רדיו יוּבל   רשימת דיוור תנאי שימוש (קולמוסנט ©) הרשמה עזרה מקלדת יוּבל

תאריך 07/01/2004 03:24:29
מאת יועזר
נושא פרשת שפרה ה´

פרשת שפרה ה'

יועזר


רחשים שנשמעו מכיוון הדלת הקיצו אותי משנתי. התבוננתי בשעון שזהר על הקיר וראיתי שכמעט הגיעה השעה שבה אני צריך להתעורר. ואז גם השעון המעורר צלצל והשכיח ממני את הרחשים בדלת. השעה חמש וחצי. אני צריך להתארגן, לאכול משהו, ללבוש את המדים ולצאת לדרך. המפקד שלי יאסוף אותי בשש וחצי ואנו ניסע אל הבסיס שבו אני משרת. קמתי ממיטתי ונעתי בשקט אל חדר הרחצה נזהר שלא להעיר את אמי. כשיצאתי מן הרחצה שמעתי שוב את הרחש, כאילו איזה חתול מתגרד בדלת. הצצתי מבעד לעינית הדלת אך לא הבחנתי בדבר. גמרתי להתלבש והרחש שוב נשמע. פתחתי את הדלת וראיתי להפתעתי את יוד ישן כשגופו מקופל ליד הדלת. טלטלתי אותו והוא התעורר בבהלה.

"מה אתה עושה ליד הדלת?" שאלתי אותו. הוא הסתכל בי מבולבל . חזרתי ושאלתי:

"איפה היית כל הלילה? איך היתה הפגישה? למה לא חזרת לישון? ומה בכלל אתה עושה ליד הדלת?"

"???"

לא היה עם מי לדבר. הוא פשוט בהה בי ולא הגיב.

הקולות הביאו את אמי אל הדלת.

"מה אתם עושים שניכם ליד הדלת? תכנסו הביתה." קולה של אמי הרגיע את יוד והוא השיב:

"חזרתי מאוחר ולא רציתי להעיר אתכם, אז אמרתי לחכות ליד הדלת ונרדמתי."

"נו ואיך היתה הפגישה?"

יוד לא השיב, הוא חייך ושתק. מיהרתי לצאת כי הגיעה שעתי. קיוויתי שבשובי מהצבא הוא עוד יהיה בבית.

אחרי הצהריים כשחזרתי הביתה הוא עוד היה במיטה. אמי הילכה על בהונות וטרחה בשקט בהכנת האוכל. פניתי אליה ושאלתי אותה איך עבר היום והיא היסתה אותי. "אל תרעיש הוא ישן." היכרתי את הצליל הזה בקולה של אמי, היה זה צליל רחוק, מן הימים שעוד היה לה ילד שצריך לדאוג לו. לא הבחור הפרוע שנהפכתי להיות. נראה שמדמה היא כי מצאה לעצמה את הילד הקטן שאבד לה בי, והיא חוזרת לתפקיד שכה אהבה לפני שנים. גיחכתי בלבי ונכנסתי לחדר שבו ישן יוד. אם אני מזהה נכון אז היוד הזה הוא חתול רחוב אמיתי, לא פחות ממני. רק שנדמה לי שאין בו את אותה ציניות שמצויה בי בשפע ומרגיזה את מכרי.

"נו?" פניתי אליו. "אני רואה שישנת טוב. ספר איך היה אתמול."

"שמע, התנהגתי כמו מפגר. בהתחלה ישבתי עם האח שלה, והוא קצת צחק עלי ואז היא סילקה אותו. נשארנו רק היא ואני ואכלנו. אחר כך היא פתאום אמרה לי לחבק אותה. אני התחלתי לרעוד, מה אני אגיד לך. מזל שהיא חיבקה אותי, פשוט נתמכתי בה, אחרת הייתי נופל שם. ואז היא מתחילה לשלוח אלי ידיים ומגרה אותי משהו אש. מרוב התרגשות ניסיתי להוריד את המכנסיים בלי לחלוץ את הנעליים לפני כן. ואז הסתבכתי כמו איזה מטומטם. והיא עומדת שם וצוחקת בהיסטריה. אתה מתאר לך איך זה נראה? אני עומד עם התורן שלי מתוח עד השמים ויש לי אזיקים על הרגליים. ואני לא מצליח לא לחלוץ נעלים ולא לפשוט את המכנסיים."

"והיא צוחקת?"

"כן, היא פשוט צוחקת ואני לא יכול לזוז."

"ובסוף?"

"בסוף היא נרגעה מהצחוק, הרימה לי את המכנסיים, חלצה לי את הנעליים והפשיטה אותי. אתה יודע איזה בושה זאת? איבדתי את הבטחון, והחשק עבר לי." הסתכלתי בו במסכן הזה. תיארתי לעצמי את המצב וריחמתי עליו. איזה חוסר נסיון. לא שלי היה מי יודע איזה נסיון. אבל פה בתל אביב היו לי כמה הזדמנויות. ובצבא, פה ושם יצא לי להיות עם חיילת או שתיים. אני שמתי לב שככל שאני מעמיד פנים שזה לא איכפת לי, ככה הן נמשכות אלי יותר. אבל יוד לא נראה לי הטיפוס למשחקים כאלה.

"לא יודע איך" שמעתי את קולו של יוד , "כשנרגעתי הסתכלתי על שפרה. היא כיסתה את עצמה במין יריעת בד גדולה, והסתכלה עלי באהבה, כן, באהבה. לא זלזול ולא לגלוג, פשוט אהבה. ונפשי יצאה אליה. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה, וגופה שהיה קר הלך והתחמם. והרגשתי זרמים של פחד ותענוג חולפים בכל גופי, וכשנפלנו שנינו על המיטה היה לנו טוב, שזלגו דמעות מעינינו."

"הומרוס," אתה יודע שככה היא קוראת לי? "אני חושבת שאני אוהבת אותך מאד מאד."

כבר שמתי לב שכשהיא רוצה להדגיש משהו היא אומרת "מאד מאד".

"ומה זה אומר?"

"זה אומר שאתה שלי. וזה אומר שעכשיו אני לא אישן בלילות בגלל שאני אדאג לך. וזה אומר שמעכשיו אני רוצה שתספר לי הכל עליך. מאיפה באת ולאן אתה הולך, ואיך נכנסת לחיים שלי, ולאיפה אנחנו הולכים מכאן."

"לאיפה? אני חוזר לצבא, ואת תחזרי לירושלים ללימודים שלך באוניברסיטה. ואנחנו ניפגש בחופשות שלי."

"אני יכולה לבקר בהיאחזות שלכם."

"לא, לא, אסור לך."

"מה פתאום אסור לי? יש לי חבר בהיאחזות, מותר לי." פסקה. "ועכשיו תספר לי עליך הכל."

שתקתי.

"נו…"

"מה יש לספר?" אני כמו כולם. נולדתי בארץ, למדתי עד שהפסקתי. הלכתי לשומר הצעיר ומשם לקיבוץ ולנח"ל. עכשיו אני בהיאחזות "מעלה גופר" ובעוד חמישה ימים נגמרת ה"רגילה" שלי ואני צריך לחזור להיאחזות. אז אולי במקום סיפורים נלך לטייל כמה ימים ביחד?"

"סיפורים?" צווחה עלי, "סיפורים זה הכל! מה אתה מציע לי טיולים, אני רוצה סיפורים. אתה תספר לי ואני אספר לך. וכל מקום שנהיה בו יהיה רק מסגרת לסיפורים שנספר. אז אל תזלזל בסיפורים. סיפורים זה כל מה שיש."

"טוב," חייכתי אליה, "אז תספרי לי את ואני אבין למה את מתכוונת."

לפתע נעצבו פניה. הסתכלה בי, תוהה שמא טעתה בי. ואני כל כך הבנתי את רחשי פניה, ופרצופי כנראה הגיב למחשבותיה. והיא ראתה שאני חושש שמא תדיח אותי ממלכותי, זו שרק עתה ירשתיה, והיא האירה את פניה אלי ואמרה:

"יש משהו שאני חייבת לסיים מחר. הרי לא ידעתי שתבוא. מחר בערב אתה ואני ניסע מפה. עכשיו אנחנו נלך לישון. אני אצא מוקדם וכשאחזור נמשיך בתוכניתנו."

"ואיך הגעת לפה בבקר?" שאלתי אותו.

"אחרי ששפרה קמה והלכה, לא רציתי להישאר שם לבד. אז התלבשתי ובאתי הנה." ענה לי בטון של ברור שככה זה.

אני מתבונן בבחור הצנום המספר לי את סיפורו, וחש כמה קל ליפול שבי אחריו. אני תוהה אם הוא יודע את הכוח שיש בו? אני עצמי מתחיל להתאהב בו. לא הספקתי להתעמק בתחושתי כשאמי קראה לנו לבוא לאכול.


   
מפת העץ
טריוויה שבועית / נו שוין, א ויץ!! רמי נוי  
פרשת שפרה ה´ יועזר  
 יועזר אני כל כך נהנית דליה  
 סיפור יפה מאד עם טעם של עוד דוד סיון  
 בזה אני מסכימה ...שכל פרק גם עומד בפני עצמו דליה   
 תודה למגיבים יועזר  
 נפלא יועזר ממש נפלא רמי נוי   
 גם פרק זה, כקודמיו, כתוב בחן. מעניין איך יראה מרים קבלינסקי  
 יועזר, פשוט כייף לקרוא - bamba  
הנהגת הליכוד - מרכז העבודה שרון קנצרובסקי  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום