנר אברהם  [18/08/2006 23:06:43] 
 לגבי רעיון המדינה הלאומית והפאן ערביות  /   אלי אשד   [18/08/2006 19:59:16] 
 פלד, למיטב זכרוני, האמיר פייסל הקים את האמירות בעיראק  /  רפי אשכנזי  [18/08/2006 23:24:49] 
 דומני שאתה מערבב בין הפיסאלים.  /   דוד פלד  [19/08/2006 21:21:07] 
 פלד ידידי, לדעתי מדובר באותו הפייסל שקיבל בסוף את עיראק..  /  רפי אשכנזי  [20/08/2006 18:39:19] 
 אתם בודאי מדברים על אותו פייצל  /  אבנר אברהם  [20/08/2006 20:14:06] 
 אתה צודק כמובן רפי  /   דוד פלד  [20/08/2006 21:13:18] 
 שאלות לאלי  /  דוד סיון  [18/08/2006 18:31:28] 
 תשובות לדוד סיון  /   אלי אשד   [18/08/2006 19:54:42] 
 תודה על המידע הנרחב ותודה ליתר המוסיפים.  /  הנרי גלוקסמן  [18/08/2006 19:20:51] 
 בשבילי לורנס איש ערב היה תמיד פיטר או´טול  /  אבנר אברהם  [18/08/2006 23:13:25] 
 לאלי אשד, תודה על המאמר הנאה והמושקע!  /  רפי אשכנזי  [18/08/2006 23:25:40]  
 אלי,כמה חשוב לנקד שיר  /  שמעון מנדס  [22/08/2006 00:38:21] 
טייקון הבורסה ואלבוראק, או כמה הרהורים נוגים  /  דוד פלד  [17/08/2006 09:15:36] 
דפי נחיתה   /   בניית אתריםבניית אתרים   /   הקמת פורוםהקמת פורום