לא זוכרת הרבה,
רק אווירה כללית.
מרחב מלא באנשים, יש שם כיסאות, או ... קרח. או משהו בין כיסאות לקרח. אסיפה מסוימת לכבוד משהו.
אני בלחץ כי אני יודעת שעוד מעט העולם כולו יתהפך, תרתי משמע יתהפך, כמו כדור זכוכית מלא שלג, וכולנו נמות. סוף העולם קרב.
ואף אחד לא שם לב. ואף אחד לא יודע. ואני עם כולם אבל מרגישה מתחת שזהו. זה אבוד.
ואז הגיע מישהו שהיה מוכר לי מאוד.
אהוב.
הוא חיבק אותי. היו לו תלתלים שחורים ועיניים כחולות (לא נראה כמו מישהו שאני מכירה) שחום, גבוה יחסית.
הוא חיבק אותי כל הזמן ואמר אל תדאגי. הסברתי לו שיש ממה לדאוג, עוד מעט הכל הולך להתהפך.
איכשהו קיבלנו שני זוגות כנפיים כל אחד. שחורות.
עפנו לקיר ממול (אל תשאלי אותי איך היתה בנויה הקונסטרוקציה אין לי מושג, אבל הגוונים הם קרח, כחול עמוק, כמו מתחת למים קצת) עפנו לקיר ממול ותקענו בקרח סכינים כדי להיתפס חזק בקיר כשהעולם יתהפך.
אני לא זוכרת מה קרה בסוף. כנראה שהתעוררתי.
כשקמתי הייתה בי תחושה עזה לצורך באדם כזה שאוכל לשתף איתו את הצרות שלי והוא יענה לי בחיבוק, כמו בחלום.
אשמח אם תוכלי לבאר לי מה התת מודע שלי ניסה לרמוז לי
תודה לך!