רדיו יוּבל   רשימת דיוור תנאי שימוש (קולמוסנט ©) הרשמה עזרה מקלדת יוּבל

הנך מזוהה כ-    , להרשמה / התחברות לחץ כאן

תאריך: 14/07/2006 07:38:24
מאת:
 אלי אשד 
נושא: לוחם על עברי : עלילות גידי גזר ויוצרו יעקב אשמן

 
לוחם על עברי : עלילות גידי גזר ויוצרו יעקב אשמן
 

 
גידי גזר היה הפלמחניק במפורסם ביותר בתולדות הקומיקס העברי, הוא היה לוחם בעל כוחות על כתוצאה מאכילת גזר. אך יוצרו של הפלמחניק האולטימטיבי הזה שביטא יותר מכל את המיתוס של הפלמ"ח כפי שנוצר לאורך השנים, יעקב אשמן נודע יותר דווקא כמי שיצא כנגד המיתוס של הפלמ"ח וכעורך המיתולוגי הבלתי נשכח של שבועון הילדים "הארץ שלנו".

בראיון לעיתונות הביע פעם העורך הספרותי חיים פסח את תדהמתו על כך שבחברה שבה תופסים הצבא והלחימה מקום כה מרכזי יש להם מקום מצומצם מאוד בספרות נכתבת והמתפרסמת, וזאת בהשוואה לנושאים כמו המסעות של התרמילאים למזרח הרחוק וכו´.  מצב כזה קיים גם מזה שנים רבות בקומיקס הישראלי.  אבל לא כך היה המצב בשנות החמישים והשישים.

בעיתוני הילדים היה למלחמה במשך שנים רבות ייצוג חשוב בסיפורי הקומיקס. לסיפורי מלחמה היה תמיד מקום חשוב יותר ב"הארץ שלנו", שהיה משום מה לוחמני הרבה יותר מ"דבר לילדים" שהעדיף להתמקד בסיפורים הומוריסטיים ובהרפתקאות מסביב לעולם. סדרת סיפורי המלחמה הבולטת והמצליחה מכל בקומיקס הישראלי הייתה סדרת "גידי גזר" על עלילות הלוחם העברי האולטימטיבי במלחמת השחרור,  שכתב (בדרך כלל) יעקב אשמן שיותר מאוחר היה העורך של "הארץ שלנו". אשמן הכניס לתרבות שלנו את סוג סיפורי הקומיקס ההרפתקניים בעברית, כמו גם דברים רבים אחרים. איירה את הסדרה ציירת הקומיקס העברייה הראשונה, אלישבע נדל-לנדאו   שאיירה במשך שנים רבות את הסיפורים וסיפורי הקומיקס של "הארץ שלנו".
 
יעקב אשמן (1926-1974) היה יליד תל אביב ותלמיד גימנסיה הרצלייה. דודו היה המחזאי, ידוע מאוד באותם ימים, אהרון אשמן שחיבר בין השאר טרילוגית מחזות תנכיים ידועים על חיי המלך דוד.  עמוס קינן סיפר עליו:
 
בתקופה שהיינו תלמידי שישית, שביעית, שמינית כמקובל תמיד אצל גימנזיסטים יש איזה אחד בכיתה שכולם רואים בו מאור הדור. חושבים שפעם כאשר נהיה גדולים הוא יהיה האיש שישפיע על הדור... כל דור תש"ח היה קטן וכולם בעצם הכירו את כולם, ויעקב אשמן באותה התקופה, נחשב בעיני האליטה הגימנזיסטית של אותם ימים לאיש שכולם מצפים ממנו למשהו. עד כדי כך שכל מיני אנשים שעודם חיים היום, חשובים כל אחד בשטח שלו, באותה תקופה היו מחקים את אופן ההליכה שלו, את סגנון הדיבור, את הלבוש שלו. הוא היה קורא גדול של ספרות של כל פילוסופיה בעצם של כל דבר שנכתב. טיפוס כריזמטי ללא צל של ספק.

יעקב אשמן, אני מכיר בדיוק את הרקע שלו. אביו היה מוכר נפט בתל אביב בעוד שדודו היה אהרון אשמן הסופר והמחזאי... כשאשמן היה תלמיד באוניברסיטה על הר הצופים היה יורד בכל יום שישי לתל אביב ותופס את מקום אביו ליד עגלת הנפט כשהוא מוליך את הפרד ומצלצל בפעמון, ואינני זוכר שראיתי אי פעם על פניו של יעקב אשמן איזו הבעה של בושה או נחיתות על שהוא הולך אחרי עגלה רתומה לפרד, מצלצל בפעמון וקורא "נפט". זאת הייתה התרומה שלו על שאביו מוכר הנפט רשם אותו להר הצופים ושילם את שכר הלימוד... ובשנות הארבעים המאוחרות כאשר אשמן היה האליל האינטלקטואלי שלנו, לא היה בקרבנו אדם שלא ידע ולא ראה את אשמן מוכר נפט ביום שישי, ולא עלה בדעת איש שבגלל זה הוא לא יהיה מאור הדור שלנו. כולנו ידענו את זה ולא היה אכפת לנו, וזה לא הפריע לו ביום  שישי בערב להופיע עם הפיפ (מקטרת א.א.) שלו ולהיות מודל של חיקוי לכולם. (אשמן בכל אופן כתב סיפור קצר בשם "העגלון" ב"הארץ שלנו" (כרך ז´ בתאריך 24.7.1957), על ילד בנו של עגלון שהוא ככל הנראה אוטוביוגראפי על ילד שסובל מלעגם של עמיתיו בכיתה בגלל מקצועו של אביו).
 
כשעזב אשמן את הגימנסיה הוא היה "נוטר", שוטר במשטרת הישובים העברית, בשירות ממשלת בריטניה באזור בית שאן. אך החל משנת 1945 היה איש מחתרת הלח"י שנאבקה בבריטים. במקביל למד באוניברסיטה העברית מקרא ולשון עברית. במלחמת העצמאות הוא נפצע ליד בית גוברין בזמן ששירת במחלקת סיור בגדוד המשוריין הראשון של צה"ל, גדוד 82 בחטיבה 8.

אשמן היה גם אחד מחברי "התנועה הכנענית" של אינטלקטואלים צעירים ביחד עם עמיתיו ידידו הטוב עמוס קינן, שרגא גפני בנימין תמוז ואהרון אמיר. אשמן הצעיר הצטרף לתנועת המחתרת לח"י ואחר כך לתנועה הכנענית של יונתן רטוש ביחד עם ידידו עמוס קינן.
קינן: אני זוכר שאשמן וגם אני לא התרשמנו מאנשי הכת הכנענית. הם אמנם דיברו כולם בח"ת ובעין,.. אבל כולם היו מגוהצים מאוד, מעונבים מאוד. האידיאולוגיה הכנענית שלהם אמרה שילידי הארץ הם נגד הגלותיות. אז עשינו סטטיסטיקה קצרה שבה התברר שיעקב אשמן ועמוס קינן ושרגא גפני ובועז עברון הם היחידים מכל הכנענים אשר נולדו בארץ... כל השאר יונתן רטוש ואהרון אמיר ובנימין תמוז ויעקוב רמון באו מליטה ומלטוויה ומפולין. יונתן רטוש היה אוריאל הלפרין מוארשה ואהרון אמיר הוא אהרון ליפץ מלטביה, ובנימין תמוז הוא בנימין קאמרשטיין יליד קראקוב. לא היה בתוכם אף יליד הארץ בכלל .

היינו גם היחידים שהיו במחתרת ונלחמו... ידענו שאנחנו מין זריקת נעורים שהזריקו בבית השחי של ילידי הגלות שחפצו להיות שמשונים ובעלים ועשתורות וחניבעלים וכל מיני דברים כאלה... ייתכן מאוד שגם אנחנו לא מצאנו חן בעינהם שהרי לא היינו על טהרת האידיאולוגיה שלהם. לא דיברנו בח"ת ובע"ין אלא דיברנו בסלאנג ישראלי – בעוד שהם דיברו בסלנג של האלים הקדמונים. ולנו לא היה דבר עם האלים הקדמונים. אנחנו כתבנו בניב הישראלי ולא את הדברים המלומדים שכתבו הרטושים והאמירים בשפת התנ"ך.  וכך זה לא היה מקרה שאנחנו נפרדנו מהם לבסוף, והלכנו הלאה איש לדרכו.
 
אבל במהלך התקופה הקצרה שהיה אשמן חבר בתנועה הכנענית וכותב בכתב העת שלה אל"ף הוא פירסם   בגיליון השני של "אל"ף" מאמר מניפסטי שיצא נגד ספרות הפלמ"ח הדומיננטית אז וכנגד כל הסביבה החברתית של תנועת העבודה בשם "למות אבל – בעד מה?" תחת השם הבדוי יורם נמשי:
 
הגיע הזמן לאסוף את עצמות האמת, שבענו את אמת דוכן הנואמים והמצעדים הצבאיים. הבא נלך לחפש אחרי מה שנאמר ליד מדורות בנזין בלילות הנגב הקרים.
 
(הפתיחה ל"למות אבל – בעד מה?")  
במאמר כתב אשמן שמלחמת העצמאות לא הייתה מאבק ציוני לאומי כפי שנהגו להציגה, ולא הרפתקה אדירה של אומץ וגבורה כפי שהוצגה למשל ביצירותיו של יגאל מוסינזון, אלא מלחמה שנכפתה על היחיד, שהיחיד נהרס במהלכה במאבק על הגנה עצמית ועל ארצו תוך הבנה שהוא נמצא לגמרי לבד במאבק הנורא הזה. למלחמה הזאת, קבע אשמן, היה מעט מאד קשר לציונות ולמנהיגים הציוניים שבכל מקרה לא נלחמו אלא ישבו במשרדיהם וכפו את חזונם על כל העניין. קשה להעלות על הדעת ביטוי ברור יותר ממאמר זה של הניתוק שחשו לוחמים מהאידיאולוגיה הציונית.
תיאמר האמת בפשטות: לבד היינו במותנו. נשלחנו למלחמה עם מערכת משונה של ערכים. ערכים חלולים - דחליליים. לכן ל אחד מאיתנו עשה את המלחמה בעצמו. נאלץ לעשות את המלחמה בעצמו. כל אחד מאיתנו היה אינדיבידואליסט, אם רצה בכך או לא. לבד, לבד היינו.
 
(מתוך "למות - אבל בעד מה?)  
הסופר דן עומר אמר לאחר מכן שהוא היה מכניס את המאמר הזה לתוכנית הלימודים בארץ לבחינות הבגרות מאחר שבעיניו הוא משמעותי יותר מהנאום של וויצמן בקונגרס הציוני ומהנאום של רבין על הר הצופים בתום מלחמת ששת הימים. זאת משום שיש בו פירוש מוקדם לסחף למפולת להתמוטטות כל הערכים והמסגרות של ארץ ישראל העובדת כפי שראה יעקב אשמן שמכר נפט ביום שישי. מותה של ארץ שבה הייתה למילה משמעות.
 
אשמן חיבר גם סיפור ידוע באל"ף בשם "רומנטיקה כושית" שהיה פרודיה ארסית על ערכי דור הפלמ"ח, ההווי, המיתוסים והספרות שלו. בסיפור נקט אשמן בטריק "פוסט מודרניסטי", שהיום הוא מקובל מאוד אבל אשמן הוא למיטב ידיעתי הראשון שנקט בו בספרות העברית המודרנית. הוא הפגיש שתי דמויות שניטלו  מהתרבות הפופולארית של התקופה, מהפזמונים של חיים חפר ומהמחזות. מוטי (מן השיר "מוטי מוטי" של חיים חפר ושמואל פרשקו) בחור ג´ינג´י המחכה לטרמפ ופוגש את שוש (מהמחזה "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון) והשניים מעלים זיכרונות נוסטלגיים על ימיהם בפלמ"ח וכל מה שהוא ייצג, תוך שימוש מוקצן עד לטירוף בסלנג הפלמחי המפורסם ובקלישאות שונות. אבל הזכרונות אינם של אירועים אמיתיים כלשהם, אלא של אוסף מיתוסים החל מהפינג´אן והמדורה וכלה בשאלה הנצחית איך פירקו אותנו. הסיפור הראה כי העולם הנבנה באופן כזה הוא נטול ממש ומזויף עד כדי גיחוך; כי הבריחה מגינוניו, ממליצותיו ומקלישאותיו של דור ההורים רק הולידה מערכת חדשה של קלישאות וגינונים שאינה שונה בהרבה מקודמתה, אשר אף היא ריקה מתוכן, רחוקה מהחיים ויוצרת תרבות הנאחזת מתוך נוסטלגיה בקלישאות מרוקנות.
 
עמוס קינן: אשמן, ואני ועוד ידיד בשם יעקב פוגל היינו בין הראשונים ששוחררו מצה"ל בסוף המלחמה, קצת לפני תומה בגלל שהיינו סטודנטים... היינו יושבים בקפה עטרה, והולכים ומתווכחים ומתווכחים אצלנו בדירה היינו אשמן, מקס פוגל ואני יושבים ומדברים ומדברים. אני לא זוכר דברת כל כך גדולה כמו אחר מלחמת השחרור. ועם הדברים שנוצרו בתוך הדיבור הזה הייתה המחשבה על שפת הכתיבה. חשבנו שכותבים בארץ בשפה זרה, מוקצה, שפה מסורסת ומושתלת בנו. שפת תרגומי שלונסקי מרוסית לעברית ותרגומי אחרים משפות אחרות לעברית, ובאידישיזמים וכל מיני דברים כאלה.
 
ואנחנו אשמן ואני היינו מדברים אחד עם השני בשפה עברית פשוטה של הימים ההם. אגב לא סלנג תנ"כי לא פספוס, "חתיכה" ודברים כאלה. אבל פשוט הסינטאקס עצמו. אפילו הקונוטאציות עצמן. גם המאמר הזה שלו "למות אבל - בעד מה?" וגם הדברים שאני כתבתי אחר כך ב"עוזי ושות´" (סדרת פיליטונים מפורסמת שכתבו בנימין תמוז ואחריו קינן א.א.). והתחביר שלהם הוא בכלל תחביר שהיום כולם משתמשים בו. עד אז לא היה תחביר כזה א.ב. יהושע, עמוס עוז ודוד אבידן ומי שאתה רוצה, לא היו כותבים את העברית של היום, העיתונות לא הייתה כותבת היום בעברית של היום לולא ארבעה חמישה כותבים שפתאום עשו סטופ ! ומרדו בעברית של שלונסקי ומאפו ורטוש ואמיר. בפירוש מרדו גם בעברית של הכנענים והחליטו לכתוב בשפה בה דיבר דור תש"ח. ככה הוא דיבר ככה הוא יכתוב. וארבעה חמישה אנשים אלו כתבו בשפה המדוברת.

מי שיבוא לחקור את  זה, יחקור את התרומה של כל אחד לשפה הכתובה של היום בהשפעת השפה המדוברת של אז. אבל היום המאמר שמופיע בעיתונות העברית כתוב בעברית מדוברת. ואני חוזר כי העברית המדוברת נכתבה לראשונה ב-48 ולא יום אחד לפני זה. ולא יום אחד לפני שהיא נכתבה ב"אל"ף" בדברים של יעקב  אשמן ושלי. 
בסופו של דבר לאחר שנה של עבודה כמורה בגימנסיה הרצליה, אשמן נהפך לעיתונאי ב"העולם הזה" ולאחר מכן לסופר ילדים, למחבר סיפורי קומיקס ועורך ב"הארץ שלנו" אליו הצטרף בשנת 1951 כאשר השבועון כבר היה בן חצי שנה. היה לו קל מאוד להתאקלם שם מאחר שהשבועון היה מראשיתו מעוז בלתי מוצהר של אנשי התנועה הכנענית. עורכו היה החבר בתנועה בנימין תמוז (תמוז היה העורך השני לאחר  מרדכי קשתן, עורך הראשון שפרש או הועזב מהתפקיד לאחר כחצי שנה. הוא החזיק בתפקיד בין השנים 1951-1964).

כותבים נוספים כללו את שרגא גפני וישעיהו לויט ומקורבים כמו שמעון צבר ופנחס שדה. במידה רבה ניתן לראות ב"הארץ שלנו" של שנות החמישים ועד אמצע  שנות השישים כשופר לבני הנעורים של רעיונות שונים של אנשי הקבוצה. זה היה אולי השופר המוצלח ביותר שלהם מאחר ש"הארץ שלנו" היה ונשאר שנים רבות כתב העת לילדים הפופולארי ביותר בישראל.

אשמן השקיע בשבועון את כל כשרונו ועבודתו במשך 23 שנים. במשך שנים אלה השתתף בכל מדורי השבועון, כתב מאות רשימות כתבות וסיפורים וערך אותם תחילה כסגן העורך ולבסוף משנת 1964 כעורך ראשי. הוא הטביע את חותמו על כל עמוד בשבועון וטיפח דור שלם של סופרי ילדים.
 
לולו: מה הייתי אני עושה לו עמדו לרשותי משאלות בלי סוף? קודם כל, לא הייתי דואג רק לעצמי. הייתי דואג לכל האנושות. הייתי מביע משאלה לאלוהים שישנה את ההיסטוריה: אל יכעס על אדם וחוה ואל יגרש אותם מגן העדן.
 
מתוך "לולו " מאת יעקב אשמן 
כסופר ילדים התפרסם אשמן בראש ובראשונה, אך ורק בזכות סיפורי "מחשבות הילד לולו" שלו, על הפנטזיות השונות של ילד עירוני רגיש ובעל דמיון (למעשה בן דמותו של אשמן עצמו בילדותו) הכותב ביומנו את הגיגיו השונים על בעיות החיים, הילדים והפנטזיות שלו על מה יכול היה להיות אילו, לולו היה בעל כישורי היפנוט ומשליט את רצונו על הילדים המציקים לו, אילו היה חי בקוטב הצפוני בין האסקימוסים, אילו היה טס בירח מלאכותי, אילו היה מדבר בשפת בעלי החיים ויוצא להגן עליהם מפני בני האדם... אילו היה טרזן בג´ונגל, אילו היה רובינזון קרוזו על אי בודד, אילו יכול היה לשנות את ההיסטוריה ועוד רבים.

העורך בנימין תמוז כתב על סדרה זאת כשהחלה להופיע והחליפה סדרה אחרת בשם "יומנו של עמוס":
יצאתי למצוא נער הגון וטוב שימלא את מקומו של עמוס. יגעתי ומצאתי – תאמין. ואומנם מצאתי נער בעל מחשבות, גדול עיניים וזקוף אוזניים. חולמני ומעשי כאחד בקיא וחריף, מפולפל ומלא דעת על כל גדותיו. ורק חסרון אחד יש בו, שהוא רוצה בעלום שמו. קראנו לו איפה "לו-לו" לשם הקיצור וגם מפני שהוא מרבה לאמר "לו הייתי יכול... לו היה לי... לו.  
סיפורים אלו שהחלו להתפרסם ב"הארץ שלנו" בתאריך 7.5.1952 הופיעו לבסוף כספר עם איוריה של אלישבע נדל –לנדאו, המאיירת הקבועה של אשמן בהוצאת הדר בשנת 1958 (ובמהדורה חדשה בשנת 1978). הספר הוא יצירתו הידועה ביותר של אשמן כיום וגם יצא כקלטת השמעה בשנת 1979.

אוריאל אופק ידידיו ויריבו של אשמן כעורך העיתון המתחרה "דבר לילדים" כינה את "לולו" אחת היצירות המקסימות ביותר לילדים. הוא סיפר בדברי ההספד שלו על אשמן:
אתם מכירים בוודאי ספר זה שבו מבטא ילד אלמוני רגיל כמוני וכמוכם את הרהוריו הכמוסים. לאחר הופעת הספר (שהיה תחילה מדור בעתון) שאלתי את יעקב כיצד נולד הרעיון לכתיבתו והוא ענה לי דברים חכמים אלה: "הילדים הם עם מיוחד שאיננו מרוצה מן החיים שהוא חי אותם. יש להם ביקורת חריפה על סדרי העולם, על המבוגרים ואפילו על העובדה שהכל כבר נתגלה לפניהם... הילד רוצה לעשות דברים גדולים, ואם הוא אינו יכול לעשות זאת, בינתיים במציאות, הוא עושה זאת בדמיונו, ולדמיון, כידוע אין גבולות. מכאן גם השם "לולו" המורכב משתי המילים "לו-לו".

רעיון זה הוא שדחף אותי לכתוב את "לולו". לפני כתיבת כל פרק חדש הייתי יושב ומנסה להיכנס לדמותו של הילד לולו האומר: לו יכולתי לעשות את זה, ואת זה... לו הייתי עכשיו בארץ זו וזו לו... לו הייתי מביט על העולם בדמותו של ילד, חי מחדש את חוויות ילדותי, ולאחר שנכנסתי לעורו של לו באה הכתיבה כמעט מאליה".  
אופק סיים את רשימתו במילים:
קולו החרישי עדיין מצטלצל באזני ואני אומר בלבי: "הו – לו... לו היה יעקב אשמן מוסיף לחיות איתנו ולעבוד בעבודה שכה אהב אותה... אינני מתפלא שהצליחו להטיס ירח מלאכותי כבר קראתי על האנשים הראשונים שהגיעו לירח בספרו של ז´ול ורן. כל מה שכתב נתקים, כמו על הצוללת והאוירון. בכלל מה שכותבים עליו קורה כעבור זמן. למשל כך קרה גם עם מדינת ישראל. מקודם זה היה כתוב בתנך ובספר של הרצל, ואחר כך זה קרה. צריך לכתוב על דבר, כדי שהוא יתקיים.
(מתוך לולו)
 
בעיני ספר זה הוא אחת מיצירות המופת הלא ידועות של ספרות הילדים העברית. הוא בולט כמו קולוסוס בין כל שאר יצירותיו של אשמן שאף אינן מתחילות להתקרב לאותה הרמה. בספר זה עסק אשמן לראשונה בספרות הילדים בנושאים שהם היום פופולאריים מאוד כמו ההבדלים והקשרים בין מציאות לדמיון ובסיפור "שלוש המשאלות ועוד". לראשונה בעברית עסק בנושא של "מה היה קורה אם אירועים היסטוריים שונים היו מתרחשים בצורה שונה".
 
באופן יוצא דופן שאולי מראה על הפופולאריות הגדולה של המדור, לולו הפך גם לסיפור קומיקס הרפתקני  בשם "על אי בודד" שאשמן כתב וציירה אלישבע ב"הארץ שלנו" כרך ד´ 1954, בחוב´ 1-20. בסיפור הזה  מימש לולו את כל הפנטזיות שלו. לאחר קריאת הספר "רובינזון קרוזו" (ואראציה שונה לגמרי על אותו הנושא יש גם כסיפור פרוזה בספר), הוא מגיע לאי בודד שורץ קניבלים שאליו נטרפת ספינתו, נאבק שם בפראים ובמכשף המרושע שלהם, מפליא אותם עם המצאות טכניות שונות וגובר על מכשף השבט המרושע  בתחבולות שונות שעליהן קרא בספרים ובהם הטריק העתיק של הצגת ליקוי שמש כמעשה כשפים. הוא וקבוצתו ניצלים לבסוף בידי ספינה אחרת. אם נרצה היה בסיפור זה מעין הגשמה של כל חלומותיו של הילד לולו ומן הסתם גם אשמן עצמו. בכל אופן הסיפור הזה בניגוד לשאר סיפורי לולו שכולם פורסמו בספר מעולם לא הודפס מחוץ לדפי "הארץ שלנו". עבור קוראי הספר על לולו נגזר להישאר בעל חלומות שלעולם אינו מצליח להגשים את חלומותיו.
 
ספריו הנוספים של אשמן כללו: סיפור ריגול לבני הנעורים בשם בסבך הריגול המצרי: עלילות אורי וגדעון, תחת שם בדוי "יורם נבו" (הוצאת מצפן, 1953). זהו סיפור מהרפתקאות ימינו ובו חומר מאלף על מצרים, רצוף עלילה של מתיחות ומאורעות על עלילות שני נערים הנקלעים לתוככי מצרים האויבת וחוזרים בשלום. כאשר הופיע סיפור זה לראשונה  בהמשכים ב"הארץ שלנו" תחת השם "אורי וגדעון בשבי המצרים: מהרפתקאות ימינו", כתב העורך בנימין תמוז:
שמעתי את דעתם ומשאלותיהם של קוראי "הארץ שלנו" מחיפה בפגישה עימם ובראש ובראשונה  ביקשו ספור מותח בהמשכים. מלאתי את בקשתם ובקשות קוראים רבים אחרים, והפעם הפרק הראשון לפניכם. על אף קרבתנו הגיאוגרפית למצרים, ידוע לנו מעט מאוד עליה. פחות ממה שאנו צריכים לדעת על שכן ואויב חשוב לשעבר. בימי מלחמת השחרור הפרידו אך כשלוש עשרה קילומטרים בין תל אביב והפולש המצרי. גיבורי הסיפור אורי וגדעון הגיעו אחרי הרפתקאות מסוכנות למצרים של ימינו. שחיתות המנהיגים, התפרעות ההמונים, שנאת הזרים – את כל אלה פגשו בדרכם. אך גם קרני אור מעטות, ידידותו של מלח וחיבתו של סטודנט מצרי נאור הפיגו את אימת השבי. 
ספרי ילדים נוספים שלו כללו את כושי השובב (הוצאת הדר, 1959) שהוא סיפור מצולם על עלילות חתול שובב שאומץ בידי ילד (עם צילומים של פאול גרוס שככל הנראה שימשו בסיס לספר). אבא שלי עובד (הוצאת הדר,  1963) שגם הוא סיפור מצולם לילדים קטנים עם צילומים של פאול גרוס. בנוסף הוא כתב ספר הדרכה לילדים שאל ואייעץ (הוצאת יהושע צ´ציק, 1963) עם איורים של סימה בגד-דב, ספר הדרכה למבוגרים (ההורים) וילדיהם אתה בנך ובתך: 77 עצות להורים (הוצאת שוקן  1965) שאליו צורפו קריקטורות של "דוש", שפרקיו נדפסו תחילה כטור יועץ חינוכי במדור החינוך של עיתון "הארץ שלנו" שאותו ערך.

אשמן גם תירגם מכתב יד את ספרה של גורית אכסלרוד סין סונג ואני (ספרי גדיש, 1955), ספר שפורסם מאויר בידי המחברת ומתאר את מסעה של המחברת כנערה בארץ סין לשם נמלטה עם הוריה מפני השתלטות הנאצים באוסטריה מולדתה. זהו אחד הספרים הראשונים לנוער בעברית על ארץ זאת ואף זכה לפרס למדן לספרות ילדים. איו אלא להצטער שאשמן לא תרם יותר לספרות הילדים, אם כי ככל הנראה חובותיו כעורך לא השאירו לו זמן לכך. הוא תרם יצירת מופת אחת "לולו" ודיינו בכל וזה יותר ממה שרוב הסופרים הפעילים עושים. אבל גם יכול היה לתרום רבות אחרות אם היה ממשיך לכתוב.
 
אשמן כיוצר הקומיקס ההרפתקני בעברית

היה זה אשמן שטיפח את מדור הסיפורים בציורים הלא הם סיפורי הקומיקס של "הארץ שלנו" ובכך חולל מהפכה קטנה בעיתונות הילדים של התקופה שכמעט כל שאר עורכיה ראו סיפורים אלו בזילזול עצום (בלשון המעטה קיצונית). סיפורי הקומיקס של אשמן, כולם משנות החמישים, כללו את סיפור הקומיקס הראשון של "הארץ שלנו", ששם משום  מה לא הופיע שמו כמחבר, "השלישייה בעקבות האוצר" מאת מאיר שנהב כרך ב´, ב-29 חלקים (25.7.51-1.5.52). זה היה סיפור הקומיקס (או סיפור ב"ציורים" כפי שכונה אז) ההרפתקני הראשון בעיתונות הילדים העברית ועסק בשלישית נערים ישראליים אמיצים שיוצאת לחפש אחרי אוצר שודדים באיי שלמה. העורך תיאר אותו כך:
בגיליון זה תמצאו חידוש משעשע: בעמוד האחרון אנו פותחים בסיפור ציורים בשם "השלישייה בעקבות האוצר" מאת מאיר שנהבי. זהו סיפור הרפתקאות מלא מאורעות ג´ונגל, רעש תוכים ומעללי אוכלי אדם. גיבוריו שלושה נערים ישראליים: כלונס, ארוך וגרום ומשום כך שמו כלונס. אגס שמנמן וזללן (זולל מזונות וזולל ספרים כאחד) וננס הוא הקטן האמיץ שבחבורה ומה שהחסיר הטבע בגופו, הוסיף לראשו ולמוחו: אין כמוהו מלא תחבולות. ושאר ענייניהם,מעשי תקפם וגבורתם, הלא הם מסופרים למן השבוע הזה והלאה על פני עמוד 16 של "הארץ שלנו".  
 

 
מיד לאחר סיפור זה הופיע סיפור ההמשך שלו, "מסע השלישייה בספינת המרחב", מאת יעקב אשמן ומאיר שנהב בכרך ב גיליונות 22-50, ובכרך ג´ מס´ 1 ב-30 חלקים. זה היה סיפור המשך לסיפור הקודם שהפעם הופיע בו שמו של "יעקב" כמחבר.  זה היה סיפור המדע הבדיוני הראשון בקומיקס הישראלי על מסעם של שלושה נערים לכוכב אחר ב"ספינת מרחב" (המילה "חללית" עוד לא הומצאה). שם הם מוצאים עצמם מעורבים במאבק בין אנשי פלסטיק טובים ואנשי פלדה רעים, הנערים מסיימים את המלחמה באמצעות קרניים מיוחדות שנוצרו להפיץ שנאה בין הלוחמים אך גורמות להפיכת אנשי המתכת ל"טובים" ולסיום המלחמה לפני חזרת הנערים לכדור הארץ.

עורך "הארץ שלנו" כתב על הסיפור:
לאחר ההצלחה הגדולה של הסיפור בציורים "השלישייה בעקבות האוצר" – ולאחר שפע המכתבים והבקשות להמשיך בסדרה זו - ישבו שני חברינו, הצייר מאיר שנהב ועורך המשנה יעקב אשמן, וחיברו סדרה חדשה, "מסע השלישייה בספינת המרחב". בסדרה הקודמת היה דמיונם של המחבר והצייר מרותק למציאות (אף כי המציאות האפריקאית חורגת לפעמים ממסגרת מציאות רגילה), אך בסדרה החדשה פרקו המחברים כל עול, והפליגו אל מרחבי הדמיון וההזיה. יתכן, כמובן שבעוד מאת שנים יתברר כי להזיותיהם ולדמיונם, יש יסוד במציאות המרחבית בין הכוכבים. אך לעת עתה מבוסס סיפורם על שעשועי הדמיון יותר משהוא מבוסס על מחקר מדעי או אפילו על השערה מדעית. 
בדומה ל"דפים מתוך ´הארץ שלנו´ משנת 2002" (סיפור עתידני שחזה את העתיד הרחוק של שנת 2002  והכותב האופטימי מאוד הביא קטע מ"הארץ שלנו" של אותם הימים מדווח על מאבקו של כדור הארץ בפולשים מהחלל. במציאות הקשה ה"הארץ שלנו" שרד רק עד לשנת 1985. א.א.).
אין כאן אחריות של מאה אחוזים לאמיתות הפרשה. אנו מאמינים כי תשבעו נחת מגלגולי השלישי במרחבי הכוכבים, להתראות איפה בשבוע הבא, ובשבועות הבאים אחריו. 
סיפור חללי זה נשאר יחיד במינו במשך שנים רבות. בשנים הבאות העדיף "הארץ שלנו" לעסוק  במדור הקומיקס שלו בסיפורים מעט יותר ריאליסטיים הקרובים יותר לבית.

סיפורים נוספים של אשמן כללו את "גם אמנון לוחמים" סיפור שאייר הקריקטוריסט המפורסם "דוש" (קריאל גרדוש  יוצרו של "שרוליק" הצבר הישראלי) על ילד בימי השופטים המשתתף במלחמה נגד המצביא הכנעני סיסרא בתקופת מאבקם של דבורה הנביאה וברק בן אבינועם בכנענים, בעיר הכנענית חצור ותורם תרומה חשובה לניצחון הישראלים. סיפור זה היה תוצר של שאיפתו של אשמן למצוא דרכים כדי שבני הנוער יקלטו את סיפורי העבר בצורה מושכת ומהנה. הסיפור כולו משוך בחוט של חן וחיוך ומבחינת האמנות של דוש (שזהו סיפור הקומיקס היחיד שאייר לבני הנוער) זהו אחד הסיפורים המשובחים ביותר שהופיעו אי פעם במגזינים לילדים .

כן חיבר אשמן את שני סיפורי "יאיר וידידו אביר" שאיירה אלישבע, בכרכים  ד´ – ה  בשנת 1954 על עלילות כלב אמיץ שעוזר לילד. בסיפור הראשון הכלב עוזר להיאבק בנחשים ובמסתננים ערביים מרושעים, ובסיפור השני באופן יוצא דופן לשנות החמישים עוסק בסוחר אופיום ערבי ושותפיו היהודיים. אחת הדמויות הבולטות בסיפור היא של ילד ערבי פליט שבא לחפש בחשאי את ביתו הישן ביפו ומסייע ליאיר ולכלב אביר. הסיפור מראה סימפטיה רבה לסבלם של הפליטים הערביים, לצד תחושה של אין אונים של הילד הגיבור שאינו יכול לעזור להם.

גידי גזר

המפורסמים והמצליחים שבסיפוריו של אשמן לצד סיפורי "לולו" היו סיפורי הקומיקס, "גידי גזר" שהיא אולי הסדרה הידועה והזכורה ביותר של מגזין הילדים "הארץ שלנו"  על הפלמחניק הג´ינג´י חובב אכילת הגזר, "גידי גזר" בקרבות שונים ברחבי המדינה, בתקופת המנדט, במלחמת העצמאות ולאחר מכן במבצע סיני. את הסיפורים איירה אלישבע נדל-לנדאו ויש כאן משום אירוניה מסוימת שסיפורי הקומיקס המלחמתיים הראשונים בעברית צוירו בידי אישה. העורך בנימין תמוז כתב על הסדרה כך:
אילו היינו רוצים לשמוע בקול חובבי השלישייה [מ"בעקבות האוצר" ו"בספינת המרחב" א.א.], היינו צריכים להמשיך בסיפור עד שיזקינו. אבל החלטנו לבחור בנושא חדש, הפעם סיפור מציאותי ולא דמיוני כ"מסע השלישייה בספינת המרחב". גידי תלמיד גימנסיה שנעשה פלמחאי, מתנסה בכל מעשי הגבורה של הפלמ"ח לפני קום המדינה: מלחמה בשלטון הבריטי המגרש את המעפילים, בערבים המתנכלים לישוב, שמירה על סודות המחתרת וכמובן התעלולים המפורסמים של הפלמ"ח. סייעו לנו הפעם אלישע פלמחאי לשעבר והציירת אלישבע. 
גידי גזר היה בחור צעיר עליז ונועז שעבר בסיפור הראשון מהגימנסיה בעיר אל הקיבוץ והצטרף ל"הכשרה" של הפלמ"ח (עם זאת מעניין לציין שאשמן היוצר היה איש ארגון לח"י בעברו דווקא). שם עבר תעלולים ושיגועים בנוסח סיפורי פוצ´ו של "חבורה שכזאת" מאותה התקופה לצד הרפתקאות שונות במאבק כנגד הבריטים והערבים ובעזרה למעפילים. אלא שבניגוד לפלמחניקים של "חבורה שכזאת" בסיפור הראשון היו לגידי גזר כוחות על של ממש, תוצאה של אכילת גזר (בדומה לאלה של פופאי המלח כתוצאה מאכילת תרד) שבהם השתמש בתחילה על מנת לגבור על בריונים בקיבוץ ומאוחר יותר על מנת להיאבק בבריטים ובערבים. כך לפני כל מבצע גבורה שלו גידי היה אוכל גזר על מנת להתגבר על כל תקלה אפשרית. אך כוחות אלה הוצנעו מאוד בסיפור השני וכבר נעלמו בסיפורים הבאים כנראה כדי להראות שגידי אינו כה יוצא דופן לעומת הלוחם העברי הרגיל שהוא סופרמן בפני עצמו.
 


בסיפורים הבאים הוצגו מאבקיו של גידי במלחמת העצמאות ובמבצע סיני בחזיתות שונות בארץ ומחוצה לה ולרוב תוך כדי פיקוד על יחידה של לוחמים נועזים. סך הכל היו חמישה סיפורים על עלילותיו של גידי גזר בחזיתות לחימה שונות:

1. גידי גזר: עלילות מימי הפלמ"ח, שכתבו אלישע (פלמחניק לשעבר ששמו המלא לא ניתן ואולי היה זה שם בדוי לידידו של אשמן הסופר פנחס שדה שכתב אחריו את סיפורי הקומיקס של "הארץ שלנו") ויעקב אשמן, ציירה אלישבע נדל. הסיפור  הופיע ב"הארץ שלנו" כרך ג´ תשי"ב, 1953, חוב´ 2-27 ב-23 חלקים.

הסיפור מתאר עלילות נער בפלמ"ח בשנת 1946, את המעבר של גידי גזר מהעיר אל הקיבוץ, את ההתמודדות שלו עם בריונים בפלמ"ח שמנסים לשגע אותו בצורות שונות, את המאבק בבריטים ופורעים ערביים ואת העזרה שהוא מגיש למעפילים בדרכם ארצה. כל זה תוך שימוש בכוחות על "אמיתיים", תוצאה של אכילת גזר מאסיבית. (אין הסבר מדוע ראשי הפלמ"ח אינם לומדים את הלקח ופוקדים על כל אנשיהם לאכול גזר גם הם ולקבל כוחות על דומים...).

מיד לאחר סיפור זה התחיל להתפרסם ב"הארץ שלנו " סיפור בהמשכים על גיבור נוסף בעל כוחות על  "אפרים חד העין", מאת  חבר המערכת שמואל שיחור שציירה אלישבע - עלילות ילד בעל "עיני רנטגן"   וראיית על שנאבק עימם במחבלים מסתירי מרגמות. אבל הקוראים התלהבו דווקא מהפלמחניק אוכל הגזר   ומערכת "הארץ שלנו" שראתה כי טוב מיהרה לפרסם סיפורים נוספים אודות עלילות הגיבור הג´ינג´י.
 
2. השיירה המשיכה בדרכה : עלילות גידי גזר מאת יעקב אשמן ואלישבע נדל. הסיפור הופיע ב "הארץ שלנו" כרך ו´, תשט"ז, 1956, חוב´ 26-36 ב-11 חלקים. גידי גזר מגן על השיירות המספקות מזון לירושלים הנצורה ונאבק בלוחמים הערביים במלחמת העצמאות.

3. ג´וב מיוחד בנגב, מאת יעקב אשמן ואלישבע נדל "הארץ שלנו" כרך ו´, תשט"ז, 1956, חוב´ 37-50 ב-14 חלקים.  גידי גזר נאבק במצרים בנגב במלחמת העצמאות ומנסה לגייס את תמיכת הבדווים שסוכן מצרי מנסה לגייסם לצד הצבא המצרי. לבסוף מחליט השייך הבדוי לסייע לישראלים כנגד המצרים לאחר שראה כיצד הפריחו את השממה.

על סיפור זה כתב העורך בנימין תמוז:
שובו של גידי גזר גרם שמחה בביתם של כל הקוראים ובגיליון הבא נתחיל בסיפור חדש "גוב מיוחד בנגב". על תוכנו אני יכול לגלות רק זאת: הייתי עסוק מאוד בערב החג, כאשר קיבלתי את הטיוטה של הסיפור, ולא יכולתי להתפנות לקרוא בו, אבל הצצתי בעין אחת לעבר הנייר, כדי לראות במה המדובר. מן הרגע שהצצתי בסיפור – לא יכולתי להינתק ממנו, עד שכיליתי לקרוא בו בנשימה אחת. מקווה אני כי דעתכם תהיה כדעתי. 
 
(לאחר סיפור זה הפסיקו העורכים בעיתוני הילדים להתייחס בצורה ספציפית לסיפור קומיקס כל שהוא במגזין, אולי משום שלא חשו כלפיהם כל הערכה שהיא למרות הצלחתם הברורה עם קהל הקוראים).

4. כיתת העצובים: עלילות גידי גזר, מאת יעקב אשמן ואלישבע נדל "הארץ שלנו", כרך 7, תשט"ז, 1957, חוב´ 1 – 21, ב-21 חלקים.
גידי גזר וכיתת העצובים: "חברי כיתה שהם עצובים אם לא שולחים אותם לתפקידים מסוכנים במיוחד". חיילים נועזים במיוחד אלו שכללו את מוטקה הסייר הטוב ביותר בפלמ"ח, את אלי זורק הסכינים הטוב ביותר בפלמ"ח ואת בומבה החבלן הטוב ביותר בארץ, יוצאים למשימות מסוכנות בנגב בתקופת מלחמת העצמאות. בין המשימות פיצוץ גשר שהצבא העיראקי מעביר עליו ציוד ותוך כדי מאבק בחיילים הערביים   מגלים במערה עצמות לוחם עברי קדום ומגילות גנוזות קדומות. זהו הסיפור המרשים ביותר בסדרה ולמעשה שיאה. לאחריו עזב אשמן את גידי.

5. בעקבות אל נטף, כרך 7, חוב´ 22-43, כתבה מרים וצירה אלישבע נדל. הפעם גידי יוצא בזמן מבצע סיני לעזה על מנת למצוא ערבי שאביו חייב לו כסף ולהחזיר לו את הכסף. בסיפור זה היה דיון אמיתי בבעיית הפליטים שברחו מבתיהם במדינת ישראל וגידי הבטיח לפליט לנסות לעזור לו לחזור למדינת ישראל אם כי הודה שאין פיתרון כזה לכלל הפליטים - ניסיון נדיר לדיון אמיתי בבעיה קשה ומציקה בסיפור ילדים.

סיפור זה היה הוצא דופן בכך שהפעם לא כתב אותו יעקב אשמן והוא מתרחש 8 שנים אחר אירועי הסיפורים  הקודמים. אך גידי לא נראה בו כמי שהזדקן אפילו ביום אחד והמשיך לגור בבית הוריו (תופעה מקובלת היום אך בהחלט נדירה בתקופה שבה הסיפור פורסם). הסיפור הסתיים עם גידי ואל נטר נפרדים כשאל נטר מביע את חששו מהיום שבו יעזבו הישראלים את עזה הכבושה קטע המעורר תחושה מוזרה היום לאחר נטישת עזה השנייה.

לאחר סיפור זה פסקו עלילותיו של גידי גזר והוא נעלם אל השקיעה. גם יוצרו יעקב אשמן הפסיק לכתוב סיפורי קומיקס והתרכז בעריכת "הארץ שלנו". אך רבים המשיכו לזכור את גידי גזר בנוסטלגיה. כמו יוצרו שמת צעיר יחסית, בשנת 1974, הוא נשאר צעיר וג´ינג´י לנצח מעין התגלמות אולטימטיבית של הפלמחניק העליז אך הבלתי מנוצח בקרב, והסדרה זכתה לציון מיוחד בצורות שונות כמו בהספדים על יעקב אשמן לאחר מותו ובגיליון האחרון של "הארץ שלנו" משנת 1985 שבו הוזכרו סדרות קומיקס שונות מההיסטוריה העשירה של המגזין.
היום אני בטוחה, היום אני יודעת, כי כל שהיה איננו אובד: כי כל שהיה ממשיך ומתקיים, כי שום דבר אינו הולך לאיבוד בטבע, כי אי אפשר שיהיה אחרת. גם הפיזיקאים אומרים כך. מאחר שיעקב היה - משמע שהוא הווה. אנחנו ממשיכים לחיות במחיצתו, חשים בו, ממשיכים איתו. כל גליון של "הארץ שלנו" היוצא מדי שבוע לאור – בשותפות עם יעקב נעשה הוא, בהשפעתו.

"הארץ שלנו" בשביל יעקב לא היה מקצוע, לא פרנסה, לא קרדום לחפור בו. אף לא אילן להיתלות עליו. עיתון בשביל הנוער הייתה תקוותו של יעקב לאדם יותר טוב, לישראל נקייה יותר, למדינה מתוקנת יותר. רוצה זוהי עיתונאות. רוצה זוהי עבודת ספרות. רוצה זהו חינוך, יעוד, הגשמה אישית. כל אלה חברו יחד ביעקב: גם סופר בעל נפש, פייטן, גם עיתונאי הקשוב לדופק הזמן, וגם מחנך. ומאחר שיעקב היה – משמע הוא קיים. הוא קיים, אך חסר בכל זאת.
(אסתר קל חברת מערכת "הארץ שלנו" בהספד על יעקב אשמן)
 

כעורך התגלה אשמן כאחד העורכים הבולטים והאהובים ביותר של עיתוני ילדים בארץ. הוא קבע את הכלל שאין נושא שאינו מתאים לילדים ואם מבוגרים מגלים עניין במשהו סימן שגם ילדים יגלו עניין. צריך למצוא רק את הדרך ואת הסגנון המתאימים לקוראים הצעירים יותר. כאשר נשאל לא פעם "מדוע אינך שולח את ידך בתחומים נוספים", היה עונה "להוציא עיתון טוב לילדים זו משימה מספיק חשובה בעיני כדי שאתמסר אך ורק לה. די לי אם אצליח בכך ואינני מחפש לי כתרים נוספים". קריאה של כרכי השבועון מראה שהתקופה שבה היה אשמן קשור לשבועון ובעיקר התקופה שבה היה עורכו הייתה תקופת השיא של "הארץ שלנו" הן מבחינת הצלחתו והשפעתו והן מבחינת איכות הסיפורים (וגם סיפורי הקומיקס) שהופיעו בו. אשמן גילה ועיצב דור שלם של משוררים וסופרים לילדים.

את האני מאמין שלו בנושא עיתוני ילדים ביטא במאמר המבוסס על הרצאה שנתן בסימפוזיון על ספרות ילדים בשם "אין תחליף למלה הכתובה". הופיע ב"עיונים בחינוך" של מרס 1974, זמן קצר לפני מותו הפתאומי. שם קבע "ילד שלא ירכוש לו הרגלי קריאה רציניים לא יוכל לנצל את כל אוצרות הידע והאמנות והמדע של העם ושל האנושות והוא יהיה מנותק מההיסטוריה... זאת אומרת יחיה את הרגע".
 
לאחר מותו תפס את מקומו אוריאל ריינגולד ששימש כעורך המגזין עד סגירתו בשנת 1985. אז החלה שקיעת השבועון שנמשכה שנים. הסופר פנחס שדה שהיה מזוהה עם "הארץ שלנו" קרוב לעשרים שנה נטש את השבועון זמן קצר לאחר מות אשמן ומן הסתם היה קשר בין שני הדברים. "הארץ שלנו" נסגר לבסוף ב-1985 עם גיליון הרטרוספקטיבה שסקר את תולדותיו של השבועון ושם דגש על נקודות שיא שונות רובן קשורות לתקופה שבה היה אשמן קשור עם המגזין.
 
"הארץ שלנו" התמזג אז עם שני השבועונים המתחרים "דבר לילדים" ו"משמר לילדים"  (שבניגוד ל"הארץ שלנו" הראו שהם חסרים כל חוש היסטורי ולא טרחו ליצור גיליון רטרוספקטיבי מאין זה והגיליון האחרון שלהם היה עוד גיליון רגיל להוציא מאמר המערכת שהודיע ביבושת שזהו הגיליון האחרון) כדי ליצור שבועון חדש מותאם יותר לרוח הזמן "ולנו" שמת גם הוא כעבור מספר שנים.

אשמן היה עורך עיתון הילדים היחיד שלזכרו הוקדש גיליון שלם  של אותו עיתון, מלא בהספדים מכותבי השבועון כמו גלילה רון פדר ועובדיו ובמאמרים על יצירתו במלאת שלושים למותו. אולי אפשר ליחס זאת לעובדה שנפטר צעיר ובמפתיע בעת מילוי תפקידו, אבל גם לאהבה האמיתית שרחשו לו אנשי השבועון וכותביו. על שמו של אשמן נקרא פרס אשמן לסיפור הקצר לילדים של "הארץ שלנו" ששוב אינו מחולק.

(אין לבלבל זאת עם הפרס על שם אהרון אשמן דודו מטעם אקו"ם להישג השנה לסופר בתחום היצירה הספרותית שיצרה לאור כספר שירה או סיפורת בסך 10 אלפים ש"ח).

פנחס שדה ידידו (היה זה בסיועו ובעידודו של אשמן, שהוא פירסם לבסוף את ספרו המפורסם החיים כמשל, בהוצאת "דפוס מל"ן" לאחר שזה שנדחה על ידי הוצאות הספרים) ויורשו של אשמן כמחבר מדור  סיפורי הקומיקס של "הארץ שלנו" כתב על אשמן רשימת הספד בשם, "כיסופים אל האופק" בחוברת  "הארץ שלנו" לזכרו של  יעקב אשמן:
 
בשעת בוקר העירני מישהו משנתי ואמר: יש בשורה רעה ולאחר שתיקה הוסיף, יעקב אשמן מת. לא הבינותי, לא האמנתי למשמע אוזני, הן הוא לא היה חולה, לא זקן, לא נפל במלחמה. כמו נגע מישהו בכפתור וחשמל החיים כבה כהרף עיין...
בספר איוב כתוב על חיי האדם: "כציץ יצא וימל, ויברח כצל ולא יעמוד"..,

אני כותב שורות אלה כי אינני מאמין שיעקב כבר אינו בעולם הזה. אני רואהו בדמיוני משוטט בחוצות או על הרציף של שפת – הים. כי כמה וכמה פעמים פגשתי כשהוא מטייל לבדו על הרציף, בשעת אחר-צהריים עם שקיעת השמש. בחור גבוה, רזה מנומש, בעל זקנקן אדמוני. כדור האש נוטה לשקוע בין עבי – הזהב בקצה הים. והוא פוסע לבדו מהורהר.  אין זאת אלא שנכסף אל הים אל האופק. ועם זאת מה מוזר, הוא לא נסע מעולם אל מחוץ לגבולות  הארץ. דבר מה בקרבו עצר אותו. הוא אפילו כמו נמשך אל מרחקים גדולים יותר אל מרחקי אין-סוף: הוא היה קורא מושבע של ספרי מדע – דמיוני, של סיפורים ממה שמתרחש בחלל, במרחבי היקום. אך כפי שנולד על אדמת ארץ – ישראל, שאותה אהב באמת כן חזר לבסוף אל האהבה הזאת, מבלי שיצא אי פעם מתחומה.

ועכשיו אכתוב דבר שאולי לא יהיה מובן לגמרי לילדים, אך הם עשויים יהיו להבינו יותר ברבות הימים. וכך אם ישוב מישהו מהם לקרוא מילים אלה, ואפילו כעבור עשרות שנים רבות אם ימצא אותן  בגיליון מצהיב מזוקן  של "הארץ שלנו" הוא יבין אז משהו על מהותו של האיש הזה. הנעורים הם עת של שאיפות, חלומות, אמונה, אהבה, עוז נפש. הנעורים סולדים מכיעור, משקר, מחנופה, מפחדנות. הנעורים לוקחים להם למופת את גדולי האנושות בדורות עברו שהיו נכונים להקריב את נפשם למען אמונתם, למען האידיאלים שלהם.

ואולם כשחולפת עת הנעורים, מתחילים רוב בני האדם להתפשר עם חי היום-יום. הם שוכחים את שאיפותיהם וחלומותיהם. ואת כל מה שהלהיב אותם והפעים את ליבם... הם שוכחים את יצירות הרוח הגדולות. הם מעדיפים את הרווח הקטן, החומרי או החברתי על פני הנאמנות למשאת הנפש... הם בוגדים בחלומות נעוריהם וחיים חיים מבישים ובלתי מוסריים. וכאשר הם מגיעים למצב כזה, וכאשר הם מרגישים מה שעוללו לעצמם ולנפשם הרי הם מתחילים לשנוא את האידיאלים הרוחניים שהאמינו בהם ושבגדו בהם אחר כך, הם מנסים לשפוך רפש על הטהור והיפה והנועז. זאת הסיבה שרבים מגדולי המשוררים והאמנים והנביאים נתקלו בהתנגדות וסבלו תלאות – כי הם המשיכו להיות נאמנים לאידיאלים של נעוריהם, ואילו אנשי סביבתם לא יכלו לשאת מופת כזה מול עיניהם.
 
והנה יעקב כפי שהיכרתי אותו, לא השתנה לרעה בתוך נפשו במשך השנים. הוא ניחן בשכל טוב ובכבוד עצמי. המשיך תמיד לזכור ולדעת מה טוב ומה רע, מה יפה ומה מכוער, מהי יצירה רוחנית נעלה ומהו שקר ושטות. הוא הוקיר את הטוב והיפה ודחה את הרע והמכוער. אדם יכול להחיות חיים צנועים ולעשות את עבודתו בהגינות כפי שעשה יעקוב. ואם הוא שומר על האמת שבנפשו, ולו גם בשקט הראוי משום שיש בכך משום כבוד עצמי... הוא היה מסור מאוד לעבודתו כעורך השבועון לילדים והתייחס ברצינות ובכנות לקהל הקוראים הצעיר שלו. אך בחייו הפרטיים היו לו גם תחומי התעניינות הרחוקים מעולם הילדים. לפני זמן מה ביקש ממני ספר בשם חיי ישן מאת הסופר הצרפתי בן המאה ה-19 ארנסט רינאן והשתקע בקריאתו בעניין עמוק. לאחרונה גילה יעקב עניין בשיריו של המשורר הצרפתי ז´יל סיפרוויל שנולד בסוף המאה הקודמת ומת לפני חמש עשרה שנה. אני רוצה לסיים את דברי בתרגום אחד משיריו של המשורר הזה, לזכרו של יעקב. כאשר אני מתרגם עכשיו את שורות השיר, אני מהרהר הן בים, שיעקב כה אהב לטייל על חופו והן בחייו של יעקב.
 

 
הים
 
זה כל ששאפנו לעשות ולא עשינו,
שבקש להתבטא ולא מצא את המלה הראויה,
כל שהלך מאתנו בלא לספר לנו דבר על מהות סודו,
כל שהלך מאתנו בלא לספר לנו מאומה על דבר סודו,
כל שיכולים אנו לגעת בו ואל לחפרו בברזל בלי נגיענו,
אשר היה לגלים וגלים בחפשו את עצמו מבלי למצוא עצמו,
אשר היה לקצף לבל ימות כליל,
אשר היה לגל למשך הרף העין בדרכו אל הנצחי,
החותר במעמקים ולא יעלה לעד על פני המים,
העולה על פני המים וירא מן המעמקים
כל זה וגם רב - יתר,
הים.

(מתוך "כיסופים אל האופק " מאת פנחס שדה ")    
                                    

 


 

 
Bookmark and Share

 מפת העץ:
מסיפורי הדוד הנרי / פגישה עם טולסטוי  /  הנרי גלוקסמן  [14/07/2006 10:36:15] 
לוחם על עברי : עלילות גידי גזר ויוצרו יעקב אשמן  /  אלי אשד  [14/07/2006 07:38:24]  «- אתה כאן
 תודה אלי, מאמר מרגש  /  עמיש  [15/07/2006 11:01:24] 
"הכל צפוי והרשות נתונה" בראי הספרות  /  גאולה חמילבסקי  [11/07/2006 17:21:27] 
דפי נחיתה   /   בניית אתריםבניית אתרים   /   הקמת פורוםהקמת פורום