זה טבעי שכל מערכת מסננת  את אילו שאינם מסכימים אתה ומשאירה את אלה שנמצאים אתה "בראש אחד". כמובן שבית שמאי יקדם את אנשי בית שמאי, ובית הלל יקדם את בני בית הלל.

 

כך קרה, שהרבה מסגרות במדינה הגיעו לקיבעון מחשבתי וביצועי והיו צריכות לקבל טלטלות כואבות כדי להתעורר. בצבא, למשל, הקריטריונים  לגבי המועמדים לקורס קצינים סיננו רבים וטובים אשר לא הצליחו להסתיר במבחני הקצונה את רצונם לבצע מהפך, ובל נשכח את מלחמת יום כיפור וכל מה שהתרחש בעקבותיה. במערכת המשפט - הגיעו הדברים לכדי סיאוב ולירידת קרנה. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, פרשת משה קצב, מעבר לרכילות העסיסית, גורמת למחשבה נוספת לגבי כל מוסד הנשיאות, ולא אתפלא אם שמעון פרס, יבדל לחיים ארוכים, יהיה אחרון הנשיאים.

 

זאת ועוד, לדעתי, במצב הקיים ברשויות המקומיות אשמה בעיקר המפלגה הדתית-לאומית, שבזמנו לא אפשרה את חקיקת החוק שיסדיר את נושא השלטון המקומי, בדרך לחקיקת חוקה לישראל. הקודקס המשפטי הבריטי, שאומץ על ידי ישראל, נותן למשרד הפנים שליטה אבסולוטית, בדיוק כפי שהייתה לנציב העליון, דרך מושלי המחוזות, כדבר ברור, המאפשר להם את השליטה הקולוניאלית. זאת הסיבה שהמפד"ל תמיד דרשה לעצמה את תיק הפנים וזאת גם הסיבה שש"ס לוטשת עיניה לתיק זה. אותו הדין לגבי בתי הדין הרבניים.

 

התוהו ובוהו במערכת המשפט והשחיתות המחרידה באגפיה השונים, כגון אגף ההוצאה לפועל, יצר וואקום שלתוכו נכנס בית המשפט העליון, שקבע לעצמו את הכלל "הכל שפיט", אך ברור שאין זה יותר מאשר כוסות-רוח. אבל, מצוקתו של האדם הקטן מול המערכת המסואבת והמושחתת נותנת לו תקווה כלשהי להשיג את הצדק באמצעות בית המשפט העליון, ואפילו צדק זה הוא רק  למראית עין.

 

הפתרון? לצערי לא נראה בטווח הקרוב כי הכנסת, ברובה, היא גוף של בעלי אינטרסים אישיים ומשם לא תצמח הישועה.