רדיו יוּבל   רשימת דיוור תנאי שימוש (קולמוסנט ©) הרשמה עזרה מקלדת יוּבל

הנך מזוהה כ-    , להרשמה / התחברות לחץ כאן

תאריך: 07/10/2005 10:25:58
מאת:
 אלי אשד 
נושא: זכרונות הדור העשירי לשואה: האופרה "צחוק של עכברוש"

 
זכרונות הדור העשירי לשואה:
האופרה "צחוק של עכברוש"
 

 
לאחרונה צפיתי באופרה יוצאת דופן מאין כמוה, אופרה שחלקה הוא מדע בדיוני וחלקה סיפור אימה טהור על השואה. אופרה מקורית שהיא ראשונה מסוגה בשפה העברית בכך שהיא מבוססת על ספר חדש (והקדימה בכך את האופרה "מסע אל תום האלף" של א.ב. יהושע בכמה שבועות). זוהי האופרה "צחוק של עכברוש" שעוסקת בהפיכת סיפור שואה מצמרר למיתוס עתידני בעולם של המאה ה-21 והמשמעויות וההשלכות שיש לכל זה על נושא הזיכרון והשכחה. כתבה את האופרה נאווה סמֶל.

בספר ובאופרה חוקרת סמל את תופעת הזיכרון והשכחה של השואה על כל היבטיה מזיכרון ושכחה אצל הניצולים וכלה בזיכרון ובשכחה של העתיד הרחוק לגבי השואה ולגבי העבר בכלל. ב"צחוק של עכברוש" הלכה סמל כמה צעדים קדימה, ובפעם הראשונה בספרות העברית ניסתה לחשוב כיצד יתמודדו בני הדור העשירי לשואה בשנת 2099 עם נושא השואה, כיצד יוכלו בעתיד לזכור ולהבין את השואה עם כל האמצעים הטכנולוגים המתוחכמים שברשותם בעזרתם יוכלו לחשוף את המציאות אבל בו בזמן גם להסתיר אותה או מה שגרוע יותר לשנות ולעוות אותה מעבר לכל הכר.

לזכור ולשכוח
 
להיות יהודי זה הדבר הנורא ביותר ולהיות ילדה יהודייה זה נורא שבעתיים
 
(מתוך האופרה "צחוק של כעכברוש").


 
 
 
 
 
לפני זמן מה, במסגרת דיון  על הטענות שנאס"א מפברקת את עדויות הנחיתה על הירח בשנת 1969 וכי מעולם לא דרכה רגל אדם על הירח, היה לי דיון  בפורום "ארץ הצבי" עם חוזר בתשובה על עתיד זיכרון השואה. האיש העיר שאם אפילו הצילומים של נאס"א מוטלים בספק כי אז בוודאי ובודאי שהעדויות הישנות יותר על השואה יועמדו (ומועמדות כבר עכשיו) בספק וספקות אלה רק יתחזקו כשימותו כל עדי השואה.

הוא שאל "איך תוכיח בעוד מאה שנה שהייתה שואה? אם תביא עדויות מספרים יאמרו לך שהספרים שנכתבו מפוברקים, אם תציג תמונות יטענו בפניך שהן מפוברקות, עדים כבר אין בין החיים, אז איך באמת תוכיח? שאלה טובה. זאת אכן שאלה קשה שאנשים רבים עמלים למצוא את התשובה לגביה. נראה לי שזה יהיה צריך להיות שילוב של דברים, עדויות מצולמות מוסרטות, הקלטות של העדים, וכו´. אבל תמיד ימצאו בעתיד מי שיסרבו להאמין בכך ויטענו שהכל הוא פברוק ושזוהי קונספירציה יהודית בנוסח הפרוטוקולים של זקני ציון. מן הסתם עם הטכנולוגיות של העתיד (אפילו של ההווה) אפשר יהיה לפברק עדויות מנוגדות.

לדעת חוקרת השואה שערה בלאו, מכחישי השואה עלולים לנצח בטווח הארוך בעקשנותם. שהרי בעתיד שבו קל יהיה מאוד לפברק זיכרונות, כשכבר לא יוותר איש שחווה את השואה או שמע עליה ממקור ראשון, העובדות יהפכו למיתוסים, כל המרצים הפוסט מודרניים שדומיננטיים היום באוניברסיטאות יטענו שאין שום הבדל בין מציאות לדמיון, הכל הוא שקר פוליטי, ושבכל מקרה אין להבדיל בין שואת "האשכנזים" והשואה הזוועתית אפילו יותר שבוצעה במזרחיים שהיגרו למדינת ישראל. שוב לא יבחינו עוד בין פושעים לקורבנות. (אגב, זה מה שקורה עם כתבי הקודש של הדתות השונות שלרוב אין להם כל הוכחות חותכות מהשטח ורוב העצמים שמוכיחים אותם הם פברוקים של תקופות מאוחרות.

מסתבר שבשנים האחרונות הזייפנים והמפברקים התקדמו כל כך מבחינה טכנית שזה קשה מאוד להוכיח היום עם משהו הוא זיוף, אם מישהו מומחה באמת השקיע בכך מאמץ בעזרת הטכנולוגיות החדשניות ביותר של 5 השנים האחרונות. לגבי זיופים ישנים יותר ומסובכים פחות זאת לא בעיה להוכיח את הזיוף. בכל אופן, ככל שמשתכללים אמצעי הזיוף משתכללים באותה המידה גם אמצעי גילוי הזיוף ויש לקוות שכך זה ישאר גם בעתיד.)

אז איך באמת יזכרו בעתיד את השואה? והאם יזכרו? באיזה צורה תתקיים ותובן תופעת השואה בעתיד של עוד מאה שנה? זוהי שאלה שרק מעטים עוסקים בה אם בכלל אבל יש לדון בה שכן היא נעשית רלבנטית יותר מידי יום ביומו. נאווה סמל עוסקת בכך באופרה החדשה והמרשימה "צחוק של עכברוש" שהיא גם האופרה העברית המקורית הראשונה המבוססת על ספר מודרני; ספר שהוא תערובת של סיפור שואה, סיפור מודרני וסיפור מדע בדיוני על העתיד הרחוק של שנת 2099 ועוסק בדרך שבה נשמר או לא נשמר סיפור מתקופת השואה, סיפור מצמרר מאין כמוהו.

היוצרות

האופרה היא פרי יצירתן של שתי יוצרות שידועות בעיסוקם בנושא שימור זיכרון השואה לדורות הבאים.

נאווה סמל היא בתו של הפוליטיקאי (סגן ראש עירית תל אביב במשך שנים רבות) יצחק ארצי ואחותו של הזמר הידוע שלמה ארצי. אבל יותר מכל היא סופרת ידועה מאוד בזכות עצמה. את נאווה סמל פגשתי לפני כמה שנים במהלך המחקר שביצעתי על הספר טרזן בארץ הקודש. נאווה סמל שהתגלתה כחובבת טרזן גדולה בפני עצמה מסרה לי בנדיבות חומרים חשובים על סרטי ג´וני וייסמילר והתקבלותם בארץ ישראל. ספרה הרלבנטי החביב עלי הוא אישה על הנייר (1996). הוא עוסק בנער מעריץ טרזן שנאלץ להתמודד עם המציאות הקשה של תקופת המנדט בארץ ישראל, אם כי הוא מעדיף את המציאות של סרטי טרזן של ג´וני וייסמילר שבמסך הגדול.

עוד ספר מעניין שלה הוא ראלי מסע ומטרה (1993), על חבורת זוגות שיוצאת לחפש מטמונים היסטוריים בארץ ביום העצמאות ואגב כך חושפים דברים שונים על עצמם. היא חיברה גם כמה ספרי ילדים שזכו להצלחה ובהם לעוף מכאן, על ילדה בשנות החמישים שמאמינה שדייר מוזר בשכונה ילמד אותה את סוד התעופה. אך נראה שיותר מכל סמל התפרסמה עד היום כסופרת הבולטת ביותר של נושא "הדור השני" לשואה.

ספרה כובע הזכוכית, משנת 1985 היה  ככל הנראה הספר הישראלי הראשון שעסק בנושא הדור השני של ניצולי השואה. נושא זיכרון השואה הוא נושא שמעסיק אותה מזה שנים רבות כבת לניצול השואה, יצחק ארצי שיחד איתו היא כתבה את הספר דווקא ציוני.

כדאי לקרוא את מאמרה המרגש על הרצל "בארץ על תנאי: EMAIL  להרצל", שהופיע במגזין הספרותי מאזניים, בגיליון של אפריל 1997, בו היא מנסה לדמיין כיצד היה הרצל מתקבל אם היה מופיע היום בעידן  הפוסט ציוני ושולח אז את כתב היד של אלטנוילנד לפרסום. קודם כל השמות הגרמניים של הדמויות יהיו חייבים להיות מוחלפים בשמות עבריים והמשרת הכושי מוחלף במשרתת פיליפינית. השפה הגבוהה של ספרו חייבת להיות מוחלפת בעברית נמוכה. על מנת לקדם את ספרו יאלצו הרצל והיחצ"ן שלו לחזר על פתחן של תוכניות אירוח בטלוויזיה, מכשיר שהוא דווקא לא חזה אם כי היה מודע היטב לכוחם של כלי התקשורת בהעברת מסרים. בכתבות לעיתוני סוף השבוע היה הרצל נאלץ, כחלק מהפרסום, לחשוף את סיפור נישואיו האומללים לאישתו ולהתוודות על ילדיו, שאחת מהם התמכרה לסמים והשני ירה בעצמו ביום קבורתה. הכותר הגרמני של ספרו "ארץ ישנה חדשה" יוחלף בעברית החדשה לכותר מושך יותר "ארץ על תנאי" - כותרת לה יש סיכויים למכור בעידן הפוסט ציוני אם לא בסט-סלר אז לפחות ספר פולחן.

המלחינה אלה מילך-שריף זכתה לפרסום על פזמונים כמו "אי שם בביקעה". פרויקט קודם שלה היה בפרסום ובהלחנת יומני אביה מתקופת השואה במסגרת היצירה "ואולי השמיים ריקים". כאשר פנתה עם הרעיון לראשונה לסמל,  הסופרת לא האמינה שהדבר אפשרי, אבל עובדה הספר הפך לאופרה מרשימה ויוצאת דופן אופרה שהיא שילוב של סגנונות ותכנים שונים ובהם הנושא הנדיר מכל באופרות של מדע בדיוני. הצמד ממשיך בפרויקטים שלו במחזור שירי תנ"ך שהלחינה אלה מילך-שריף, ושיבוצע בקונצרט בכורה בפסטיבל אבו-גוש 2005 על ידי המקהלה הקאמרית רמת- גן, בניצוחה של חנה צור.

הילדה והעכברוש.

האופרה מבוססת על ספרה המצוין של נאווה סמל צחוק של עכברוש, שזכה לשבחים רבים עם פרסומו וגם לשבחים שלי במאמר על ספרות המדע הבדיוני המקורית שבו בחרתי בספר זה כספר המד"ב המקורי הטוב ביותר של שנת פרסומו. הספר זכה אז לשבחי הביקורת בשל ייחודו ותעוזתו לספר את זיכרון השואה באמצעים בלתי-שגרתיים. זהו ככל הנראה ספרה החזק והמרשים והשאפתני ביותר של סמל עד כה, והיא מנסה למצות בו את רעיון הזיכרון והשכחה מכל היבטיו, גם הקיצוניים ביותר ועד להשלכות הרחוקות ולכאורה הבלתי אפשריות ביותר. את זה היא עושה על ידי שילוב של ז´אנרים.

ילדה קטנה מוכנסת לבור עמוק ונגזר עליה להישאר שם למשך חודשים. האם זכור לכם סיפור כזה?  חלק מן הקוראים אולי מכירים משהו מעין זה מסרט האימה המפחיד ביותר של זמננו "הצלצול", אבל באופרה של נאווה סמל הוא מפחיד הרבה יותר. כאן אין יצור על טבעי בבור אלא ילדה רגילה נפחדת שעוברת מעשי אונס בידי בן המשפחה שבידיה הופקדה הילדה. לצידה עומד רק עכברוש אחד שנמצא בבור.

הסיפור האמיתי

ילדה יהודייה בת חמש  נמסרת על ידי הוריה למשפחת איכרים בכפר קטן בפולין, כדי שיחביאו אותה עד תום המלחמה. היא מוכנסת לבור תפוחי אדמה, שמה וזהותה נשללים ממנה והיא נדרשת להפוך לנוצרייה. היא נקברת בבור למשך שנה שלמה מזונה ניתן לה בצמצום, היא חיי בחשכה מוחלטת, אינה רואה את אור השמש ומזדהמת בהפרשותיה. בן לווייתה וידידה היחיד באפלת חייה הוא עכברוש,  אותו היא מכנה "סְטַש". בכך לא תמה סאת ייסוריה. בלילות היא נאנסת בקביעות על ידי בנם הבוגר של זוג האיכרים, סטפן אבי אבות הטומאה והאכזריות, ככל הנראה הוא עושה זאת בידיעתם ואולי אף בעידודם של הוריו, וכל זה מבלי שתוציא הגה מפיה.  לאחר שנה בחושך היא נמסרת לכומר הקתולי של הכפר, כדי שיחסל אותה במו ידיו ויפרע את חשבון צליבתו של ישו בידי היהודים. ואולם הכומר אבא סטניסלב מחליט, תוך סיכון חייו, להסתיר את הילדה בכנסייתו. אט אט, הוא משקם את גופה ואת נפשה המרוסקת. הוא מראה שיש גם דרך אחרת גם אם זאת לא דרכם של היהודים.

שישים שנה אחר כך בזמן ההווה, כשהילדה ההיא כבר סבתא בתל-אביב, היא מנסה להעביר את סיפור האימה לנכדתה בת השתים-עשרה שמכינה עבודת "שורשים" לבית הספר. הזיכרון של סיפור האימה שנבלם בתוכה זמן רב כל כך, תובע כעת את זכותו להפוך לסיפור ולהישמע. אולם הסבתא חוששת ובצדק מההשפעה שעלולה להיות לסיפור על הצאצאים ועל בריאותם ושלוותם הנפשית וככל הנראה בצדק. הסיפור פוגע לבסוף בשלוותו של עולם שלם. הקורבן כופה את הסיפור על כלל התרבות האנושית אבל מטבע הדברים התרבות האנושית מבצעת בתהליך מעשי סדום שונים בסיפור המקורי ומעוותת אותו אל מעבר לכל הכר. המעגל השלישי הוא זה שמתרחש בסוף המאה ה-21, כאשר נעשה המאמץ האחרון לשמר את הזיכרון בידי החוקרת גם במחיר האונס המנטלי של עמיתה.  המעגל השלישי הזה הוא גם סיפור המסגרת של האופרה כולה.

בשנת 2099 מתחקה חוקרת עתידנית לימה אנרגלי, אחרי סיפור קדום על ילדה ועכברוש שהפך בזמן זה למיתוס דומיננטי כנראה בגלל החדרתו לאינטרנט. בעולם העתידני של שנת 2099 (זה לא כל כך ברור מהאופרה את זה אנו יודעים מהספר) הפכו שירי "ילדה ועכברוש"  שככל הנראה הוחדרו לרשת בידי הנכדה שלה מספרת הסבתה את הסיפור למיתוס אפל וחתרני ולמותג תרכני פולארי חובק עולם, תופעה תרבותית  אופנתית אדירת השפעה בעלת גרסאות רבות. על בסיס התופעה נוצרה תרבות ענפה חובקת עולם (חשבו על  תופעת "מלחמת הכוכבים" בעולם הדיגיטלי) יצירות קומיקס יפניות, סדרת הנפשה אינטרקטיבית על עלילות הילדה והעכברוש.

הילדה והעכברוש הופכים לדימוי ויזואלי נפוץ ביותר בתרבות הפופ של העתיד ויצירות אמנות פלסטית, מסוגים שאינם קיימים היום, וגם בסיס לפרסומות. כמובן שזה לא מפסיק כאן הסיפור הופך למוקד פולחן של תנועות דתיות חלופיות שונות. שירי הילדה והעכברוש הבלתי בוררים הופכים לטקסטים פולחניים נחרטים על מצבות ומצוטטים בהספדים. בעולם העתידני יש גם כנסייה על שם המדונה של העכברוש. אפילו חברת וולט דיסני מצטרפת לאופנה והופכת את מיקי מאוס למיקי העכברוש ודמותו הופכת לקשורה לסיפור הילדה והעכברוש. כמובן קמות התנגדויות ממקורות שונים שמקשרים את האגדה והשירים לפולחן השטן וטוענים שהיא מעודדת מוות והתאבדות.

חוקרים שונים מנסים לפענח את משמעות סיפור "הילדה והעכברוש" אך ללא הצלחה. יש שחושבים שמדובר במיתוס הינדי קדום הקשור לפולחן העכברושים. החוקרת נחושה להיות זאת שתפצח לבסוף את התעלומה בת 100 השנים. היא מבקרת במדינת הישראל מדינה טכנולוגית אובססיבית שמתנערת לחלוטין הן מהעבר  הציוני והן העבר היהודי המתמכרת בהתלהבות אובססיבית למהפכה הדיגיטאלית שבה עדיין מדברים קצת עברית אם גם באותיות לטיניות. אך שם יש רתיעה מחקר העבר וכתוצאה "דומה שמחיקת העבר הביאה גם לשיבוש עמוק בתפיסת העתיד, כמעט כל הייצוגים המיתולוגיים של העתיד הם קצרי טווח וכרוכים בקטסטרופה מוחלטת". לצד מדינה זאת מתקיימים בשטחים מובלעות דתיות של "יהו אידיאה שדווקא מקדשת את העבר בתנאי שהוא מורכב מאגדות על חסידים וצדיקים". שמרנות דתית בצורתה הקיצונית ביותר (אך הם דווקא מתקדמים מאוד מבחינה טכנולוגית בשימור סודותיהם ומסורותיהם (מה שהגיוני מאוד וקורה במציאות).

באותו עולם עתידני שטוף מידע יוצאת המדענית לחיפוש אחר מקורם של השירים והמיתוס המלווה אותם על ידי מכשיר החולמן החדש. לפני שהזיכרון יימחק כליל, נכנסת החוקרת לחלומות של עמיתה על מנת להגיע למוח של הילדה שלה סופר הסיפור בידי סבתה ושהעבירה אתה סיפור לדורות הבאים דרך הנשק של האינטרנט. את כל זה היא עושה כנגד רצון העמית שאינו רוצה להתמודד עם הסיפור הנורא ולמעשה יש כאן סוג של אונס, נושא שעם השלכותיו לא התמודדו באופרה.

החלק העתידני של הספר זכה לביקורות קשות בדרך כלל. מבקרים התלוננו כי הוא מבולבל ולא מובן וכי עדיף היה להסתפק בחלק של השואה שעוצמתו אין כל ערעור. אבל ניראה לי שהם החמיצו את הנקודה. בסופו של דבר בסיפור השואה כבר עסקו ובצורה לא פחות רבת עוצמה מזאת של סמל סופרים רבים אחרים בעבר, כמו פרימו לוי ואלי וייזל. אבל בסיפור העתידני סמל עוסקת בנושא שלא דנו בו מעולם למרות שחשיבותו גוברת מיום ליום ככל שניצולי השואה גוועים. איך תיזכר השואה בעתיד? תשובתה היא: כסוג של מיתוס ומותג מצמרר שניתן לפרש אותו בדרכים שונות ומגוונות והפוכות זו מזו שהרי זוהי דרכם של מיתוסים שהם ניתנים לאין סוף פרשנויות אפשריות.

מדע בדיוני עתידני מתייחס רק לעיתים נדירות מאוד לנושא השואה וזיכרון השואה בעתיד. ספר יוצא דופן כזה הוא  DAYS OF CAIN. זהו ספר מדע בדיוני עתידני מתייחס רק לעיתים נדירות מאוד לנושא השואה וזיכרון השואה בעתיד. יש בו ניסיון לשנות את ההיסטוריה ולבטל את השואה על ידי מסע בזמן שנכשל מכיוון שיש צורך בעתיד בזכירת השואה כ"חור שחור" בהיסטוריה האנושית שמהווה דוגמה לדורות העתיד הקרוב והרחוק עד לאיפה יכול המין האנושי להתדרדר.

אבל נראה שבאופן כללי ספרות המד"ב מתקשה להתמודד עם נושא זה ועוד יותר לגבי שאלת זכירתו בעתיד. לא ידועות לי דוגמאות נוספות של רומאנים העוסקים בנושא זה.

סמל העכברוש שהוא היצור האנושי ביותר בעולמה של הילדה עד כדי כך שהוא מסוגל לצחוק אינו מובן לחלוטין, ומבקרים התלוננו על קשיים בפרשנותו ובמשמעותו. אפשר להשוות את העכברוש לסמל היהודי כעכברוש נתעב בסרטוני התעמולה הנאציים הידועים. דעתי היא שייתכן שיש כאן רמז טקסטואלי ליצירתו של ארט שפיגלמן "עכבר"; יצירת הקומיקס המפורסמת ביותר בעולם שעוסקת באימי השואה דרך סיפור האמיתי של אביו של המחבר כשהיהודים מוצגים שם  כעכברים במטאפורה לנרדפותם.

דעתי שהיא שיש כאן משום רמז לאותו ספר שגם הוא גלגול מיוחד של זיכרון השואה בתרבות הפופולארית, כאשר העכברוש מושווה למעשה ליהודי הנרדף והמנודה כפי שעשה שפיגלמן עם העכברים ומאבקם בחתולים הנאצים. נאווה סמל פגשה את שפיגלמן וניהלה עימו רעיון מענין על הקומיקס שלו במגזין "סטודיו" והיצירה מוכרת לה היטב.

הסיפור על הילדה בבור בסרט האימה "הצלצול".

משהו דומה מאוד למה שמתארת סמל בסיפור העתידני שלה קרה מאז שפורסם הספר. הסיפור של הילדה בבור הפך מאז שסמל כתבה את ספרה למיתוס מרכזי של התרבות הפופולארית המערבית, הודות לסרט האימה היפני "הצלצול" וגיבורתו הילדה בעלת הכוחות העל טבעיים שנכלאה בבאר בידי הוריה המאמצים ונוקמת בכל מי שרק אפשר את נקמתה (סיפור שמבוסס על ספר מדע בדיוני יפני). הילדה הפכה לאיקון של אימה בתרבות הפופולארית העולמית גם ממחוץ ליפן, בדומה למה שקרה בסיפור עם הילדה והעכברוש, כוכבת של סדרות סרטי קולנוע הן ביפן, הן בקוריאה וכעת בארה"ב, ועל נלווים שונים בתרבות הפופולארית כמו משחקים, סיפורי קומיקס ואתרי אינטרנט. הגירסה האמריקנית של הסרט הראשון, שיצא בשנת 2002, הכניסה 249 מיליון דולרים ברחבי העולם. "הצלצול 2", שבמוקרן בארץ בימים אלו, הכניס, נכון לכתיבת שורות אלו למעלה מ-155 מיליון דולרים ברחבי העולם. כעת עובדים על הסרט השלישי והסוף אינו נראה באופק.

האופרה

מטבע הדברים אי אפשר להעביר את כל  הרעיונות העתידניים של ספר לאופרה. עם זאת התאכזבתי שלא הושם דגש יותר על התפתחות המיתוס העתידני של הילדה והעכברוש בשנת 2099. הצופים שלא קראו את הספר לא יבינו כתוצאה מדוע זה כה חשוב לחוקרת העתידנית להתחקות אחרי מקור הסיפור. אבל האופרה הייתה חזקה מאוד גם כך.

המוזיקה הייתה מרשימה ביותר במיוחד, ויש לזכור שהיה צורך לשלב סגנונות שונים, מוזיקה עתידנית עם מוזיקה עכשווית בתיאור תקופת ההווה עם מוזיקה נוצרית כנסייתית, המקהלה ומוזיקת הכנסייה נוצרית ששולבו בסיפור. היצירה ככלל הייתה מרגשת. לא תמיד השילוב מצליח אבל כאשר הצליח כמו בסצנות של הקהל בכנסיה התוצאה הייתה מרשימה ביותר.

מבחינת הסיפור העתידני לאופרה סיום לא ברור. איננו יודעים אם הצליחה החוקרת בפרויקט שימור העבר שלה. כמובן הדגש האמיתי של יוצרי האופרה היה על סיפור הצלת הילדה בידי הכומר ומבחינה זאת יש סיום ברור וחזק מאוד לאופרה, של ניצחון מוסריות האדם כפי שהיא מיוצגת על ידי הכומר על הרשע האנושי שמסביב. אבל האם ייתכן שרשע כזה ייווצר שוב בעתיד גם כתוצאה משכחה או גרוע משכחה כתוצאה מעיוות? מהספר אנחנו יודעים שבעתיד הרחוק של 2099 נוצרות גרסאות חלופיות המשבשות לחלוטין את הסיפור: הילדה הופכת לבת השטן העכברוש לניצוד והסטיפן הופך לקורבן. נוצרים אז משחקים שבהם הילדה בת השטן יורדת אל הבור באפלה צדה את העכברוש והופכת אותו למשרתה ויחדיו הם מתעללים בסטפן האומלל.

סביר להניח שדבר מעין זה אכן יקרה במציאות אצל אנטישמים מכחישי השואה והפוסט מודרניסטים אנטי ציוניים למינהם שיעמלו בכל כוחם להפוך את הנאצים לקרבנות ואת היהודים לשליחי השטן. יש רמזים בספר שאם יתגלה לבסוף מקורו האמיתי של הסיפור, זה רק עלול לפגוע בבומרנג בצאצאיהם של ייוצריו אבל סמל לא ממשיכה את קו המחשבה הזה.

הפיתרון היחיד שאני יכול לראות זה לעמוד כל הזמן על המשמר בעקשנות בעניין הזה. פתרון חלקי בלבד, אבל כנראה אין פתרונות אחרים בעולמנו הלא מושלם. יצאתי מהאופרה בתחושה קשה ביותר, אות וסימן שיוצריה הצליחו במשימתם להכריח את הצופים לחשוב מעל ומעבר לכל מה שקורה באופרה רגילה. המלצתי: לכו לראות .

Bookmark and Share

 מפת העץ:
משקפת שדה - טור שבועי  /   יורם המזרחי  [08/10/2005 13:43:33] 
זכרונות הדור העשירי לשואה: האופרה "צחוק של עכברוש"  /  אלי אשד  [07/10/2005 10:25:58]  «- אתה כאן
 התיעוד  /  ע.צופיה  [07/10/2005 10:53:47] 
 האופרה ´צחוק העכברוש´, כביטוי לשמור הזיכרון-לא בטוח  /  רפי אשכנזי  [08/10/2005 08:17:10] 
 להציע שהאופרה ,כמו תזכורת לשואה,כמו להציע שאפשר להפוך  /  יורם המזרחי  [09/10/2005 21:25:37] 
 יורם צודק  /  מיכאל שרון  [10/10/2005 01:59:30] 
הפיפי של יהונתן גפן והצדיק רוטבליט  /  יורם המזרחי  [04/10/2005 23:42:20] 
דפי נחיתה   /   בניית אתריםבניית אתרים   /   הקמת פורוםהקמת פורום