רדיו יוּבל   רשימת דיוור תנאי שימוש (קולמוסנט ©) הרשמה עזרה מקלדת יוּבל

תאריך 23/01/2004 01:11:03
מאת חווה
נושא מונטאז´ - סיפור לשבת

מונטאז' - סיפור לשבת

סיפור קצר

חווה


הוא משאיר את הדלת פתוחה, כאילו ניחש את רגע בואה. היא עולה, מתנשפת, תמיד מגיעה ברגע האחרון. הוא אף פעם לא כועס. יש כבר שגרה נעימה במפגשים האלה. הוא מוזג לה מכד התה שבמטבחו, חליטת צמחים מופלאה, אחרת איך תסביר לעצמה את העובדה שתמיד תמיד, כבר אחרי הלגימה הראשונה, חיוך מתפשט על פניה, אתם מכירים את ההרגשה, מן נינוחות כזו של לבוא הביתה. הוא בוחר את המוזיקה בעצמו, כבר למד להכיר את טעמה. את הים המשתקף מחלונו היא חייבת לבדוק כל פעם מחדש. בחורף, מוקסמת מהקצף הלבן המתדפק על החוף השומם, בקיץ, מסונוורת מהבוהק הכחול המשתקף בחלון ביתו. היא מעיפה מבט מהיר אך יסודי על כל שכיות החמדה הקטנות שהוא אוסף, מקלות הקטורת, הנרות, הפרחים הקטנים המפוזרים בכל מקום, אפילו בחדר השירותים הקטן, בכל פינה ניכר מגע ידו הקפדני והאוהב. היא שואלת אותו לשלומו, הוא צוחק, תמיד מחייך, משתוקק לשמוע את פסטיבל חייה מהשבוע שחלף. ואז הם עוברים לחדר העבודה אל הכורסאות העטופות. הייתה חושבת לעצמה לא פעם, מה אם תסיר את הציפוי שמתחתיה, אילו סיפורים נספגו בזיעת גופם של אלה שישבו שם לפניה? לו יכלה הכורסא לדבר. וכך מתחילה הפגישה השבועית. לאחרונה הוא החל להרכיב משקפיים, ראייתו כבדה. היא צוחקת בלבה, הרי הגדילה כבר את הפונטים במכתבים שהיא משגרת לו, אפילו את השירים היא מדפיסה עבורו בדויד 16. היא לא אומרת לו מילה על כך שהמשקפיים דווקא מוסיפות לו חן מסוים. בדיוק כמו אלה שהיא מחזיקה בידיה. היא לוגמת מכוס התה, הוא מעביר אצבע מלטפת על בטנו של בודהה, הפסלון המגולף שקנתה לו כמתנת חג. אמר שהוא אוהב אותו כך לידו ולא ביחד עם חבורת הסינים ששוכנת לה לאחר כבוד על שולחן עבודתו. אז מה היה לנו השבוע? היא צוחקת. כבר לא זוכרת. שבוע זה כל כך הרבה זמן ואצלה זה "או סקנדל או פסטיבל" כמו שהוא אוהב לקנטר אותה. "מה, כבר סיפרתי לך במכתבים"? "ספרי הכל מהתחלה". בכל פעם מחדש היא תמהה איך זה שבדרכה אליו היא מתכננת את מהלך הפגישה אבל כבאורח פלא, הם תמיד מדברים על דברים אחרים שעולים אצלה בשטף המחשבה. בפעם האחרונה ישבה אצלו חצי שעה בלבד. סיפרה לו שהיא מסתובבת הלוך וחזור על הכביש כבר חצי שעה, איבדה את כל הכניסות לעירו, חזרה ונסעה מחדש כשכולה משותקת עדיין משיחת הטלפון שהיתה לה בדרך אליו. חברתה הטובה ביותר, מספרת לה בשיחה של שגרה, שעברה אירוע מוחי קל בשבוע שעבר. הוא מבין למה הגיעה באיחור של חצי שעה. הוא מנסה להרגיע אותה. זה לא בהכרח חייב לקרות גם לך! לך תדע. הוא מציע לה לחיות את היום. מה שהינו הינו. היא מחייכת בליבה, היא חיה את היום, כל יום מחדש, כאילו אין כבר מחר. לפעמים יש לה גם מחר, לפעמים זה נגמר באותו היום. אבל תמיד הוא מבקש ממנה להיזהר. והיא אוהבת את הדאגה הזו שהוא מרעיף עליה, כאילו רוצה לגונן עליה מפני אלה שחומדים אותה. היא מספרת לו כמעט הכל, יש דברים שרק על הכתב היא יכולה להעלות. והוא מבין, והוא מקשיב. והיא יודעת שהיא כבר לא לבד. הם מפרקים ביחד את החיים. פרקים פרקים. מסמנים שבילים, מציבים שלטים. לא תמיד היא הולכת בכיוון החצים. הוא מכוון לה את הצפון בכל פעם מחדש, מאפס לה את הזמנים. הוא החבר האמיתי שלה, למעשה היחידי, והוא כבר יודע זאת. כשהיא סוגרת אחריה את הדלת היא יודעת שהוא בחלון, מביט אל הים, מדליק עוד מקל של קטורת. היא על כביש החוף בדרך לביתה ובחיוך תוהה מה מהל לה הפעם בכוס התה שלה.

   
מפת העץ
משקפת שדה - טור שבועי יורם המזרחי  
מונטאז´ - סיפור לשבת חווה  
  סיפור נעים ומעביר תחושה של שלווה וחמימות מרים קבלינסקי  
 האם התהיה על ה"חומר" שהוא הוסיף לתה נובעת... שמעון מנדס  
 אהבתי לקרוא את הסיפור - טשטושה  
 כתוב מאד יפה ונראה כמו אטיוד או פרק ראשון שמחכה דליה  
מד"ב ופנטסיה בישראל בראשית המאה ה-21 חלק א אלי אשד  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום