תאריך 25/10/2003 15:10:36
מאת שיק
נושא אבא יש רק אחד / פרק ראשון - הטלפון

בס"ד אבא יש רק אחד הטלפון צלצל שוב. הפעם החלטתי להיות קשוב ולספור כמה צלצולים הנודניק יתעקש לעשות. אחת עשרה! . הסתובבתי במיטה סוחב מעלי את שמיכת הפוך הכבדה שנענתה למשיכותיי בקלות, וקיבלה אותי בחום אל תוכה. איזה נודניקים! יום אחד חופשי, כבר אי אפשר לישון עד מאוחר?! (כשהמאוחר הוא יחסי מאד, השעה הייתה שבע וחצי בבוקר, כשאני רגיל לקום כל יום ב5) מאחר והעבודה הייתה בראש שלי גם אם אני ביום החופשי , כשצלצל הטלפון שוב צעקתי לחלל האוויר בעצבים 'המשרד יקרוס בלעדי?!' אך עדיין החום שעטף אותי, נוחות המזרון של מיטתי משכו אותי לחפור את ראשי בכרית התפוחה לכרבל את עצמי הרמטית ולשקוע שוב בשינה עמוקה... מרחוק אני שומע שוב צלצולי טלפון ולא ברור לי אם זה בחלום, במציאות או שהזמן פשוט לא זז, ומה קורה פה בכלל? התרוממתי מעט מביט בשעון שעל הקיר מולי, ונדהמתי לראות שהשעה אחת עשרה וחצי, חרפתי רציני, והטלפון ממשיך לצלצל בעקשנות. כשאני לא בטוח אם השעה או הטלפון הם הסיבה בגללה קמתי, התרוממתי ושמתי פעמי לרחיצת הבוקר , גילוח, ושאר התארגנויות לחזרתי לחיי היום יום. פתאום אני מבחין שזה שהתרגלתי למנגינת צלצול הטלפון בביתי זה לא אומר שזו מוזיקת רקע להנאת סידורי הבוקר שלי... "מר שטרן" , אני שומע קול נשי רשמי עם אנחת רווחה של 'סוף סוף הבן אדם מרים את הטלפון..' "כן כן, זה אני", אני עונה בקול מוזר, או שסתם הרגשתי מוזר כי פשוט חיכיתי למשהו כמו : "קובי, יא עצלן, אנחנו צריכים אותך פה בטירוף ואתה מתעלם?!" ואח"כ הפצצת שאלות על טפסים טבלאות, פקסים ועניינים משרדיים שיום חופשי שלי לא יכול להיות מושלם בלעדיהם. "מדברת רבקה, אחות בטיפול נמרץ מבית חולים רמב"ם. אביך הגיע אלינו ולפי המסמכים אנו רואים שאתה קרוב משפחתו היחיד, אנו זקוקים לך כדי לקבוע המשך טיפול." דממה. "הלו, מר שטרן?" אני שומע מרחוק, בעודי צונח על הכסא שלידי כשכל הרוח ממפרשי גופי יוצאת לה בשתי מילים: "אבא שלי?!" "אביך הוא יצחק שטרן שגר ברחוב המגינים 27 ?" "כן" אני מלמל לא מבין למה הרבקה הזאת מדברת ולא משה ההוא מהכסא לידי במשרד.. "טוב אנחנו מחכים לך, הוא במיון , טיפול נמרץ, תבוא כמה יותר מהר שאתה יכול, כל הבוקר חיפשנו אותך.. להתראות.." אין יותר צלצולי טלפון. השפופרת מונחת בידי השמוטה ואני יושב תקוע במקומי כשלאט לאט זה מתחיל לחלחל. 'איפה המפתחות לאוטו עכשיו? תמיד כשצריך אותם הם נעלמים!!' אני מעיף את כל הספרים שעל הדלפק, הופך את התיק שלי ומוריד את המפה שעל השולחן בסלון. רץ בבית כמו סהרורי ובסוף מוצא אותם על השיש במטבח מתחת למגבת. הדרך מהמושב שלי לבית החולים ניראת לי כדרך הארוכה ביותר שנסעתי בה.. כמו בספרים בם הגיבור שממהר נתקע בפקק, כך קרה גם לי. אני מצפצף לזה לפני לקדם את עצמו קצת יותר מהר, למרות שהוא תקוע בפקק, אבל לא עושה רושם שזה מזיז לו משהו.. המוזיקה שברקע רק מעצבנת אותי יותר, ואני מעביר לתחנה אחרת, שם היו קשקושי פוליטיקה שגם להם לא היה לי חשק, אז סגרתי את רדיו ונהניתי מהשקט. 'אז זהו... הגיע הזמן שלי לטפל באבא'.. הרהרתי ומשום מה בזמן שאני נוסע אל אבא המאושפז במצב שעדיין לא ברור לי מהו, אני נזכר באימא... אימא הייתה אישה מיוחדת. לא מאמין שיש עוד אישה אחת בעולם כולו שיכולה להיות שווה לגדלותה.. השלווה, האצילות, היחס לזולת, ההתמודדות עם הקשיים... 'הוו אימא...' אני כל כך מתגעגע... כשהיא שכבה על ערס דווי, גמורה כולה מהמחלה שכרסמה בגופה, אמרה לי: 'קובי, שמור על אבא, הוא זקוק לך.. אל תשכח שאתה הדבר הכי חשוב לו בחיים.. אחרי השואה הנוראית, לא האמנו שנזכה להביא צאצאים.. אתה הייתי התקווה שלנו אחרי הנורא שרודף אותנו מאז, אתה הנקמה שלנו.. שמור עליו, תהיה לידו כשהוא יצטרך אותך, אין אדם שאוהב אותך וייתן בשבילך הכל כמוהו.. למד ממנו, הקשב לו. אתה רק תרוויח מזה...' יומיים אחרי זה ישבנו שבעה, ובאזני המשיכו להדהד מלותיה האחרונות. אבל לחיים כח משלהם.. ואולי טוב שכך. למרות היותי די צעיר, בן 15 וחצי במות עלי אמי, השתחררתי מהאבל מהר מאד, והמשכתי את חיי המאושרים. הייתי טיפוס עצמאי והחלטי. בגיל ההתבגרות, כשאימא לא הייתה שם, תכונות אלו היו לי לעזר, אך בגללם, גם הפסדתי את הקשר עם אבא... המקרה הראשון שלי קרה חודשיים אחרי מות אימי. התקיימה אספת הורים ולא ראיתי לנחוץ להודיע על כך לאבא. אבא עסוק בעבודתו, ו... כל מי שמגיע לשם זה רק אימהות... אני לא חשבתי שמגיע לי בושות על זה שאמא שלי מתה. יומיים אחר כך, קרה לי אבא: "מדוע לא הודעת לי על קיומה של אספת ההורים" שאל. "אתה עסוק. לך היה לך זמן בכל מקרה להגיע" עניתי בביטחון. "אתה לא צריך לדאוג לעבודתי. אתה צריך להודיע לי את ההודעות שמעבירים להורים" הוכיח אותי. "זה הודעה שמעבירים לאמהות. אמהות הולכות לאספת הורים אצלנו!" עניתי בהתרסה (כשכאב שזור בכל מילה..) "קובי" , ענה אבא ברכות מהולה בתקיפות, " אימא איננה. תפקידי כיום הוא לשמש לך גם כאימא וגם כאבא. אין בכך כל בושה, כי אם מציאות שנכפתה עלינו. התנהג כמבוגר ותתמודד" "אבא, אני לא צריך אבא שיתפקד כאימא. אני רוצה אותך כאבא" עניתי בכעס. " כשאני אראה לנחוץ לערב אותך בענייני, אעשה זאת. אני מרגיש מספיק בוגר ואחראי למעשי" סיימתי את דברי בצעקה, יצאתי מהחדר וטרקתי את הדלת. זו הייתה המריבה הראשון שלא היה משמעותית כל כך.. אבל מה שקרה אחר כך גרם לתחילתו של נתק שהלך והתפתח, ועכשיו בפקק, בדרך אל אבא המאושפז, הכל שב, עולה ומציף את זיכרוני.
   
מפת העץ
ברוכים הבאים לפורום קולמוסנט עורך  
פרקים ראשונים לסיפור עורך  
 אירלנד מכה שנית/פרק ראשון - בראשית נמרוד ברנע  
 אבא יש רק אחד / פרק ראשון - הטלפון שיק  
 מנסה להיזכר בו דוניש  
 מנסה להיזכר בו פרק ב דוניש  
 מנסה להיזכר בו פרק ג דוניש  
 מנסה להזיכר בו פרק 4 דוניש  
 אני מי הוא דוניש  
 סיפור נחמד עם מוסר השכל: 2 עו"ד ושופט אחד :D Yossi-BH  
 אתה דוניש  
 אני מאוהבת באהבה דוניש  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום