בסימן כתיבה

תאריך 27/01/2004 06:10:14
מאת דרקמוש
נושא נעליים (מיזם בלתי רשמי כנראה)

יש הרבה סיבות למה דברים קורים,אני יודע, ואי אפשר לקפל שנה שלמה ולקשור בשרוכים, אבל בשבילי, בשנה הזאת שעליתי לחטיבת הביניים, הכל התחיל ונגמר בנעליים. ביום הראשון ללימודים פגשתי את יונתן אייזיק בפינת הרחוב והלכתי איתו ביחד לבית הספר החדש שהיה בלוק בטון ענק על עמודים ומרחוק הוא נראה כמו תלת רגליים אימתני. אני ויונתן אייזיק צחקנו על זה לפני שנכנסנו פנימה לחפש את הכיתה שלנו. אני לא חושב שיצא לי ללכת עם יונתן לבית ספר מאז, בטח לא הליכה מתוכננת, אבל ביום הראשון כשהבטן שלי פרפרה בלי סיבה בצביטה הזאת של מקום חדש שמחתי שיונתן הולך לידי בצעדים המשונים שלו. ליונתן אייזיק הייתה הליכה של מיניסטר, כאילו הוא לא ממהר אף פעם לשום מקום. הליכה שעוזרת לחשוב, ככה הוא אמר לי פעם. אני תמיד הלכתי מהר בצעדי ענק של מי שהרגליים שלו גדלו והתארכו הרבה לפני שיתר הגוף הספיק להדביק אותם. "לאן אתה ממהר" אמא שלי הייתה מתלוננת שהינו הולכים יחד,"לא נאה לך ללכת עם האימא הזקנה שלך ברחוב?" אמא שלי לא הייתה אז זקנה בכלל, אולי בת ארבעים ועדיין הייתה מסובבת ראשים, לפחות ככה החברות שלה היו אומרות,אלה שנשארו לה אחרי שאבא שלי נפטר וכולם ברחו ממנה פתאום.כשהיינו הולכים יחד ברחוב היא תמיד הלכה אחרי כמו שוטר והעירה לי בלי סוף."למה אתה הולך שפוף אתה תתעקם ככה",תוציא את הידיים מהכיסים " ,"תשרוך את הנעליים","תשמור על גב זקוף!" ... יונתן לפחות שתק כל הדרך רק הייתי צריך ללכת לאט יותר בשבילו. יונתן ואני היינו באותה כיתה וגם אריאלה שהייתה חברה שלי והחבר הכי טוב שלי איתמר ועוד כמה מהכיתה הקודמת שלי אבל היו שם גם ילדים מו'2 ו ו'3 שלא הכרתי וגם כמה שהייתי תמיד רב איתם בהפסקות כל עוד הם היו מכיתה אחרת. הכיתה שלי הייתה בסוף הקומה הראשונה, הכי רחוק מהדלת לחצר וכדי לתפוס את המגרש מישהו היה צריך תמיד לצאת חמש דקות לפני ההפסקה .איתמר כבר תפס לי מקום לידו בשולחן בסוף הכיתה כשהגעתי ויונתן התיישב כמו תמיד בשולחן הראשון ליד עדי השמנה שלא ממש שמחה להזיז את כל הדברים שלה. בסוף כיתה ו' נתנו לנו טפסים לכתוב עם מי היינו רוצים להיות בכיתה בחטיבה ואז ערבבו את כל הכיתות בלי שום סיבה הגיונית ופתאום ילדים מו'3 איתך בז'1 ומשחקים כדורסל בימים שלך במגרש. בכיתה ז' פתאום נהיה נורא חשוב מה ההורים שלך עושים ואיזה אוטו יש לכם והכי חשוב איזה נעליים יש לך ומאיפה בחו"ל הביאו אותם. אני התחלתי את כיתה ז' באותם נעלי נייק אייר כחולות שהלכתי כל כיתה ו' עם כריות אויר שנוח לקפוץ איתם בכדורסל. הן היו טיפטיפה שחוקות בסוליה ותכננתי להשאר איתן לפחות עד הקיץ אבל בדיוק אז בוהן ימין החליטה להתאוורר ולנקב חור בקצה הנעל. אף פעם לא הבנתי את האנשים האלה שיש להם המון זוגות נעליים בארון ומחליפים אותם כל פעם. לי תמיד היה רק זוג אחד ליום יום וגם נעלי שבת לא היה לי מאז כיתה ב' שאבא הפסיק לנסות לגרור אותי לבית כנסת שהוא היה הולך להתפלל להיות בריא יותר. חוץ מהנייק הכחולות היה לי רק זוג ישן של נעלי פאלדיום לטיולים וגם הן נהיו כבר קטנות עלי וזהו. איך שאימא שלי קלטה את הבוהן שלי מזדחלת החוצה כמו תולעת היא ישר התחילה להתלונן שהיא לא יודעת מה לעשות איתי ושאני משמיד בגדים ונעליים כאילו היינו משפחת רוטשילד לפחות , לא מספיק שאני לאנגר לוקש שלא מפסיק לגבוה ואת כל המכפלות היא צריכה לפתוח לי עכשיו גם את הנעליים חוררתי ואני הולך כמו קבצן לבית ספר. דווקא בבית ספר אף אחד לא אמר לי כלום על הנעליים האלה, נעלי נייק עם חור הם עדיין נעלי נייק אייר אבל אמא שלי חשבה אחרת. אני לא חושב שהיינו ממש עניים אז,אבל עודף כסף בטח לא היה במשפחה של שלוש נפשות שאחד מהם אוכל כמו אבא פיל ולא מפסיק לגדול, רק שיהיה בריא. לרוב הדברים שהייתי מבקש היו לאמא שלי תשובות חצי עצובות כאלה של "אני לא יכולה להרשות לעצמי" ו"אתה חייב להבין" ובאמת ניסיתי. זה לא נורא הפריע לי אז כי לא הייתי צריך כסף כמעט לכלום.אף פעם לא התעניינתי במשחקים חוץ מכדורסל ומה שנשאר מהוואדי בסוף הרחוב אחרי שבנו את הבניינים החדשים היה הממלכה הפרטית שלי ושל אריאלה. ליונתן אייזיק קנו מחשב ולפעמים בערבים שלא היה כדורסל הייתי יושב אצלו ומשחק קצת עד שהייתי משתעמם אבל בטח שלא תכננתי על אחד משלי.אפילו כשההורים של אריאלה, שלהם אף פעם לא היה חסר כסף לנקר איתו עיניים של אחרים כמו שאימא שלי והנשמות הטובות של החברות שלה אהבו להגיד כשהן חשבו שאני לא שומע, לקחו אותה לטיול בת מצווה בחו"ל והיא תמיד הייתה מקבלת כל מה שהיא רצתה זה אף פעם לא הפריע לנו ואף פעם לא קינאתי בה. בכיתה ז' אריאלה ואני הפסקנו לאט לאט לרדת לוואדי בקצה הרחוב במיוחד אחרי שהשרפה אכלה לנו את המחנה שבנינו שנים לפני זה.את רוב הזמן בילינו בחדר שלה או על המרפסת או שהסתובבנו במרכז המסחרי החדש וישבנו ברחבה של בתי הקולנוע.רוב הזמן דיברנו או החזקנו ידיים וכבר לא הלכנו מכות אפילו בצחוק, וגם כמה נשיקות ראשונות כמעט אמיתיות חלחלו אט אט לשגרה שלנו. גם כשפתחו במרכז את הבורג'ר ראנץ' אריאלה ואני לא ישבנו שם יחד אף פעם כמו יתר הזוגות של הכיתה, למרות שהחברות שלה מבית ספר תפסו שם שולחנות כל יום כמעט. לילדים מחונכים שלא חסר להם אוכל בבית, לפחות לפי אמא שלי, אין שום סיבה לאכול בחוץ ובכלל הקציצות שלה הרבה יותר טובות כולם אומרים את זה. לי ולאריאלה היו את המקומות הפרטיים שלנו ואנחנו היינו עסוקים מדי בעצמנו ולא היה אכפת לנו מה אחרים עושים. בכלל הבזבוזים שלי אף פעם לא נעו סביב אוכל. גם ככה מעולם לא הייתי אכלן בררני, לפחות עד שקרה כל העניין עם הנעליים שלגמרי הרס לי את התאבון. התכנון המקורי שלי היה לבקש נעליים לבר מצווה, נעלי נייק גבוהות כמו של אודי כהן אבל אז הנעליים הישנות שלי התפרקו ולפני שהספקתי להתמקח אמא שלי הלכה וקנתה לי את ה סילבר ספורט הנוראות. עמדתי והסתכלתי על הנעליים הלבנות האלה עם הפס הכחול מחברה שאף אחד לא שמע עליה ובצדק שתי מפלצות כאלה של דמויי עור עם דמויי סולייה שלא נראו כאילו נוצרו להיות נוחות על אף רגל ובטח לא לכדורסל וניסיתי,באמת שניסיתי, להסביר לאמא שלי למה היא צריכה להחזיר אותם לחנות אפילו שהיא הייתה עייפה ולא רצתה להקשיב. גם הרבה אחרי שהבנתי שאני הולך להפסיד עמדתי ליד הדלת של החדר שלה והייתי מוכן להבטיח כל דבר,כל דבר שבעולם רק כדי שאני לא אצטרך ללכת לבית ספר בנעלים האיומות האלה. הוויכוח הזה התעורר מחדש למחרת בבוקר אבל אימא שלי, שחסכה פרוטה לפרוטה כדי לקנות את הנעליים האלה בדיוק בחודש שהיא עבדה בו הכי פחות, לא ניסתה להקשיב או להבין שיטת דרוג כיתתית שמבוססת על נעליים. היא העבירה ליטוף על הלחי החיוורת שלי ושלחה אותי לבית ספר. אני הייתי מוכן מראש להפסד החוזר הזה במגרש הביתי והנייק הישנות שלי חיכו כבר בתיק. באפלולית המחסן ליד באופניים שלי השלכתי את הסילבר ספורט מהרגליים ונעלתי את הנייקי חזרה. אמא שלי לא תדע והכבוד שלי לא ייפגע מה כבר יכול להיות? אם אימא שלי לא הייתה עובדת קשה בלנקות בתים של אחרים היא בטח הייתה מגלה את זה מאוד מהר,ככה לקח לה שבוע וחצי עד שהיא החליטה לעשות חיטוי במחסן וכשחזרתי הביתה הנעליים היו מונחות בכניסה לחדר שלי ואני עמדתי והסתכלתי מהחלון כשאמא שלי לקחה את הנייקי הישנות ועשתה דרכה באיטיות לצפרדע בקצה הרחוב. למחרת בדרך לבית הספר עצרתי ליד גן משחקים ולכלכתי את הנעליים בבוץ ליד הממטרות שהשקו את הצמחים, אחר כך שפשפתי אותן עם אבנים שלא יראו כל כך חדשות מבריקות ומזויפות. עם כל זה לקח לרועי לוי שתי דקות בערך לקלוט את הנעליים ולמרות שניסיתי להסביר כל היום לכמה שיותר אנשים שאלו רק נעליים זמניות עד שיביאו לי מחו"ל עד סוף היום כולם כבר ידעו על הסילבר ספורט והסיפור שלי נשמע מטופש אפילו לעצמי. זה מצחיק איך אפשר ליפול רק בגלל נעליים ואף אחד לא מתכנן על קדנציה בתור המושפל הכיתתי,בטח לא אני.אבל לא היה מי שיעצור אותי שניה לפני שהסתבכתי בשרוכים הכחולים האלה והתקופה הכי גרועה שלי בבית ספר התחילה. גם לפני כן אולי אף פעם לא הייתי מקובל במיוחד אבל תמיד היו לי חברים בכיתה והסתדרתי די בסדר. בתקופה ההיא, שאף אחד לא רצה להיות בנעליים שלי הבנתי עד כמה זה לא מספיק והכל בגלל רועי לוי וכמה שהפריע לו שגם אין לי נעליים שוות וגם אני מתנהג כאילו לא אכפת לי ואדיש לכינויים ולקללות שלהם. תמיד שהייתי נכנס לכיתה מישהו היה בא ואומר בקול :איזה נעליים יפות" וכולם היו מתגלגלים מצחוק כאילו זו בדיחת המאה. אני הייתי מתעלם והולך לשבת במקום שלי. כבר לא היה לי אכפת אחרי היום הראשון. רועי לוי היה אם לא בדיוק מלך הכיתה אז הכי קרוב שאפשר. אבא שלו היה עורך דין מפורסם ולבית שלהם היו שלוש קומות . הייתי אצלו בבית רק פעם אחת בתקופה שהוא היה קצת חבר של איתמר והייתה לו קומה פרטית משלו והחדר הכי גדול שראיתי בחיים. הנידוי שלי התחיל בן לילה כשרועי לוי החליט שאני בדיחה מהלכת ואף אחד לא דיבר איתי יותר. ולמרות שהוא היה גמד והייתי יכול להרוג אותו במכות בלי להתאמץ התחלתי במקום זה לפחד ממנו. כמה כוח היה לילד הזה עלי בלי להתאמץ כמעט. אחר כך כשאיתמר הפסיק לבוא אלי ומצאתי את עצמי משחק כדורסל במגרש לבד יום שישי אחד כמעט לא התפלאתי. מהר מאוד מסתגלים להשפלה הזאת, לצחוקים מאחורי הגב,לשקט. איתמר תמיד דאג שיאהבו אותו.הוא היה תמיד פוליטיקאי כזה שידע מה הולך איפה ותמיד היה נעלב אם לא היו מזמינים אותו למסיבות הנכונות. אי אפשר היה להתעלם ממנו כי הוא תמיד היה עסוק בויכוחים קולניים עם אנשים. ככה הוא דאג שישימו אליו לב. אני הייתי אדיש למלחמות הקטנות שלו תמיד וגם כשהוא הפסיק לדבר איתי כדי שלא יציקו לו גם אז לא אמרתי לו כלום. במקום לשחק כדורסל בערבים שלא הייתי צריך לעזור בבית ישבתי על המרפסת של אריאלה ודיברתי איתה או שעשינו יחד שיעורים . לפעמים הייתי עולה ליונתן אייזיק אם היו אצלה חברות. יונתן רצה להיות אסטרונאוט ותמיד היו לו ספרים ותמונות על החלל ומלא סימולטורים על המחשב. ולמרות שאני כבר לא רציתי להיות גם אסטרונאוט זה עדיין היה נחמד לשמוע אותו מדבר על זה ולחלום בעיניים פקוחות, כל דבר שינתק אותי מכאן. עד הנעליים הייתי בכלל אדיש לסוגיות של מעמד ומקובלות בכיתה שלנו בעיקר בגלל אריאלה. אריאלה הייתה המגן שלי וכרטיס הכניסה שלי למקומות שלא היו מזמינים אותי אליהם אם לא הייתי חבר שלה. את אריאלה תמיד היו מזמינים לכל מקום,גם בגלל שכולם אהבו אותה בלי להתאמץ וגם בגלל שההורים שלה היו עסוקים בלהוציא לכולם את העיניים בכמה כסף יש להם וכמה הם חשובים עד שכולם התרגלו לחשוב ככה. דברים כאלה מתגמדים כשיש לך חברה וכל עוד ישבתי איתה בערב על המרפסת שלנו או שלהם בסוף היום כמעט לא היה לי אכפת מאיך שהתייחסו אלי בבית ספר. אריאלה אמרה שאיתמר סתם אדיוט ובכלל כל העסק הזה יעבור מהר מאוד. בהתחלה היא הייתה אומרת לילדים בכיתה לעזוב אותי כשהם היו מתחילים בהצקות אבל היא ראתה שאני מתבייש ומעדיף להתעלם והפסיקה להתערב. בכל זאת חיכיתי לשמוע אותה אומרת את זה כל ערב וניסיתי מאוד לא לשים לב שכשהיינו בכיתה היא כבר כמעט לא דיברה איתי ובהפסקות שנשארתי בכיתה כי לא היה לי כוח לצאת היא לא ישבה איתי יותר. כשהיא הלכה למסיבה של רועי בלי להגיד לי למרות שהיא הבטיחה לי שהיא לא תלך כעסתי עליה יותר ממה שאי פעם כעסתי עליה בחיים. ועוד בדיוק ערב לפני זה סיפרתי לה על ההתערבות של אודי ורועי ושנינו צחקנו על זה יחד. מדהים כמה דברים אתה שומע כשאתה בלתי נראה כמעט ויושב בהפסקה בכיתה עם יונתן אייזיק חצי מקנא בו שיש לו לפחות ספר לקרוא. אפילו שאף אחד לא בא לשתף אותי לא לקח אפילו לי, יותר משתי דקות לקלוט ששיחת היום של הבנים, שהבנות לפחות להעמידו פנים שהן לא שמעו, הייתה ההתערבות הזו. רועי היה אז חבר של שרון ולאודי לא הייתה חברה עד שיום אחד הם התערבו ביניהם ושרון היתה היסטוריה כבר באותו ערב. ההתערבות היתה פשוטה – מי יצא עם יותר בנות. סתם התערבות של שני בנים מפגרים שחושבים שהעולם שלהם כי הם מנהלים את כיתה ז'1, והבנות של הכיתה שהיו כנראה יותר מטורפות מטיפשות נפלו אחת אחת ברשת. רועי הציע חברות לעדי פולמן ונפרד ממנה אחרי יומיים ואחר כך היו גלי ודפנה בזמן שאודי הציע חברות לשרון ונפרד ממנה כמה שעות אחר כך לטובת מאיה מכיתה ז'2 וככה זה נמשך. בעיניי זה היה נורא מצחיק כי אריאלה ואני היינו חברים כבר שנים ואף פעם לא חשבתי שתהיה לי אחרת ואריאלה עוד יותר צחקה על הבנות האלה שבאות לשאול אותה עצות על יחסים מאותה סיבה ולא יודעות שעוד דקה יחליפו אותן.ולמרות שהיא צחקה על אודי ורועי לא הייתה לאריאלה בעיה ללכת למסיבה שלהם ועוד לשקר לי על זה. גם את איתמר לא הזמינו למסיבה הזאת.כמעט ריחמתי עליו כשהוא עבר ליד המגרש אחרי הצהרים אבל לא דיברתי איתו ולא הזמנתי אותו להצטרף פשוט התעלמתי ממנו עד שהוא הלך. עמדתי וקלעתי סלים עד שנהיה חושך אבל אריאלה לא הגיעה כמו שקבענו. בחלון שלה לא היה אור שעברתי שם ובאמת כבר לא הייתי צריך לשאול, ישר בבוקר בכיתה כשהיא התחמקה ממני בצורה עוד יותר מחשידה מכרגיל ידעתי איפה היא הייתה. עוד לפני שהספקתי להתחשבן איתה על מה שהיא עשתה לי היא נכנסה בהפסקה לכיתה כשישבתי בחלון והוציאה לי את הרוח מהמפרשים. היא אמרה שאנחנו צריכים להיפרד ואין לי על מה להתווכח.ככה ישר בפנים ליד יונתן אייזיק שלא העמיד פנים אפילו שהוא לא מקשיב. וככה איבדתי את הבן אדם האחרון שהיה בצד שלי ונשארתי לבד בנעליים המסריחות האלה ועם כל הדברים האלה שאני אמור לקבל ולהתחשב למרות שאני רק ילד וכל זה לא אשמתי ואני בטח אבין יום אחד. בטח. בשבת לפני הבר מצווה שלי עשו לי במקום מסיבת הפתעה טיול משפחתי עם פיקניק. דודה שלי הגיעה מתל אביב וגם בצי החברה הכי טובה של אמא שלי שהייתה בשבילי כמעט כמו דודה. אבל הכי הייתי מופתע לא מזה שאמא שלי הזמינה את אריאלה ואיתמר, כי מרוב שהייתי צריך להיות מבין ומתחשב היא לגמרי שכחה לשים לב אלי ולזה שאף אחד מהם כבר לא מדבר איתי,הייתי מופתע מזה שהם באו. וממש לא רציתי שהם יהיו שם. אבל לא הייתה לי ברירה.לא יכולתי לגרש אותם למרות שרציתי ולא היה לי חשק להעמיד פנים שאנחנו חברים עדיין, פשוט שתקתי והלכתי קדימה כל הדרך ונתתי להם לדבר בינם לבין עצמם מאחור. אחר כך כשכולם היו עסוקים בלפרוש שמיכות בחורשה אריאלה ואיתמר עמדו בצד והסתודדו. הלכתי לכיוון שלהם אבל אריאלה סימנה לי לא להתקרב. "אל תדאג אנחנו לא מדברים עליך", היא אמרה, בקול ששומרים לילד קטן ומציק, כמו שאני הייתי מדבר לפעמים ליונתן אייזיק כשהוא היה נטפל אלי כשלא רציתי. כולם מסביבי היו עסוקים ולמרות שכל הפיקניק הזה היה לכבודי בכלל לא היה לי כוח יותר להיות שם. הסתכלתי מסביב על החורשה הזאת שהייתי בה אלף פעם אולי ועל אריאלה ואיתמר שפעם היו מסתובבים כאן איתי ועכשיו יושבים בלעדי על החומה ליד איפה שעושים קומזיצים והלכתי מסביב דרך העצים למדרגת העפר מתחת לחומה איפה שיכולתי לשבת לשמוע מה הם אומרים בלי שהם יראו אותי. איתמר בדיוק אמר לאריאלה שהיא טיפשה גדולה ושהוא חשב שלפחות לה יש שכל ושהיא לא הייתה צריכה להיפרד ממני בכלל ורציתי כמעט לקפוץ ולחבק אותו את הפחדן הזה , שלפחות מגן עלי מאחורי הגב אבל אז אריאלה אמרה לו שהוא לא מבין כלום ושהיא הייתה חברה של רועי רק יום אחד וזו באמת הייתה טעות אבל היא ואודי יחד כבר ארבעה ימים ואני שכחתי מהכל ורק רציתי להקיא. עמדתי שם בין העצים עד שאמא שלי ובצי באו לחפש אותי לאוכל מנסה להבין למה כל זה קורה לי. אני זוכר טוב את הריח הטחוב של מחטי אורנים רקובות מסביבי ואת הדם שנזל מהשפה שנשכתי ואיך המים עלו ונספגו דרך הנעליים הזולות האלה והגרביים שלי נרטבו לגמרי. יש המון סיבות למה דברים קורים ותמיד קל להצביע על משהו כנקודת מפנה, אבל למרות שאני ואריאלה חזרנו להיות יחד חודש אחרי זה ולא דיברנו אף פעם על התקופה הזאת שנפרדנו והמון דברים קרו אחר כך ואלוהים יודע שהיו מספיק סיבות כשכבר נפרדנו בסוף לתמיד, בעיני הכל בעצם התחיל אז. איכשהו אני חושב שבעצם התפר הראשון נפרם בטיול הזה לפני הבר מצווה שלי וקצה החוט הזה נשאר בולט החוצה, ממתין לקוץ הנכון להיתפס בו ולהיקרע ממני הלאה. אריאלה ואודי היו יחד רק חמישה ימים לפני שהוא עבר הלאה ליפעת ואיתמר שבר יד ורגל שבוע אחרי זה כשהוא רכב על האופניים בלילה ורכב נכנס בו מאחור . אחרי כל הרעש ואחרי שכולם חתמו לו על הגבס אמא שלי נכנסה לחדר שלי יום אחד ואמרה שאמא של איתמר רוצה לדבר איתי. אמא של איתמר היתה מאוד מנומסת בטלפון כשהיא בקשה ממני אם אני יכול לבוא לשבת קצת עם איתמר כי הוא ממש מסכן ואף אחד כבר לא בא לבקר אותו. אמא שלי ישר הוסיפה לחינגא את כל משפטי הנו באמת אני מתפלאת עליך ובסוף הלכתי רק כדי להשתיק את שתיהן. לקח לי כמה ימים להתרגל לאיתמר מחדש ולהיזכר למה הוא החבר הכי טוב שלי למרות שהוא פחדן וחנפן ודי התרגלתי לשבת אצלו אחרי הצהריים לפעמים גם אריאלה הייתה מצטרפת לביקור והיינו יושבים שם ואוכלים את כל הממתקים שהוא ביקש ואמא שלו קנתה בלי להתווכח. באחד הערבים האלה לוויתי את אריאלה הביתה וכשעמדתי איתה על המרפסת היא התחילה לבכות פתאום וחיבקתי אותה וככה בסוף חזרנו להיות יחד בלי להגיד יותר מדי. לאיתמר הורידו את הגבס אחרי כמעט חודשיים וכשאבא שלו חזר מחו"ל הוא הביא לי משם נעליים בלי שביקשתי. אדידס גבוהות בשלשה צבעים שאף אחד לא היה יכול להתווכח איתן או להעיר הערות. בכיתה כבר התעייפו עד אז מלהציק לי ורוב האנשים כבר חזרו לדבר איתי עוד לפני זה ,לפחות כשרועי לא היה בסביבה. ואני לא אשכח אף פעם איך יותר מהניצחון שלי עליהם ויותר מאיך שאהבתי את אריאלה מחדש למרות כל מה שקרה ולמרות שהתנקמתי ברועי בלי לחשוב פעמיים ואמללתי לו את החיים לגמרי כשאבא שלו עזב את אמא שלו וברח עם המזכירה של המשרד לקפריסין, יותר מכל הדברים הטובים שקרו לי בשנה הזאת אחר כך אני זוכר את הפעם הראשונה שחזרתי הביתה בגשם מהבית של איתמר בנעלי האדידס האלה, רץ כמו שחקן NBA בין הטיפות, מקשיב כל הדרך לאוושה הזאת של נעליים חדשות על הרגלים שלי, וכמעט מרגיש איך הסוליות משאירות אחריהן עקבות כמו חיוכים קטנים בבוץ.
   
מפת העץ
אותה האופרה שפי  
נעליים (מיזם בלתי רשמי כנראה) דרקמוש  
 זה מתחיל כסיפור חי וקופצני והופך... זושא  
 אצלי קראו לו Lestat.  
 טוב, אז אם הנעלים לילית  
 סיפר טוב, סוחף. עפרה   
 אהבה התלויה במותג ג'קרנדה  
" סתם" מחובקת גדעון מחיפה  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום