| Date | 10/29/2004 11:27:20 AM |
| From | |
| Subject | (*****) |
אני על תנאי עכשיו.
העלו אותי למשפט וגזרו את דיני.
אני בגלות עכשיו.
"בין השיטין."
נגיד שזהו שמו של המקום.
אל בין-השיטין הגעתי אחרי שהכול נגמר. במקום הזה, בכפר הקטן הזה, הכול פתוח לפני ואוכל להתחיל מבראשית.
אחי הקטן פשוט בא ולקח אותי, ומאז אני כאן, בין השיטין.
אחי שכר את שירותיהם של שיפוצניק, עוזרת-בית וגנן, ובתוך שבוע הפך הבית הישן בחצר האחורית שלו למקום מתוק ביותר. הגינה מוקפת ברושים. יש בה עצי שיטה צהובי כרבולת, ובשביל-הכניסה המוצל חורצות קאלות ענקיות לשון צהובה בחורף. הגנן ניכש את כל העשבים השוטים ונכנס עם טרקטור לחצר כדי לעקור את הטפילים, שנכרכו סביב הברושים, והבית צוחצח והולבן. הייתי צריכה להגיד שישתמשו בקצת צבע.
אופיר ונטע, התאומות של אחי, משתוללות כל היום אצלי בחצר. להוריהן עשרים דונם וארמון מפואר, אבל החצי-דונם "שלי" יותר שווה. הן בגיל המצחיק הזה שבין נזלת לנזמת.
ישבנו על הנדנדה בגינה.
"כבר ראיתי אותך פעם." אמרה נטע.
"סתומה," אמרה אופיר ובעטה ברגליה בכוח באדמה "היא אחות של אמא."
"את סתומה." אמרה נטע "תפילי ככה את הנדנדה, היא אחות של אבא, ואומרים דודה."
"כיף שבאת, דודה, קודם היו פה רק טפילים..." אמרה אופיר והישירה אל נטע מבט "...ועשביה ונחשים."
אפשר להבחין ביניהן.
"אתן לא דומות."
"דומות, לא זהות." אמרה נטע.
"ממה הצלקות?" אופיר מיששה את לחיי. הן התלחשו רגע, צחקקו זו
באוזני זו, ואז פנתה אלי נטע, על פניה ארשת-שגריר כבודה כל כך. כמעט התפוצצתי מצחוק. גם היא.
"אמא אמרה שעשית טאטו שלא הצליח, ושבגלל זה אסור לעשות טאטו ופירסונגים."
"אמא צודקת." אמרתי והראיתי להן את הסימן השני, הישן והמטושטש, שעשה לי הרצל לפני שנים רבות.
X
"כבר ראיתי אותך פעם, חיילת, את המ"כית של הרצל."
"נכון, איך אתם קשורים?"
"בשבילך אני התאום שלו, בני."
"אתם לא דומים."
"דומים, לא זהים. כדאי שתצאי מהדאווין, בגללך הרצל הלך לכלא, ואת לא מידביישת להישפט על עבירת-הופעה ולבוש?"
"ולצאת זכאית."
"אין סיכוי. היא לא שופטת, היא שוחטת. כל פעם אחרי שהיא יוצאת הבית היא שותה דם."
ככה נפגשנו, בני ואני.
בשמאל ימין.
לפני עשרים שנה.
הוא הצעיד אותי למשרד של השופטת.
מייד הכרתי אותה.
לא שזה מפתיע, שלוש שנים קודם העיפו אותי בגללה מהצופים. היא היתה הרשג"דית שלי, ורק שלוש שנים קודם היתה בידיה עוצמה מסנוורת, אלוהית כמעט.
גם אם לא אצטרך להצדיע בסוף המשפט, זה לא יהיה נורא, ההצדעה מקורה במחווה סמלית של הגנה על העיניים מפני זוהרו המעוור של השליט, אבל לא חשתי כל צורך לסוכך על עיני, גם לא מצמצתי.
זוהרה של הרשג"דית הועם.
ריח הבדלים המעופשים ואפרוריות-הקירות היו זוללי אנרגיות. רק קליפת-מדים נותרה מהרשג"דית.
לא פלא שהיא זקוקה לדם טרי.
אבל בסוף הצדעתי.
"יצאת זכאית? מה אמרת לה?"
"שחיילת בחופשה פטורה מלבישת מדים."
"את בחופשה?"
"עד שנגמר לי הפס."
"אז כל אחד יכול להסתובב ככה עם מדי-בית מצ´וקמקים."
"זה החאקי של אחי."
"ג´ובניק?"
"הוא ילד, רשג"ד בצופים. אלה לא מדי-בית, בני, אני לגמרי על אזרחי. לא תוכלו לתפוס אותי. מצד שני אין לי בעיה לתפוס טרמפים, אני נראית כמו חיילת."
"את בתזונה."
-?-
"בכוונה בישלת את זה!"
היה בו משהו חד וחריף ומצוחצח. כמו בהרצל, אחיו התאום. אבל בעוד שחריפותו של הרצל, החייל הכי מופרע במחלקה, חתכה בבשר החי, היה בני מעודן יותר.
והוא צדק. עשיתי את זה בכוונה וכלום לא קרה.
אפילו השוחטת חייכה. בסוף המשפט התעגל סימן הקריאה של פיה והפך לסימן שאלה חייכני.
"זה רק ספורט, בני, התערבתי עם עצמי שאעשה את זה."
"את עושה דברים בשביל הספורט, דברים שאפשר לעשות אותם ואפשר גם לא לעשות אותם, את חושבת שאפשר ככה ואפשר ככה, לבדוק מקומות צרים."
"כולם עושים את זה."
"לא כל האנשים דומים."
"אתה לא דומה לאח שלך, הוא כזה... אתה יודע, ואתה בסדר."
"הרצל בסדר. מתי שנולדנו היה חסר לו קצת אוויר במוח. היה אפשר לשקול את שלושתנו במכולת, תשע-מאות גרם חמוצים, תשע-מאות גרם גרעינים וקילו חלווה."
"שלושתנו? מישהו חסר?"
"החלווה. נולדנו ביום שהרצל מת. ´מי שנותן כבוד מקבל כבוד´ אבא שלי אמר וקרא לנו בנימין, זאב והרצל. הרצל ואני והאחים הגדולים שלנו, גולדה, דיין ואשכול, היינו רצים מהר. זאב היה שמן ומתוק כמו חלווה ונדרס ברחוב ליד הבית מתי שהיינו ילדים. זהו. ולך יש משפחה? עוד אחים חוץ מהרשג"ד?"
"לא. אמא שלי מורה ולאבא שלי יש חנות למכשירי כתיבה, ´ספרא´."
"באה לסרט?"
"אפשר."
סתם עניתי. בכלל לא חשבתי.
"הסנדק."
-?-
"בסינמטק. שתי החלקים."
X
הזנב שלי דאב. כבר יותר מחמש שעות-ישיבה חלפה הפאמיליה הסיצילו-אמריקנית מול עיני.
X
הרצל. ריח סיגריות עז הילך לפניו, וראשו, גדול וקיסרי, התנוסס על גוף קטן ודק רגליים. תווי פניו חדים ועיניו תכולות ונוקבות וחיוכו דק ומחודד-שיניים והכול ננעץ בך כמו קרס. הרצל לא דיבר, הוא ליחשש. ההתפרצויות שלו היו מתוזמרות היטב,
פיאניסימו ופורטיסימו.
זעקות ולחישות.
"בתזונה!"
מסך-עשן וניחוח-טבק וערפל כבד ווריד פועם בצוואר ההולך ומתקרב אלי. עוד מעט יקום עלי המון חייליו-מעריציו, איש איש וכלי-זינו עמו, סכינים, מזלגות, קנקנים וסירי-ענק.
"מי, מי תגיד להרצל לעשות כלים?!"
"הרצל, אחרי כיבוי-אורות בחגור מלא ליד הדגל." באור-חשמל מלא היטבתי את משקפי-הדיסטנס על חוטמי והתאפקתי לא להתפוצץ מצחוק, אולי זה היה צחוק היסטרי, אבל הסיטואציה היתה מצחיקה.
סרט.
"זונה בתזונה..." סינן שם מישהו "...מזלה שלקחו לו את הסכין, שתשמח שעוד לא נתנו לנו נשק."
דומים ולא זהים. הסתכלתי בבני. האף החד והסנטר המזדקר היו זהים, גם העיניים שננעצו קודם במסך הגדול ועכשיו בי.
"הרצל תקף אותי, אחרת הוא לא היה עולה למשפט."
"אל תתנצלי! ככה הרצל ואני לימדנו חד ת´שני, אף פעם לא מתנצלים!"
"הוא אמר לי שהוא יסגור לי את הכניסה לתל-סייפא."
"הוא יכול. אנחנו גרים בכניסה לתל-סייפא, בשיכון גימל."
"זה לא הפסד כזה גדול." חייכתי "מי בכלל רוצה לנסוע לתל-סייפא?"
"הוא באמת חייל טוב, הרצל. גם את תהיי, אם תפסיקי לצחוק כל הזמן. אם מישהו מאיים עלייך, את צריכה לכבד אותו."
"את הרצל?"
"למה לא? אבל התכוונתי לדברים שהוא אמר. תכבדי אותם, אל תעשי מכל דבר צחוק. מי שנותן כבוד מקבל כבוד. זה שיעור ראשון. אחרי
הצבא תבואי ללמוד אצלי."
אחרי השיעור הראשון אצל בני היו הרבה מבחנים וחזרות על החומר, גם אחרי השיעור השני ואלה שאחריו:
לא כל האנשים אותו דבר.
יש אנשים שצוחקים כל הזמן, שהכול בשבילם זה "ספורט", ויש כאלה שנותנים כבוד ומקבלים כבוד.
יש אנשים כמוני שחושבים שהם הכי חכמים בעולם, שאפשר ככה ואפשר ככה, ויש מי שיודע איך הדברים עובדים באמת.
יש אנשים כמוני שנהנים להסתכן "בקטן" ויש שאוהבים סכנות חדות כסכין.
יש כוח אמיתי, כזה שבא מבפנים, ויש כוח שבא מהדרגות.
"כמו אצלך!" אמר הרצל ושיחק בסכין שלו "מה היית שווה בלי המ"מ והמ"פ והרמטכ"ל וכל צה"ל ששמרו עלייך?!"
"תשמור על הפרצוף שלה." היה בני אומר והרצל מהנהן בכובד ראש "פרצוף טמבל ששווה זהב."
ב"משרד" שלי נהגו והתבצעו עסקאות מורכבות מכפי הבנתי. בני והרצל מידרו בקפדנות. את הפאמיליה לא הכרתי, חוץ מגולדה, האחות הבכורה, שהיתה מגיעה לפעמים למשרד, חולצת מולי כפות-רגליים נפוחות ומביטה בי במבט שאומר: "כרגיל. שניים סוכרזית."
זה מצחיק על מה שאנשים מתערבים, על המדד והדולר, על אחוזי-מעבר של בגרויות, על מזג-האוויר, על תאונות-דרכים, על פרטי-פרטים במשחקי-כדורגל, באיזו דקה יכניסו את השער הראשון, כמה עברות יהיו לכל קבוצה, איזה הרכב יעלה ראשון, תואמי-טוטו, תואמי-לוטו. בבחירות לכנסת היה יוצא אצלנו עשן.
והמון כסף.
"תגידי, פרצוף טמבל," אמר הרצל "מתי ראית כל כך הרבה כסף? אצל אבא שלך ב´ספרא´?"
"זה כסף שחור." אמרתי.
"מתוק דבש." אמר הרצל ודחף לי כמה שטרות בפנים.
"תשמור על הפרצוף שלה. היא צודקת." אמר בני
"תכבס אותו אצל קירשנר." אמרתי.
לא הפכתי לטום הייגן. לפאמיליה מתל-סייפא לא היה כסף לשלוח אותי ללמוד משפטים. הייתי קונסיליירה שלא מהמניין. קירשנר ממפעל-הפיס עזר לנקות את הכסף מהשחור. בני והרצל היו מקבלים ממנו רשימות-זוכים, מעבירים להם את כספי-ההימורים ובתמורה מקבלים מהפיס כסף זך.
בעצתי הפכו הגובים של בני לחיילים ממש, מאבטחים. בעלי החנויות הוציאו להם תלושי-משכורת ושילמו עליהם ביטוח לאומי. לאחר
תקופת-אכשרה היו ה"מאבטחים" עומדים בלשכות-התעסוקה ומקבלים דמי-אבטלה.
X
אז איך אחרי עשרים שנה של חיילות טובה ולמידה שקדנית, אחרי עשרים שנה שלא הרמתי טלפון הביתה, הגעתי אל מאחורי הדלפק של
חנות לצרכי-משרד?
איך קרה שקירשנר מהפיס הוכנס אחר כבוד לניידת, והווריד הפועם בצווארו של הרצל כמעט והתפוצץ כשהתנפל בידיים פשוטות אל צווארי:
"הרגת אותו, זונה, הרגת אותו. חשבת שאת יותר חכמה מכולם, שאפשר ככה ואפשר ככה. עופי מפה לפני שאני גומר אותך!"
חד וחריף ומצוחצח. הרגשתי איך החיוך שלי נפתח.
בצד אחד.
בצד שני.
מאוזן לאוזן.
"תחייכי, זונה, שיידבק לך החיוך לפרצוף."
אני על תנאי עכשיו.
הרצל העלה אותי למשפט וגזר את דיני.
אני בגלות עכשיו.
מעצר-בית בלי בית, רק החצר האחורית של אחי, הרשג"ד.
מסתבר שאבאאמא חיים בלונדון.
מסתבר שהחנות עברה לאחי.
"ספרא" מתה, תחי "אופי-נט"!
איך שהזמן טס.
אחי פתח שבעה סניפים לאופי-נט. הכי גדול נמצא כאן, בפארק המסחרי שנבנה על ברכות-הדגים המיובשות של בין-השיטין.
"אופי-נט" זו אימפריה, ולתאומות שלו, אופיר ונטע, קרא אחי על שמה, או אולי להיפך.
מי שנותן כבוד מקבל כבוד.
אני בגלות עכשיו, כבולה אל תחום-המושב, חיוך-תמיד מקועקע וחתום בפני, חייליו של הרצל צצים בכל מקום כמו חיילי-משחק המחוברים לקפיץ, והכביש שב ונסגר.
אבל מי בכלל רוצה לנסוע?
