אינני מעלה על דעתי אפילו לא לשבריר של שניה, לכלול בנשימה אחת

את דור המנהיגים ההוא, יחד עם דור ה"מנהיגים" דהיום. מי זוכר היום,

איך שהמפלגה התחננה לפני לוי אשכול, שיסכים לשאת באחריות (שים

לב לא אמרתי מהניגות ולא הזכרתי תפקידים. הדגש היה  על האחריות)

במקום דוד בן-גוריון. והאיש סירב, לא כל כך הסכים. כי הוא חשש שמא

האחריות כבדה עליו. שלא לומר שלוי אשכול היה ענק באישיותו ובנסיונו

בענייני ניהול מדינה.

 

מי זוכר היום את בן-גוריון, שאמר לבנו עמוס, כל עוד אני ראש ממשלה,

אתה לא תהיה מפכ"ל. מחשש שמא ילעיזו שבזכות אביך קבלת את התפקיד  -  למרות העובדה שאתה הקצין המוכשר ביותר לתפקיד.

יש לציין כי עמוס בן-גוריון היה באותם ימים מפקד מחוז תל-אביב - התפקיד שהוביל לתפקיד המפכ"ל. ודו בן-גוריון, הענק, התחנן בפני

ניצב (בדימוס) יוסף נחמיאס, שיסכים לחזור לשרות, להיות המפקח הכללי של המשטרה. וכל זאת למען שמירת שמו הטוב של ראש הממשלה.

לבקשה כזו יוסף נחמיאס לא יכול היה לסרב.

 

אל לנו לשכוח כי שר המשטרה, בכור שלום שיטרית, לא התערב בסוגיה

זו, ולו במילה אחת, כי כבודו של השר נגזר מכבודו של ראש הממשלה.

 

הפולטיקאים של היום אינם מכירים בכללאת המושג כבוד. אני זוכר

אפילו שבימים ההם, כאשר אמרו על מישהו שהוא פוליטיקאי  - זה

היה מעליב.