בשיחות בארה"ב, בהשתתפות נציגיו של קרטר, סוכם כי
תוקמנה שתי וועדות: מדינית וצבאית. הוועדות תתכנסנה
לסירוגין בירושלים ובקהיר. המצרים לא רצו לקלקל לעצמם את מה שכבר השיגו, ולכן נתנו את הסכמתם
לפרוצדורה הנ"ל.

כאשר באה המשלחת המדינית המצרית לראשונה לירושלים,
בראשותו של מוצטפא כאמל (ולא כמאל), מנחם בגין ז"ל,
החליט לערוך להם ארוחת ערב חגיגית. במעמד זה יצר
כאמל את משבר העזיבה הדראמטית של ירושלים.

כזכור, מוצטפא כאמל עזב את הארוחה כמי שנעלב, והוא
דאג לידע את אהוד יערי, שהיה אז כתב הערוץ הראשון
(והיחיד) לאמור: מנחם בגין העליב את מוצטפא כאמל
בכך שפנה אליו בנאומו הרשמי כאל: ידידי הצעיר...
ואהוד יערי הסביר, כי בחברה הערבית ביטוי כזה יש
בו "מן הזלזול" כלפי מי שהדברים מכוונים כלפיו.
זה היה עלה התאנה המצרי. אבל המעשה נעשה כדי לא
להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל. בל נשכח שגם
למצרים יש תביעות בירושלים ביחס לכנסיה הקופטית -
שאצלנו היא מוחזקת על ידי החבשים.

אני הייתי אז היחיד הוועדה הצבאית בראשות דוב שיאון
ז"ל, שנפטר השבוע, שטען שם את הטעון הנ"ל. אבל
בטלו אותי כעפרא דארעא. שכן, אני אמרתי את הדברים
כהערכה שלי, ואילו ליערי יש "מקורות מהימנים"
(מצרים).

עובדה היא, שמאז הם לא שבו לירושלים, ולעניות דעתי
זו הסיבה היחידה שהם אינם ממנים שגריר חדש - כדי
שהוא לא יצטרך להגיש כתב האמנה בירושלים. זו גם היתה הסיבה לכך שבסיוני ישב כאן 18 שנים. הם לא
משכו אותו מכאן כארשר הסתבך עם רקדנית הבטן, כי
אז היו צריכים למנות שגריר אחר. אבל כאשר מושכים
שגריר בתואנה של "התייעצויות" - עד שהמשבר לא ייגמר
השגריר לא חוזר.

ואנחנו הטפשים קנינו ובלענו את הלוקש שהמצרים, לא רק מכרו לנו, אלא גם האכילו אותנו.