אני בבריכה. זו לא הבריכה במיתחם הכושר אותו אני מכירה,(גם במציאות,הייתי כמה חודשים במיתחם כושר שייש בו בריכה),אלא אחד אחר. הגעתי לשם בשעה עשר, הצלחתי לשחות יחסית בקלות, (במציאות,שחיה זה משהו שאני אף פעם לא הייתי בכושר לעשות אותו).אני יוצאת ואפילו חושבת לברר אם יש להם בריכה אולימפית,כדי שאשחה בה(הייתי מרוצה ומופתעת מהכושר שלי לשחות).
בשלב הזה, כנראה שנזכרתי שייש לי תורנות שמירה בשעה 11.
ניגשתי לקחת את הבגדים מהמלתחה. המקום הורכב מהרבה חדרים,וזה בלבל אותי -לא זכרתי באיזה חדר השארתי את הדברים. חיפשתי וחיפשתי,והתחלתי להיות מודאגת מהשעה- ידעתי שייקח לי יותר מעשר דקות להגיע למקום בו אני מבצעת את השמירה.
חשבתי על חוסר המזל שלי- דווקא כשייש לי תורנות שמירה, אני בעיכוב בלתי צפוי,שיגרום לי לאחר,ובטח יטילו עלי קנס או משהו דומה.
עוד מישהי חיפשה את החפצים שלה. אחרי כמה דקות,היא הודיעה לי שהדברים שלנו נמצאו- הם היו באיזה מקום אצל ההנהלה, והובטחו לעובדים 20 ימי חופש,כדי שיחזירו לנו אותם.
זה היה תמוה בעיני- מדוע פרס כ´כ גדול,עבור הפעולה היחסית פשוטה הזו?
ואז חיפשתי שירותים. אחרי קצת חיפושים,(שאני לא לגמרי זוכרת) הגעתי למקום שהיו בו אנשים שאני מכירה. הייתי בשירותים,יצאתי,ואז התקשר הקצין האחראי על השמירה (שכחתי לציין,ששקלתי עוד לפני כן לצלצל להודיע שאאחר,אבל לא היה לי מספר טלפון).השעה היתה כבר אחת עשרה וחמישה בערך.
בניגוד לחששות שלי,הוא לא אמר שישפטו אותי. סיפרתי לו בפרטים מה קרה,קיויתי שהוא ינסה לאמת את הסיפור,כדי שידע שדברתי אמת ולא ´פיברקתי´ תירוץ. אם אני זוכרת נכון,הוא אמר שאעשה את השמירה במועד אחר,ובעצם לא צפוי שום עונש ואין ´השלכות כואבות´ לכך שלא הופעתי בזמן.
ואז ראיתי את בעלי מגיע,ואמרתי לו שאני אגיע בקרוב, כי בעלי יודע איך להגיע במהירות (גם במציאות,בעלי מצויין בניווט)
זהו. תודה רבה מראש, וימים שקטים שיהיו לכולנו...