רדיו יוּבל   רשימת דיוור תנאי שימוש (קולמוסנט ©) הרשמה עזרה מקלדת יוּבל

הנך מזוהה כ-    , להרשמה / התחברות לחץ כאן

תאריך: 02/12/2005 10:01:01
מאת:
 אלי אשד 
נושא: צופן שאול המלך

 
צופן שאול המלך
 
 

 
חגי דגןחגי דגן סופר ומרצה, לא אורתודוכסי ליהדות מוציא לאור שני ספרים. האחד מסביר באופן עיוני למה היהדות מורכבת בניגוד למקובל מהמוני זרמים מגוונים והשני מתאר באופן ספרותי את נסיון ההשתלטות של אחד הזרמים הדחויים ביותר שלָה.

בימים אלו יצאו לאור במקביל שני ספרים שונים מאוד לכאורה פרי עטו של אדם אחד, הסופר והמרצה ליהדות ומחשבת ישראל (וגם על זהות יהודית חילונית), חגי דגן. האחד מהם יהדויות: תמונה קבוצתית (הוצאת מפה) הוא מעין מסה עיונית אבל גם אישית מאוד על היהדות לדורותיה ולזרמיה. דגן מעלה שם את הטיעון שהיהדות היא למעשה מגוון של זרמים שונים המשתנים ללא הרף שאין בהם אחד שהוא יותר "נכון" מהאחרים.

הספר השני הוא מותחן, לכאורה לפחות בסגנון מותחן הקונספירציות צופן דה וינצ´י, בשם למלך אין בית  (הוצאת חרגול) שבו מגלה סוכן שב"כ ממוצע לכאורה, עילם, את קיומו של זרם בלתי ידוע עד כה ביהדות "הזרם השאולי" שהם צאצאיו וממשיכיו של שאול המלך (מזיווג עם לא אחרת מאשר בעלת האוב מעין דור, הלא היא עטרה העמלקית),  בני משפחתו ותומכיו השונים (שהם ככל הנראה גם נציגי הזרמים הפגאניים של הישראליים הקדומים). הם למעשה שילוב של עממים קדומים ובהם העמלקים השנואים שנשארו איך שהוא נסתרים בחיק היהדות כ"ערב רב", שנחושים לנקום את נקמתם בממשיכי דוד המלך. הללו הם נציגי המונותיאיזם הטהור שהשתלט על מה שהפך להיות העם היהודי, ולהתיר את חותם השפעתם על ההיסטוריה היהודית.

למלך אין ביתאת זה הם עושים לאורך הדורות תמיד דרך זרמי שוליים כמו המיסטיקה הגנוסטית והשבתאות והפרנקיזם.  אבל תמיד נשארים מפסידנים המובסים שוב ושוב על ידי יורשי בית דוד, שיורשיהם הסופיים הם ככל הנראה המתנחלים של היום ששואפים להביא את משיח בן דוד ומלכות שמיים על הארץ.

לא ממש ברור מדוע הם מתעקשים כל כך להישאר כחלק מעם ישראל. במיוחד תמוה כאשר במהלך הסיפור מתגלה מסמך שנשלח לרשויות הנאציות שבו נציגי הזרם טוענים שהם כלל אינם צאצאי שבט יהודה כמו "היהודים", אלא צאצאי שבט בנימין שהם בכלל צאצאי עם החווים הארי הטהור ולכן אין לראות בהם יהודים שמיים. (דגן מתבסס כאן על פרשה אמיתית שבה הקראים ניסו בהצלחה להציל את עצמם מהשמדה בידי הנאצים עם טיעונים דומים). אולם אנשי בית שאול (שמתברר שגם הגיבור עילם הוא מצאצאיהם,כפי שמרמז שמו "הכנעני") נחושים הפעם לעשות מעשה שיראה כי הם שוב אינם המפסידנים הנצחיים, כפי  שהיו בשלושת אלפי השנים האחרונות, ולהשאיר את חותמם על מדינת ישראל והעם היהודי כולו ובמיוחד על שנואי נפשם המתנחלים המשיחיים הפנאטים.
 
לכאורה שני ספרים שונים מאוד באופיים. למעשה הם משקפים זה את זה בז´אנרים השונים שלהם, שכן שניהם מדברים על החשיבות של זרמי שוליים ומסורות נשכחות שנדחקו ונבעטו אל החשכה והשכחה על ידי נציגי  היהדות "הנורמטיבית" (דבר שאיננו קיים כלל לדעת דגן). שניהם מדברים על הצורך להוציאם החוצה אל האור גם למען שפיותה של היהדות והאנושות כולה. 

מצרף אותיות לאור

מצרף אותיות לאור
לברוא את העולם מחדש אור דק
מדויק, עד כמה
אפילו הרגע הנכון שביר. כל משב
מעביר אותי למשהו אחר, חשב לבטח אלוהים
לפני שברא.
כמה זמן עוד אהיה כה בודד ואחליט על "ויהי",
כמה יכול הכל להשתבש שהרי מדובר בסך הכל במילים
וברגעים גדולים בבדידות הזאת
באפלה הזאת .

(מתוך "קווי מטהר של כמיהה")

חגי דגן עצמו הוא הדבר הרחוק ביותר שניתן להעלות על הדעת מחוקר יהדות ומחשבת ישראל אורתודוכסי.  אם נרצה אפילו שמו של הסופר מרמז על נטייה של שילוב בין האורתודוכסי מצד אחד והנטייה לחשוף ולהעלות על פני השטח את המושכח והמוחרם, שהרי השם "חגי" הוא שמו של נביא מקראי קדמון בעוד ש"דגן" היא מילה כנענית קדומה שעליה מבוסס האל הפלישתי הכנעני הידוע "דגון". שמו של קובץ מאמרי חובה ששיכפל בשנת 1998 לתלמידי קורס במכללה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון, בבאר שבע, הוא "האם עוד יהודים אנחנו", מרמז היטב על הנושאים שמעסיקים אותו בתחום הזהות היהודית ויותר נכון הזהויות היהודיות.
 
ניתן גם למצוא אצל דגן שילוב כמעט ייחודי של העיסוק בנושאים הפילוסופיים התיאולוגיים, המסובכים והמורכבים ביותר עם עיסוק כמעט אובססיבי בנושאי סקס ואירוטיקה. הדוקטוראט שלו משנת 1998 הוא על "תפיסת הגאולה כפיתרון לבעיית פחד המוות, אצל הפילוסוף פרנץ רוזנצוויג", אך הוא היה בעברו מועמד לתפקיד מבקר סרטים פורנוגרפיים של מקומון ירושלמי. הוא מעיד על עצמו שחקר הפורנוגרפיה מעסיק אותו עד היום ויתכן שאחד מספריו הבאים יעסוק בכך גם הוא. נראה שהנחת הרקע הסמויה של דגן היא שאין להפריד בין נושאים אלו.
 
גם ספריו הקודמים עסקו בנושאים אנטי אורתודוכסיים במופגן. ספרו הראשון קווי מתאר של כמיהה (1991), היה ספר שירה (דגן היה אז חבר בקבוצת המשוררים "אב") שכלל כמה שירים "דתיים" יוצאי דופן שדיברו על הכמיהה לברוא את העולם מחדש עם שפת קודש חדשה מינית יותר. ספרו השני רשומות מאי הנשים (חרגול, 1999), היה סיפורו של תושב יפו מודרני, בשם נחמיה, שביחד עם ארכיאולוגית לא קונבנציונאלית חושף את תולדותיו של בית זונות באי קטן ליד יפו. האי היווה מעין עיר מדינה עצמאית לאורך אלפי שנים מימי כנען הקדומה וכלה בתקופת המנדט. מסמכי בית הזונות שהשתמרו מהווים מעין היסטוריה אלטרנטיבית "אנטי ממסדית" של  תולדותיה הארוכים והמסובכים של הארץ הזאת במשך 4000 שנה. במהלך השנים הללו צופות נשות בית הזונות בכובשים שונים הולכים ובאים אנשים כמו דוד המלך, הכובש האשורי תגלת פלאסר, קליאופטרה המצריה, הורדוס, ריצ´רד לב ארי, הכובש המוסלמי ביברס ורבים אחרים. גם היהודים המשיחיים, האנטי סקסואליים (המתגלמים בדמותו של יהודה המכבי) מתגלים כמטורפים והמסוכנים מכולם.

אפשר למצוא בספר זה מעין ואריאציה אליגורית של המיתוס הפגאני-מטריארכלי, על האמא הגדולה והלבנה שתושבות בית הזונות הן נציגותיה עלי אדמות במפגשיהן עם הגברים הלוחמניים המטופשים והפאתטיים. בסיום ספר זה מתבטא מסר של כמיהה לחיים השקטים הביתיים שאותם מציעים הפגאניות הנשיות והמיניות, לעומת ההבטחה המטורפת לאפוקליפסה מטורפת בחיפוש אחרי הנצח שאותה מבטיח המונותיאיזם בגרסותיו המטורפות ביותר שאותו מנסחים "נביאים" שונים. דומה שהמאבק בין שתי תפיסות עולם אלו הוא מרכזי בחשיבתו של דגן.

ספרו הבא היה מתחת לקו העונג (חרגול, 2001) והוא יצא לכאורה מכלל זה. זהו ספר ארוטי "קשה" אך הומורסטי על יחסי המינים בין הנשים הדומיננטיות והגברים הרכרוכיים במתחם הרחובות המקיף את שינקין שבתל אביב. הוא מהווה מעין התקפה הומוריסטית על החשיבות העצמית הציונית הגברית, כמו גם על הריקניות התל אביבית השינקינאית. הספר זכה לשבחים רבים ממבקרים כמו אריאנה מלמד שהגדירה אותו כ"הספר העברי הכי מצחיק בעשור האחרון".
 
ספרו המצליח ביותר, עד כה היה, המיתולוגיה היהודית (מפה ,2003), שבו עסק דגן בחשיפה של המסורות הנשכחות והדחויות והמיתוסים שאותם העדיפה היהדות הנורמטיבית האורתודוכסית לטאטא אל מתחת לפני הקרקע לאורך הדורות. וכעת בשני ספריו האחרונים חזר דגן ביתר עמקות אל הנושאים שהעסיקו אותו בספריו הקודמים. 
 
 
 

 
מהקיבוץ לרוזנצוויג - ראיון עם חגי דגן :

א.א. : איך התחיל אצלך העניין בחשיפת הלא אורתודוכסי ביהדות?

דגן : אולי בהשפעת אבי שהיה מרכז ועדת החגים הבין-קבוצית בקיבוץ עין המפרץ, שממנו הגעתי ובין השאר היה אחראי ליצירת ההגדה של פסח המיוחדת מאוד של הקיבוצים, שהראתה על ניסיון למצוא פנים חדשות ואולי לא כל כך מקובלות במסורת היהודית ולהתאים אותם לזמננו ולמקומנו. עוד דמות שהשפיעה עלי היה הסופר והמחנך ישראל רינג  ששימש בקיבוץ כמורה להיסטוריה. והוא וספריו הציגו רעיונות היסטוריים ואידיאולוגיים יוצאי דופן, לגבי עברו של עם ישראל ועתיד הקיבוץ, וגם רעיונות סקסואליים חדשניים מאוד לזמנם כמו החיים בשלישיה. אלו  בהחלט שימשו לי כמקור השראה. היו גם מקורות השפעה רבים נוספים כמו הפילוסוף רוזנצוויג למשל. 

א.א.: אתה נראה גם כמושפע מאוד מברדיצ´בסקי ניתן שגם הוא שם לעצמו למטרה לגלות מסורת נשכחות מעין אלה שלדעתו דווקא הן גילו את החיוניות האמיתית של העם היהודי.

דגן : בהחלט כן. אני חובב מושבע של ברדיצ´יבסקי הוא מאוד קרוב לליבי אבל הגישה שלי שונה בכך שאני לא רק ליקטתי ואספתי אגדות קדומות כפי שהוא עשה, אלא גם כתבתי אותן מחדש מזווית הראייה שלי וסיפרתי אותן על פי דרכי לחילוני הממוצע, שיש לו יחס מורכב לעניינים האלו. בכך אני גם יוצר, ובמודע, ואריאציה חדשה של היהדות. 

א.א.: קיבלת השראה גם מרב המכר הענק צופן דה וינצ´י?

דגן : יש קווי דמיון לצופן דה וינצ´י בכך שהספר שלי מציג זרמים נסתרים מתחת לפני השטח, במקרה הזה היהדות. אבל לדעתי זהו ספר היסטורי יותר עמוק מצופן דה וינצ´י השטחי והחלול.

א.א.: איך אתה רואה את הדת היהודי "הנורמטיבית"?

דגן: כמשהו מאוד לא בשל ואינפנטילי ואפילו קצת מסוכן. הסיפורים היהודיים אומנם שופעי חיוניות, אבל הבעיה של היהודים [היא] שהם אף פעם לא הבינו שצריך להתייחס אליהם רק כסיפורים ולא ברצינות כדברי אלוהים חיים. בכלל יש במונותיאיזם היהודי משהו מאוד לא אנושי מאוד נוקשה. ברגע שמכריזים על משהו שהוא אחד ויחיד בהגדרה, ושאי אפשר לשלב אותו בשום פנתיאון, אז ברור שהוא או אלה שמייצגים אותו סובלים משיגעון גדלות .

אם הולכים עד הסוף עם הרעיון הזה שהאל הוא אחד ויחיד ואין בילתו, זה הרי מנוגד לכל מה שאנו מכירים מהמציאות שלנו שעומדת על הריבוי והרבגוניות. ואם כך האלוהים הזה לא דומה לכלום ואפילו לא למחשבות שלנו ולכן הוא חייב להיות שום דבר. כי הרי כל דבר שהוא משהו הוא כבר חלק מהעולם שלנו. אבל אם השום דבר הזה הוא האידיאל, זאת אומרת שאנחנו מתייחסים למציאות באופן שלילי. מהבחינה הזאת המונותאיזם גורם לשנאה עצמית ולשנאת המציאות.
 
רעיון הטוטאליות שלו מוביל לבידוד מנטאלי ופסיכולוגי של מאמיניו ולטוטליטריזם מחשבתי. אולי גם רוצים להיבדל מכולם ואז אומרים, "כולם חוץ מאיתנו לא שווים", או שרוצים להשתלט על כולם. אתה יכול לומר שמאמיניו של האל האחד סובלים גם מרגשי נחיתות וגם ממגלומניה בו זמנית. היום אנשים כבר מחפשים אמונות יותר ידידותיות יותר סובלניות.

א.א.: אתה עצמך נמשך לפגניזם?

דגן: יש באמת משהו באלילות הכנענית הטרום יהודית וגם באלילות הכנענית היהודית, ובמיניות חסרת המעצורים שלה שמושך אותי. אבל אני מדבר כאן על משהו שהוא שונה מאוד מהניו איג´ של היום בכך שיש בו משהו מאוד יצרי ופראי. ואת זה אתה לא תמצא לא במונותיאיזם וגם לא בניו איג´ של היום. בכלל גם האידיאל הנשי שלי סותר לחלוטין את האידיאל המקובל בתרבות המודרנית, של דוגמנית רזה כמו יעל בר זוהר וקרוב יותר לאידיאל הנשי של התרבויות הפגאניות הקדומות. אני חושב דווקא על אישה דשנה נדיבה ורכה. זה אידיאל שחוזר בכל התרבויות בתור ארכיטיפ של האם הגדולה, אימא אדמה. אמנם בשנים האחרונות האידיאל הזה השתנה לסינדי קראופורד וליעל בר זוהר ולדוגמניות אנורקטיות מסוממות. אבל לגבי השינוי הזה מעולם לא תפס. האישה שאני חושב עליה יש בה משהו אימהי, כר חם ועשיר שאפשר לשקוע בתוכו.  

סך הכל סיפורים.
 
א.א.: יש איזה שהוא בסיס היסטורי לסיפור שלך על הזרם השאולי המסתתר תמיד כקבוצה חתרנית תת קרקעית, לאורך ההיסטוריה היהודית, ומחכה לרגע הנכון כדי להשתלט? 

דגן: בחרתי קבוצה שתישאר מתוך היהדות ובו בזמן תישאר אופוזיציה נצחית, כדי לתלות עליהם כל מיני קומפלקסים בתולדות היהדות. יכול להיות שבאיזו שהיא צורה השאוליים הדחויים משקפים קצת אותי. מצד אחד אני מאוד אוהב את הטקסטים של היהדות המסורתית מצד שני אני גם מאוד שונא אותם. ככל שלמדתי עליהם יותר נהייתי יותר חילוני. גיליתי עד כמה הטקסטים הדתיים האורתודוכסיים הם שוביניסטיים לא נאורים ולא ליברליים. יכול להיות שהזרם השאולי, זאת לא אמת היסטורית אבל זאת אמת מיתית. אפשר למצוא במקורות היהודיים רמזים על כך שיש  זרם שוליים שתמיד נמצא מתחת לפני השטח ואורב בסבלנות אין סופית ומחכה ליום הנכון להתפרץ על מנת לקבל לידיו את מה שהוא מרגיש שנגזל ממנו. ואז להתחיל את הכל מחדש והפעם בצורה טובה ואנושית יותר.

 
 
תחילה למעשה בראשית
התפשקותך מאירה את מוחי
כל כלי ביאה
בתחילה אני מלא כוונה ואמונה שלמה
אנחנו בוראים ומחריבים עולמות בחשכה זה אחר זה
וכל כלי נביעה
את מלאה אותי ואת ריקה ותהומית
ואינך ידועת שבעה
לבסוף אני רוח מרחפת מעליך רפוי וחלול
מנסה בכל אפסותי לדמין
אור.

(חגי דגן)


 



Bookmark and Share

 מפת העץ:
משקפת שדה - טור שבועי  /   יורם המזרחי  [03/12/2005 21:02:00] 
צופן שאול המלך  /  אלי אשד  [02/12/2005 10:01:01]  «- אתה כאן
 "צופן דה-וינצ´י" וממשיכו "מלאכים ושדים" לא ניתנים לחיקוי...  /  רפי אשכנזי  [03/12/2005 19:45:35]  
אשראי וחסכון  /  רפי גטניו  [01/12/2005 12:59:47] 
דפי נחיתה   /   בניית אתריםבניית אתרים   /   הקמת פורוםהקמת פורום