פסח ראשון של חתן וכלה

שמעון מנדס

 





 


הכרתי את אשתי באוניברסיטה העברית. סטודנטית מבריקה עם רעב לשמחה ורצון אדיר להגיע להישגים. חיזרתי אחריה במשך חצי שנה, עד שנאותה להסכים להיות חברה שלי. ואז באותו שבוע הבאתי לה וורד אציל, ואת הפתק הבא הצמוד אליו:

 






אֲהוּבָתִי,
הָבָה נִתֵּן לַזְּמָן לִרְשׁוֹם לָנוּ אֶת הַתָּוִים
וְאָנוּ נַלְחִין כְּבָר אֶת הַמַּנְגִּינָה
הָרְגָעִים הַיָּפִים שֶׁאָנוּ חוֹוִים
יְשַׁמְשׁוּ לָנוּ אַפִּרְיוֹן לְשִׁבְעִים שָׁנָה.

 

 

כמובן שלאחר "הצהרת בלפור" שכזו בין אוהבים, באנו בברית הנשואין כעבור זמן קצר.


כאשר התחתנו בשנת 1962, היינו עדין זוג סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. גרנו אז בדירת סטודנטים גדולה, שכללה ארבעה חדרי שינה וסלון, ומטבח קטן אחד. היו לנו עוד שלושה זוגות סטודנטים שותפים לדירה, ואני חייב לציין כי מרוב אושר חשנו שהעולם שלנו, לא הרגשנו צפיפות. בימים ההם עשינו את סדר הפסח בקביעות אצל דודי, אחי אבי, שהיה רב מאד מחמיר. הוא נהג להניח שני זוגות תפילין כל בוקר. ואף על פי כן, דרכו היתה: "אדם באמונתו יחיה...  ואיש בחטאו יומת". רק כעבור שמונה שנים נכנסנו לגור בדירה משלנו, שרכשנו ממשרד השכון. כן, היו ימים שמשרד השכון בנה דירות לזוגות צעירים, וחבל מאד שהיום זה כבר לא קיים.


מאז ומתמיד אהבתי את התכונה הרבה בירושלים, שקדמה לכניסת השבת בכל שבוע. ביום הששי בשעה שתים אחר-הצהרים, כולם סוגרים עסקים, וכולם ממהרים לביתם כדי לקבל את שבת המלכה. דתיים וחילונים כאחד היו אחוזים בהתלהבות של הזרימה הסוערת עם  הסמבטיון, כדי להגיע הביתה... לרגע שינוח מזעפו. ואם כך היה בערבי שבת, ערב ליל הסדר על אחת כמה וכמה. שהרי בשבת האחרונה שלפני חג הפסח, הוא "שבת הגדול", הרבנים בבתי הכנסת כבר הדביקו את צאן מרעיתם בהתלהבות של היציאה מעבדות לחרות.


מה נשתנה הפסח הזה מכל הפסחים שחגגנו עד כה? שנינו באנו בבתים מאד מסורתיים. אלא שהפסח הזה היה מאד מיוחד, כי זו הפעם הראשונה היינו צריכים להכין את הבית לקבלת החג המשמעותי הזה. בכל חג וחג מחגי ישראל יש הכנות, אבל הפסח מחייב לנהוג לפי הפסוק המקראי: "וישן מפני חדש תוציאו"  (ויקרא כ"ו י'), להוציא, להחליף ואולי לחדש. הן רק לפני חודש נכנסנו לדירתנו. הכל חדש, אין צורך לסייד את הבית. ואז עולה השאלה האם להחליף את מערכת כלי האוכל החדשה באחרת  -  לכבוד הפסח. ואני פוסק שכך חייב להיות. מתנהל ווכוח קטן בינו לבינה, אבל כאשר מאוהבים מגיעים מיד להסכמה: כלים חדשים כמצוות אנשים מלומדה, וכהלכות הפסח. זוגתי ואני יוצאים יחד לקניות, מחשש שמה אשכח פריט כלשהו. והקניות בצוותא מהנות ומשעשעות, כיון שהולכים שלובי זרוע. במיוחד כאשר פנינו מועדות לסניף השופרסל החדש, הראשון שנפתח בישראל  -  בקרן הרחובות גרשון אגרון והמלך ג'ורג'.


שום דבר חדש לא המצאנו. נהפוך הוא, חפשנו לחקות את ההורים, אני כראש בית-אב וזוגתי כאשת-איש. היא רוצה להיראות במיטבה, כמי שמסוגלת להרים את ביתה אל שיאו של החג, כדי שיהיה החג כשר ושמח. ואילו אני נוהג כגבורו של שלום עליכם המקפיד על קלה כחמורה... שהבית יהיה יהודי. למרות שבימים ההם מי העז לחשוב על לחם בפסח? חסרי האמונה שבינינו, הכינו לעצמם את כל החמץ שבעולם בתוך ביתם. בימים ההם היהודי והערבי כבדו כל אחד את מסורותיו. היהודי לא חלל את הפסח עם הלחם בפרהסיה, כשם שהערבי לא העז לעשן בפומבי בחודש הרמדאן.


בחול המועד של פסח חמותי באה מקרית חיים לבקרנו בביתנו החדש. היא מאד התפעלה מן האופן שבו רעייתי החזיקה את הבית. ומהי המחמאה הגדולה ביותר שכלה צעירה מצפה לשמוע מאִמָּהּ, שהבית נראה כאילו שחמותי הכינה אותו לחג. וכאשר אמי הצטרפה גם היא למחמאה, שמחת אשתי הרקיעה שחקים. 


לאחר שאשתי נקראה לישיבה של מעלה, באחד הימים שסובבתי לי בדד בירושלים נחה עלי המוזה וכתבתי את השיר הבא לזכר אותם ימים. קראו ותהנו.







במחוז בחרותנו


יָצַאנוּ לְטַיֵּל בִּמחוֹז בַּחֲרוּתֵנוּ

 רַק אַתְּ וַאֲנִי
הַיִּינוּ בְיַחַד וְהַמַּגָּע בֵּינֵינוּ
הָיָה קֶשֶׁר לַוְיָנִי


אֲבָנִים מְחַיְכוֹת שֶׁל יְרוּשָלַיִם
נִבְּטוּ מְסִמְטָאוֹת שְׂמֵחוֹת
אֲנִי עַל הַקַּרְקָע וְאַתְּ בַּשָּׁמַיִם
וּלְפֶתַע הַקְּרָנוֹת נֶאֱנָחוֹת


הַרְחוֹבוֹת כָּאֲבוּ אֶת פְּרֵדַת הָאֵל
הֵן תָּדִיר הַיִּינוּ יַחַד
וְהִנֵּה בִּלְעָדַיִך בָּדָד לִי אֲטַיֵּל
דַּעְתָּם עֲלֵיהֶם סָחָה


אַתְּ וַאֲנִי בְחוּצוֹת בַּחֲרוּתֵנוּ
בְּמֶרְחָבֵי סוֹרָמֶלוֹ וְהַמֶּלֶך הַתָּאֵב
וְאַבְנֵי יְרוּשָלַיִם יָגִילוּ אִתָּנוּ
בַּתֶּפֶר שֶׁבֵּין הַשִׂמְחָה לַכְּאֵב

 

 

ח ג    ש מ ח